החיים על מסך גדול
קונפליקט קוגניטיבי, לגבי הידיעה הבאה: אני בעד או נגד? אתמול נחתה בתיבת המייל של עיתונאי התרבות בארץ הידיעה שקשת משיקה מיזם חדש לפתח ולהשתתף בהפקת סרטי תעודה שיהיו מיועדים להקרנה בבתי קולנוע. אני חושב שזה רעיון מעולה. אבל קשת הצליחה ליצור אצלי כזו התנייה צינית שעצם הופעת המילים "קשת", "תיעודי" ו"קולנוע" באותו משפט גורמת לי לפרפורי אי-אמון. זו אותה חברה שרוצה שיכירו באודישנים של "מאסטר שף" כסוגה דוקומנטרית עילית, והיא עכשיו רוצה למצב את עצמה כגואלת הקולנוע התיעודי בארץ? אני מקווה שהם יסלחו לי אם אפגין חוסר אמון בכוונותיהם, עד שלא אראה תוצאות ואיווכח שאין כאן איזשהו ניצול ציני, אלא כוונות אמנותיות אמיתיות.
אבל הרעיון מבריק וחלוצי. למעשה, הוא כמעט מגיע בתזמון מושלם לטרוניה שהעליתי כאן לפני כמה שבועות: שבישראל אין באמת קולנוע דוקומנטרי. יש המון סרטים תיעודיים. המון. חלקם, אגב, מעולים. אבל כל מה שאנחנו קוראים לו בטעות "קולנוע תיעודי" בישראל הוא למעשה "טלוויזיה תיעודית", כי כל סרטי התעודה בארץ מופקים על ידי זכייני טלוויזיה בעבור הקרנה בטלוויזיה. מעט מאוד סרטים מגיעים להקרנות קולנועיות. ולכן כשאורי רוזנווקס, יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, התלונן בראיון ב"דה מרקר" על כך שקשת לא משבצת סרטים תיעודיים בפריים טיים (כלומר, כאלה שלא עוסקים בזוכי "כוכב נולד") בשעה שסרט תיעודי שהוא ביים מוקרן בפריים טיים בדיוק במקום בו הוא אמור להיות מוקרן – יס דוקו או ערוץ 8 – אני לא ממש מבין על מה הוא נלחם? על זה שזכייני הטלוויזיה המסחרית מתעניינים רק ברייטינג ובהכנסות? אבל למה, בתור יו"ר פורום היוצרים הדוקומנטריים הוא נלחם כדי להעמיק עוד ועוד את הקבר הטלוויזיוני של סרטי התעודה? הרי המהפכה הגדולה של סרטי התעודה בעולם בעשור האחרון – כולל סרטי תעודה ישראליים – היא בכך שהתברר שהיא מהווה תרופת נגד קולנועית (לא טלוויזיונית) לקדחת הריאליטי. שיוצרים כמו מייקל מור, ארול מוריס, צ'רלס פרגוסון, מורגן ספורלוק ואנדרו ג'ארקי יכולים לעשות סרטי קולנוע שיהיו גם חשובים וגם כלכליים. כי בקולנוע סרט מצליח ומשובץ לא על פי חוקי רגולציה וכפייה, אלא על פי האופן שבו הוא עובד על הקהל. אם הקהל מתרגש ונסער ויוצא מטולטל, הסרט מצליח. לא מעט סרטים תיעודיים ישראליים הוקרנו בשנים האחרונות בפסטיבלים, זכו בפרסים, נקנו לשידור בטלוויזיה, בין השאר בזכות העובדה שישראל היא מקום שמרתק את העולם לפשפש בו, ובזכות העובדה שיש כאן יוצרים מגוונים מאוד שמציגים צדדים לא צפויים של החיים כאן. אבל מבין כל הסרטים שנעשו בישראל מעט מדי סרטים הגיעו להקרנה בבתי קולנוע. וזו נקודה שכדאי לקחת לתשומת לב, כי היא אומרת משהו. משהו רגשי וגם אינטלקטואלי.
המיזם הזה מגיע בתזמון מעניין מאוד. קודם כל, כי השנה כן נעשו בארץ לא פחות מארבעה סרטי תעודה שראויים לחיים בבתי קולנוע – "שתיקת הארכיון", "חיים יקרים", "ארץ בראשית" ו"המדריך למהפכה" – סרטים שונים מאוד מבחינה אסתטית ומבחינת תת-הז'אנר הדוקומנטרי של כל אחד, אבל שאי אפשר להישאר אדישים להם בצפייה. והמיזם מגיע בשנה שמסתמנת כאדירה למדי לקולנוע התיעודי האמריקאי. הסרט "המעגל הפנימי" של צ'רלס פרגוסון, שראיתי בפסטיבל חיפה, הוא אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה. אני לא מפסיק לחשוב על הסרט הזה. לא רק כי הוא עשוי בחוכמה אדירה, אלא גם כי מבחינה קולנועית הוא פשוט פנומנלי: זה סרט המתח הכי קצבי שראיתי השנה, הרגשתי לאורך כל ההקרנה כאילו בכסא לידי נמצא תיק עם פצצה מתקתקת. הסרט הזה הסעיר אותי לגמרי. ואני קורא על לא מעט סרטי תעודה נוספים שזוכים לתשואות באמריקה. אז הרעיון של קשת – שמי יודע, אולי הוא נולד בעקבות אותו ראיון של רוזנווקס – הוא נכון מאוד. למצוא את חופן הסרטים, מבין עשרות ומאות שמופקים בשנה, שיש בהם ערך קולנועי: שיחזיקו שעה וחצי ושעד סופם הקהל יעבור חוויה רגשית מלאה. זה יהיה שדרוג מעניין למה שקורה כאן בקולנוע התיעודי.
אבל זה לא מספיק. כל יוצר ישראלי שמקבל כסף מגופים בחו"ל – בעיקר HBO וסאנדאנס – יודע להתחיל לחשוב על סרטו בקנה מידה קולנועי. וכאמור, נעשים בארץ בכל שנה כמה סרטים שראויים להקרנה מסחרית. אבל ברגע שקשת ישקיעו בסרטים האלה ויצליחו להפיק סרטים שיהיו ראויים לחיים על מסך גדול, הם יגלו שלמעשה היה עליהם ליזום מיזם אחר: כי מי יקרין את הסרטים האלה? הרי זו הבעיה. אין בארץ מפיץ שיסכים להפיץ סרטי תעודה, בין אם הם ישראליים או זרים. היו כמה ניסיונות רגעיים – פעם של יונייטד קינג ופעם של קולנוע לב – אבל הם התקפלו די מהר. כדי שהמיזם של קשת יעבוד, הם צריכים באותה נשימה ממש להתחייב שבעוד שנה-שנתיים, כשהסרטים האלה יהיו גמורים, הם גם ישקיעו כסף בהפצתם, או בהקמת אולם הקרנות יעודי לסרטי תעודה. זו תהיה המהפכה האמיתית של הקולנוע התיעודי בישראל. וקשת תהיה מאחורי זה? באמת? איפה כאן הקאץ', אני לא מבין.
=================
עד כאן הדילמה. בואו נעבור לתכל'ס. רוצים את ה-100,000 דולר שקשת מציעה לסרט תיעודי שאמור להיות מוקרן בקולנוע? המכרז פתוח למי שכבר ביים סרט תיעודי אחד לפחות, ומי שמרכז את הפרויקט בקשת הוא לירן עצמור, שהיה עד לאחרונה בערוץ 8. המייל שלו, למשלוח הצעות, הוא: liran.atzmor@keshet-tv.com
לירן עצמור עם כתובת אי-מייל של קשת… מעניין.
רווה, שגגה נפלה מתחת ידך – או ששתית משהו ואתה כבר לא צמא. איך אתה יכול לציין שהמדריך למהפכה הוא סרט תיעודי, בעוד הנהלת האקדמיה החליטה למרות כל ההסברים שהיא קיבלה שהוא עלילתי?! – האם אתה רוצה לשנות סדרי בראשית?!
שכחת?! – תעלולתי.
http://www.news1.co.il/Archive/003-D-52957-00.html
השנה היא 2043…
טיולים לירח כבר עניין של מה בכך.
השיבוט של קובריק יצר עוד סרט נפלא.
מצאו חיסון למגיפת הפחמת.
וגם, שאול דישי כתב פוסט המתלונן על כך שהמדריך למהפיכה נכלל בקטגורית הסרט הטוב בטקס אופיר 2010.
השיבוט של שייקה אופיר לא מבין למה הוא לא משחרר.
השיבוט ירגע וירגיע עת יקומו שני היוצרים צברי וענבר ויודו שהם יצרו במו ידיהם עוד סרט תיעודי ותו-לא.
בשל יושרתם המבוזבזת, אני מקווה שהם יעשו זאת לפני שהם ישתתפו בתחרות הסרטים התיעודיים שמארגן פורום היוצרים הדוקומנטריים.
ועד אז, יקוב הדין את ההר או ההר את הדין מה שיבוא קודם.
למיזם הזה אכן מתלווה תחושה של אי נוחות גדולה. יכול להיות שדווקא "זוהי סדום" שהרוויח סכום נאה בקופות הוא זה שפתח לבכירי קשת את התיאבון.
off topic
אם לשפוט לפי אתר הקרן לקולנוע, נמצאה שיטה חדשה למימון סרטים. יוצאים לצילומים ללא כסף, מגיעים לקרן עם ראפקאט ומקבלים סכום כלשהו להשלמת הפקה. מישהו יודע באיזה סדר גודל של סכומים מדובר?
הייתכן שאתה קורא יותר כתבי קודש מביקורות תרבות? סרטי התעודה זוכים באמריקה לתשואות, לא לתשועות (אלא אם התכוונת שההקרנה הקולנועית מושיעה אותם מגורל עגום כמו זה של סרטי התעודה הישראליים).
חזון משמח, מי יתן ויצא לפועל. יש לא מעט סרטים תיעודיים שהקולנוע יעשה להם מאוד טוב. החושך, הריכוז, הצלילה לתוך העולם האחר,בעיקר כאלה שיש בהם אלמנט חזק של התבוננות – ואז הכוח של המסך הגדול, המצב החצי חלומי, עושה קסם.
לגבי עניין הרייטינג – כבר הוכח שכשיש תעודה טובה בשעות סבירות, הרייטינג שלהם יכול להיות מעולה. לא זוכר את המספרים, אבל אז בזמנו "עשרת הדברות" הצליח מאוד (והוא מאוד טלוויזיה, אכן) ובמקביל רוח-קדים (המאוד קולנועי) גם זכה לתהודה (והיה שיחת הסלון של המשפחה שלי בטבריה, מיינד יו). "הבעיה" היא כמובן שאין שום דרך לנפף קולנוע תיעודי בצורה מסחרית. אי אפשר למכור את הפורמט, למתג את הדמויות, למכור קלמרים או/ו להבדיל לצבוע את כל הסט בסגול סוללרי. ובוודאי יש איזה מחקר שמוכיח שמי שרואה קולנוע תיעודי קונה פחות שמפו.
לגבי הסרטים – שכחת כמובן את "התליין" המופתי בעיני.
לנפף= למנף
חזון, רעיון, הכרח, עולם משתנה ושאר ירקות. אנשים פה מתחרפנים מתוך להט להביע דעות עלק חשובות בהתעלמות מוחלטת באבחנה בין עיקר לתפל, בין העמדת פנים שתכליתה לטמטם תמערכת לבין מהות. אין חיה כזו (סתומרת עדיין לא נולדה) שאפשר לאבחן אותה כדוקומנטרי לבתי קולנוע, כמו שאין חיה כזו שנקראת סרט עלילתי לבתי קולנוע. יש עלילתי ויש דוקומנטרי. בתי קולנוע או לא, זה תלוי מוצר/תוצאה ופוטנציאל הפצה.
4 סרטים דוקומנטריים מוקרנים/יוקרנו השנה בבתי הקולנוע -חיים/ארכיונים/בראשית/המדריך. שלושה מאלה מוקרנים/יוקרנו מבלי שכיוונו תעצמם מראש אלא מתוך התוצאה. אחד שכיוון מראש, המדריך, הוא הגרוע שביניהם וזה לא מקרי. זה לא מקרי כי מי שמכוון מראש למסחר דוקומנטציה מכוון בעצם למכור שטיקים של מיסחור במקום דוקומנטציה אוטנטית ואם חו"ח קשת ימשיכו בשטיק שלהם נקבל בתמורה ועדה שתגיד ליוצר משו כמו: במקום להביא לנו את הפרטיזן הדלוח הזה וכדי להפוך תזה ליותר מסחרי תביא לנו כאן איזה קטע משוחזר אה לה טרטינו שנראה איך הוא מקרקף איזה נאצי..
הפעם – באופן בולט ויוצא דופן – נאור צודק ביותר. סרט טוב – א/נשים ירצו לראות גם בבית וגם (עדיף כמובן) בקולנוע.ומה שהכי בטוח – כל מטומוטם או בור ועם הארץ בחשיפה עצמית לסרטים יודע להבחין בין תיעודי לבידיוני, כפי שכל בר דעת פיכח יודע להבדיל בין מציאות לבין הזיה או חלום.
נאור בעצם אומר שהזנייה ומיתוג של חומר תיעודי לא הופכת אותו לעלילתי. אבל אין מה לעשות – א/נשים תמיד שאפו ושואפים להגיע לליגה העליונה, והקרנה בבית קולנוע (גם בלי קהל באולם) היא פסגת החלום – להיות אורסון וולס, לכל הפחות.
נאור צודק אומנם באבחנתו אבל טועה במסקנתו הגורפת שהכל קשקוש. גם כשמדובר בסרט דוקמנטרי לטלוויזיה יש לקטורים ששופטים את הפרוייקט לפי פוטנציאל הרייטינג שלו, שדי דומים לשיקולי הפוטנציאל המסחרי (קהל קוני כרטיסים). בסה"כ יש לברך על כך שהם בכלל מקדישים תשומת לב לז'אנר הדקומנטרי ולא מתייחסים אליו רק כאל חובות לרגולטור.
הנקודה המשמעותית שרוה מפספס פה היא גודל התמיכה עליה קשת מדברים – 100 אלף דולר, שזה בדיוק אותו סכום אותו נתנו גם לפני שיצאו עם "הבשורה הקולנועית החדשה", כשהסרטים היו עדיין מיועדים רק לטלוויזיה.
בינתיים זה נראה לי בעיקר כמו אחיזת עיניים שמטרתה יחסי ציבור לקשת.
אם יש לי טעות במסקנה ואם קשת ממלא נותנת את אותו הסכום, אז למה הכותרת החדשה? אז זהו שאני לא טועה במסקנה ואין קשר בין שמיטה להר סיני. עניין אחד הוא שיקולי רייטינג שלפיהם ניתן לקבוע שסרט על חיו של דודו טופז למשל מתאים לפריים טיים ועניין אחר לגמרי כשמחליטים לייעד סרט כזה לבית קולנוע שעם הייעוד תגיע בהכרח דרישה "מקצועית" לשחזר כמה מהזיונים שלו כדי להביא קהל. זו השיטה, זו הגישה, זה הטמטום ואי אפשי אחרת.
לכל המתעניינים בתכונתה של האמת לבצבץ.
– שומו שמיים – האזיני "הארץ" –
אורי ענבר אומר:
זאת לתעודה !!!!!!!!!!!!!
רישום "המדריך למהפכה" כסרט עלילתי בתחרות פרסי אופיר הוביל לסערה באקדמיה לקולנוע. אחד מחבריה, שאול דישי, פנה להנהלה בבקשה לפסול רישום זה, בטענה כי מדובר בסרט תיעודי. ההנהלה התכנסה לדיון דחוף, ובסופו תמכה בבקשתם של צברי וענבר, שהרוויחו על הדרך יחסי ציבור בחינם.
למה זה היה כל כך חשוב לכם בעצם?
"עניין של סדר גודל ומידת חשיבות. סרטים תיעודיים, למעט חריגים, לא עוברים דרך המסך הגדול. עשינו את הסרט בכלים של קולנוע עלילתי. זה אולי נראה כאילו החיינו סיטואציות שלכאורה התרחשו במציאות, אבל הן לא. כתבנו תפקיד של עורך דין שיכתוב חוק, ואז ליהקנו עורך דין אמיתי. חצי מהסצינות בוימו".
מי בכלל צריך היום את ההפרדה בין תיעודי לעלילתי?
"מי שאמור להרוויח ממנה הוא הצופה. הוא נזקק להגדרות ז'אנריות כדי לבחור נכון. הפיקשן עובר היום שינויים. גם כסיפורת הוא מאבד את התפקיד המרכזי שהיה לו במשך מאות שנים. אנשים הקשיבו למה שהיה להומרוס לספר למרות שידעו שזה מוגדר כבדיה, וככה הם למדו מה קורה מחוץ לד' אמותיהם. בעשרות השנים האחרונות, כתולדה של התפתחות טכנולוגית, זה התחלף בחדשות, עיון, מידע מידע מידע".
אז למה הבקשה שלכם עוררה כאלה תגובות באקדמיה? מי חושש מערעור הגבולות?
"זה מאיים פתאום שהעסק יתפרק אם אי אפשר לפעול לפי הכללים הקיימים. יש פה סרט שלא בא לבדר, אלא להגיד, להזיז, וזה מטריד את מי שמתפרנס מתעשיית הבידור".
ואולי גם את מי שהיה המועמד החמישי לפרס אופיר במקומכם אם הסרט היה נפסל?
"אני לא רוצה להיכנס לשמות כי זו תעשייה קטנה ומאוד מונופוליסטית. מספיקות לי התביעות שאחטוף מג'ו בראל, למרות שעשיתי מה שביכולתי כדי שהסרט יהיה נאמן למציאות".
זו לא תהיה חרב פיפיות? הצופים עלולים לחשוב שאם זה לא בדיוק סרט תיעודי פרופר, אולי גם חלק מהעוולות שבסרט מתוסרטות ומוגזמות?
"גם סרט דוקומנטרי למהדרין מחזיק את החופש להשתמש בכלים שונים כדי לספר סיפור. אבל כמו כל פרסום פומבי, כשהוא מתייחס למוסדות ולאנשים קיימים, חלה על הסרט חובה חוקית לפרסם אמת. אני סומך על כל מי שיושב בקולנוע שהוא יודע את זה".
(גלריה – 22.10.2010)
Buddy the spamming here will drive me spastic! Delte them!