04 נובמבר 2010 | 18:54 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

התהפכות המדריך

דורון צברי, מתברר, הוא לא רק קולנוען מוכשר, הוא גם קולנוען אמיץ. אחרי שניער את את עולם העיתונות (אגב, יש איפשהו לינק ל”מסמך צברי” מימי “חדשות”?), ניער את הזכיינים ואת הכבלים וניסה לנער את רשות השידור, עכשיו – כשהוא בפעם הראשונה בבתי הקולנוע – הוא מנער גם את עולם ההפצה. בפעם הראשונה בחיי אני קורא קולנוען שמוסר בזמן אמת מספרי צופים לסרט שעלה בסוף השבוע. והמספרים, מתברר, עגומים למדי. צברי מדווח בטוויטר שלו (מסמך צברי של ימינו נמסר טיפין טיפין, 140 סימנים בכל פעם):


יס פלנט רמה”ג יום שישי הצגה שנייה: 12 צופים. יס פלנט חיפה, שישי, הצגה שנייה: 8 צופים. סינימה סיטי, יום חמישי, אחה”צ: 2 צופים. בום. טראח.


זוכרים את המתמטיקה של ההפצה? הנה תקציר מנהלים לעוקבים החדשים: סרט, כל סרט, צריך להביא לפחות 1200 צופים לשבוע (לאולם) ע”מ לקבל עוד שבוע באולם


70 אחוז מההכנסות של בתי הקולנוע הם בסופ”ש: חמישי, שישי, שבת. במספרים זה אומר לפחות 800 צופים לאולם בסופ”ש.  נשמע הרבה? זה לא


יש בסופ”ש לפחות 10 הקרנות. לפעמים יותר. ז”א הממוצא צריך להיות 80 איש להקרנה. אנחנו מביאים פחות מעשר. אולם של 300 מקומות עם 6 צופים. אאוצ’


הסינמה סיטי – שליש מכמות הכרטיסים בישראל כולה – זרקו אותנו אחרי שבוע. לא הבאנו את הסחורה. אורי מיואש כל השבוע. טוען שהסרט רק נולד וכבר גוסס


נקודות האור היחידות הם לב ת”א וסמדר ירושלים. גם, לא שוס, אבל לפחות יש צופים.



אאוץ’. לעוף מסינמה סיטי אחרי שבוע. זה כואב. אגב, אני די בטוח שאם אדרי היה מפיץ את הסרט זה לא היה קורה, לא כי הוא היה עושה עבודת הפצה יותר טובה – לסרט הזה מראש לא היה סיכוי מחוץ לתל אביב, כפי שתכף אסביר – אלא שגם עם אותם מספרים בדיוק הוא היה משאיר את הסרט בכוח ומתוך נאמנות על מסכי סינמה סיטי. כולם יודעים שלסרטים ישראליים לוקח שבוע-שבועיים-שלושה לעבוד מפה-לאוזן ולהביא קהל וצריך סבלנות ואורך רוח. אבל כשאדרי הוא רק בל בית קולנוע אין לו סנטימנטים לסרטים שאינם שלו.


==============


צריך להגיד את האמת: מי שחשב ש”המדריך למהפכה” יעבוד בהפצה רחבה ברבי הארץ, הזה. זה מעולם לא היה סרט של מאה אלף צופים. זה תמיד היה סרט לקהל תל אביבי. סרט שלדעתי עדיין יש לו פוטנציאל פולחני ולהיטי מסוים בקולנוע לב, ובמוזיאון תל אביב. זה מגרש הבית של הסרט. הקהל שידע להעריך גם את “ואלס עם בשיר” וגם את “מדוזות”. “המדריך למהפכה” צריך להביא את המספרים של “מדוזות”. לא מספרים גדולים, אבל בהחלט מספרים מספקים ביחס להשקעת ההפצה. “מדוזות” הרוויח כסף, אבל אם “המדריך למהפכה” לא יתאושש, הוא יפסיד כסף. אז קודם כל: קוראי בלוג זה – קומו ולכו לראות את “המדריך למהפכה”. בראש ובראשונה כי זה סרט מהנה לחלוטין. אני מבטיח וחותם לכם על זה. הוא קצבי, מצחיק, מותח ואף מרגש. ושנית: כי יוצריו זקוקים לכם. ואם מפיצי הסרט יתמקדו עכשיו בשינוע צופים באופן סבלני ללב תל אביב, לדעתי יש לסרט תקומה. אני חושב שזה מאותם סרטים שצופיו יוצאים ממנו מרוצים וימליצו עליו לחברים, כך שהוא עשוי לגדול.


====================


אז לאן כולם הלכו בסוף השבוע האחרון? נו, למה חשבתם? ל”הרשת החברתית” כמובן. 23,000 כרטיסים נמכרו לסרט בארבעת ימיו הראשונים על 20 מסכים. העובדה של”הרשת החברתית” ול”המדריך למהפכה” היה אותו יחצן בטח לא עזרה ל”המדריך למהפכה”.


==================


אם זו איזושהי נחמה לדורון צברי ואורי ענבר, לפחות “המדריך למהפכה” הוא צירוף המילים שהיה השבוע במקום הראשון מבין מילות החיפוש שהביאו קוראים לבלוג מגוגל. כלומר, קהל לא בא, אבל לפחות מחפש את הסרט בגוגל. במקום השני: “גנב עירוני”. ואכן, מתברר שהסרט של בן אפלק עובד לא רע בכלל. עד כה באו אליו כ-60,000 צופים ב-27 בתי קולנוע.


=============


הלינק הזה היה אמור להצטרף לפוסט של אתמול בעניין פרסי אופיר והסרטים התיעודיים אבל הוא גם ככה התארך יותר מדי (וחוץ מזה שכחתי). תראו איך אנשי האוסקר באמריקה מוטרדים בדיוק מאותם נושאים שמעסיקים גם אותנו, רק הפוך. אנשי “אינדי-ווייר” תוהים: איך זה שעוד אף פעם לא קרה שסרט תיעודי יהיה מועמד לאוסקר? והאם השנה יש סיכוי שזה סוף סוף יקרה. באוסקר, כמו בכל תחרות נורמלית, אין מניעה שסרט תיעודי יתחרה על פרס הסרט הטוב ביותר (למעשה, גם בפרסי אופיר לא. רק בשאול-דישי-לנד זה אסור). הבעיה היא שזה מעולם עוד לא קרה. למה? יש לכך שתי סיבות עיקריות. האחת: גוף המצביעים עם הכי הרבה כוח באוסקרים הם השחקנים, והם תמיד יצביעו לסרט שיש בו שחקנים. ובסרטי תעודה אין שחקנים. וכך גם בסרטי אנימציה. לכן שני התחומים האלה די מופלים לרעה על ידי האוסקרים. הסיבה השניה: לא יעזור. סרטי תעודה הם טעם נרכש, ורוב הקהל יודע להתפעל יותר מסרט עלילתי, ופחות מצליח לראות ערכים קולנועיים בסרטי תעודה. ולמרות שחברי האקדמיה אמורים להיות קולנוענים שיודעים מה זה קולנוע, עדיין קהל של 6,000 בעלי זכות הצבעה מייצג בדעותיו הממוצעות את טעם הקל הרחב, גם זה שאינו קשור לקולנוע. כך שגם סרט תיעודי שנורא מצליח הוא כזה שבעיקר מושך תשומת לב תקשורתית, אבל מבחינת כמות קהל הוא עדיין שולי. ובכל זאת: היו בשנים האחרונות לא מעט סרטי תעודה שהביאו יותר קהל לבתי הקולנוע מאשר “מטען הכאב”. מה שמחזיר אותנו לעניין השחקנים: הם יעדיפו למות לפני שהם יתנו מועמדות לסרט תיעודי על פינגווינים. זה לא רק עניין של טעם. זה בעיקר עניין של שימור מקום העבודה שלהם.

נושאים: בשוטף

14 תגובות ל - “התהפכות המדריך”

  1. שאול דישי 4 נובמבר 2010 ב - 19:24 קישור ישיר

    אקדים ואומר – ולא בפעם הראשונה, למי שמעיין בבלוגי(הנוקב והמשובח -!- גם לדעתם של מתנגדי השטחיים) – “המדריך למהפכה” הוא סרט תיעודי טוב, קצבי, זורם ועם רוח אנרגתית שאוחזת ויוצרת עניין.

    אם הוא היה מתמודד בקטגוריה התיעודית הוא כנראה “כן” היה זוכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. מצוייד בפסלון זה על הפוסטר ובמדיה הוא יכול היה לעשות עוד קצת קולות מושכים.

    למי שתהה ודמיין שהפולמוס סביב הסרט הוסיף לו באאז – יש הוכחה שלא זה מה שמשפיע על זרימת הקהל לסינמה-סיטי או לקולנוע “לב”.

    סרט תיעודי – מעצם אופיו – הוא פחות פנטסטי, ולכן קשה להבין מדוע יש פליאה ש”גנב עירוני” או “הרשת החברתית” מושכים יותר קהל. אנשים מחפשים אשליות של שואו-ביזנס ולא סרט תיעודי באיצטלה אחרת.

    ואגב, כפי שכבר ציינתי – אהבתי גם את “מחוברים” ולדעתי “המדריך” בעצמו הוא סוג מקדים של “מחובר-אב”.

    http://www.news1.co.il/blog/dishi/

  2. דודי 4 נובמבר 2010 ב - 20:42 קישור ישיר

    עם כל הכבוד לפה ואוזן, אפילו אם ששת הצופים שראו את הסרט של צברי בסינמה סיטי יצעקו בקולי קולות “המדריך למהפכה הוא הסרט הכי טוב היסטוריה!!!” לאוזני כל מכריהם, קשה להאמין שזה היה יוצר סחף המוני לכיוון הקולנוע. “המדריך למהפכה” הוא אפילו לא סרט תל-אביבי, הוא סרט נישה ברנז’אי. פרט לאנשי קולנוע ותקשורת ישראליים (שאכן מילאו אולמות בהקרנות האקדמיה), תתקשה למצוא צופה ישראלי רגיל שיתעניין במאבקו של איזה אלמוני בשם דורון צברי נגד ג’ו בראל ורשות השידור, ואפילו לא שינה שינוי משמעותי בסופו של המאבק.

    “המדריך למהפכה” הוא אכן סרט מהנה (גם אם הוא לא יצירת מופת סינמטית נדירה וייחודית), אבל כל מה שקשור בו זועק “אל תתקרבו אלי” לצופה הממוצע. ההפצה הצנועה יחסית של סרטי שני בוודאי לא מסייעת לכך. לפעמים סרטים נכשלים רק כי הקהל לא מעוניין בהם, ולא חסרות דוגמאות לסרטים ישראליים שכשלו בקופות אפילו שהופצו ע”י יונייטד קינג בהשקעה נדיבה. קשה להאמין שגם אם אדרי היה מפיץ את “המדריך למהפכה” באופן נרחב, יותר מכמה אלפים היו טורחים לקנות לו כרטיס בבית הקולנוע. עצוב, אבל זו המציאות.

  3. צור שפי 4 נובמבר 2010 ב - 20:57 קישור ישיר

    למרות מה שכתב המגיב הקודם אני חושב שמישהו שמכיר טוב את אדרי צריך להרים לו טלפון ולבקש ממנו לתת ל”מדריך” עוד קצת חמצן בסינמה סיטי לטובת הנשמה היתרה. מישהו מתנדב?

  4. נאור 5 נובמבר 2010 ב - 0:25 קישור ישיר

    כתב כאן מי שכותב כאן בפוסט שפרסם לפני כמה ימים בהיי לישנא: “בשביל מאבק של אדם בגוף ציבורי ענק ומסואב, לא צריך סרט. מקסימום כתבה בטלוויזיה או בעיתון. אבל סרט?” ועכשיו תוהה אותו אחד למה בעצם הסרט לא מצליח. נכון שאחרי המשפט המצוטט לעיל הוסיף הכותב עשרות שורות שבהן “אבחן” למה הסרט איננו אותה כתבת טלוויזיה לא ראויה להקרנה אלא משו אחר לגמרי מהנושא הכ”כ ברור, אבל מה לעשות שהוא שכח לעדכן את היוצרים בהבנת יצירתם והם מפזרים ראיונות אין סוף בכתוב ובמצולם שבו הם ממשיכים וטוחנים עד לזרא את טענותיהם כלפי רשות השידור כהמשך ישיר לסרט. לא נותר אלא לומר כאן שאם זה נראה כמו דג מלוח ומסריח כמו דג מלוח אז לא יעזור כלום אז זה כנראה באמת דג מלוח.

  5. דבר עם אדרי, הוא יעזור. 5 נובמבר 2010 ב - 1:52 קישור ישיר

    יאיר, למה שלא תלך בעצמך לסרט? שוב? ושוב? ושוב? אתה יכול להביא הרבה צופים ככה.

  6. אבינתן 5 נובמבר 2010 ב - 2:20 קישור ישיר

    אני חוזר מת”א באכזבה גדולה, נסעתי במיוחד לראות את “המדריך” ולצערי התברר לי בקופות הקולנוע שהסרט אינו נושא כתוביות בעברית. פשוט הלכתי לבלי שוב.

    לידיעת צברי וענבר, לכ10% מהאוכלוסייה יש ירידה בשמיעה. פרטים כאן:
    http://www.hearing.org.il/

    ואני חייב לציין, יש דווקא מודעות גדולה לנושא בשנים האחרונות ולרוב, כל עותקי סרט ישראלי חדש נושאים כתוביות.

    עוד על הנושא, כאן:
    http://www.film-e-good.org.il/siteFiles/1/193/5723.asp

  7. דני 5 נובמבר 2010 ב - 5:02 קישור ישיר

    ועוד חדשות ליהוק לריבוט ל”ספיידרמן”: מרטין שין לוהק כדוד בן וסאלי פילד לוהקה (כנראה) כדודה מיי!

    אז בינתיים יש לנו: את התסריטאי של “זודיאק” שכתב את התסריט, קאסט מעולה ובמאי צעיר ומבטיח שעשה סרט מצוין!

    זה ממש יכול לצאת יותר טוב מהסרטים של ריימי (השניים הראשונים).

    מה שכן, יהיה פחות דגש על אפקטים הפעם (התקציב יהיה “רק” 80 מיליון דולר), לא שזה בהכרח דבר רע..

  8. נלסון 5 נובמבר 2010 ב - 8:50 קישור ישיר

    http://www.youtube.com/watch?v==youtube_gdata_player

  9. אברהם 5 נובמבר 2010 ב - 9:15 קישור ישיר

    ראיתי את “המדריך למהפכה” עם בני בן ה-17 שנהנה מכל רגע. אתמול ראיתי את הסרט החדש של וודי אלן שכולו “חרטא”. המדריך למהפכה הרבה יותר טוב ומהנה.

  10. ניר נ. 5 נובמבר 2010 ב - 13:20 קישור ישיר

    כמי שראה כבר את המדריך למהפכה פעמיים – גם אני ממליץ – סרט נהדר גם בצפיה שנייה – לכו ופרגנו לאורי ודורון.

  11. אני 6 נובמבר 2010 ב - 12:55 קישור ישיר

    אין בעיה, תמשיכו לעשות סרטים דוקומנטרים זולים שלא מעניינים כלב מת ואני אמשיך להחרים את הקולנוע הישראלי.

  12. ממליץ 7 נובמבר 2010 ב - 14:47 קישור ישיר

    המדריך למהפכה צריך להבנות מלמטה, יש לו פוטנציאל גדול בקרב קהל צעיר כי הוא זורם ומצחיק. אישית אני מאוד ממליץ, הוא סרט כייף.
    אגב, גם הוא לא ממש זול, ההפקה שלו היא הרבה מעבר לסרט דוקומנטרי.

  13. זיו 7 נובמבר 2010 ב - 16:05 קישור ישיר

    צר לי מאוד שאני אומר את זה, אבל… התאכזבתי מאוד.
    “המדריך למהפכה” הוא סרט שסובל מהמון בעיות, והראשונה והגדולה בהן – היא יוצרו.
    דורון צברי, מסתבר, הוא איש די מעצבן.
    המאבק שלו מוערך מאוד וממש ממש לא מובן מאליו, אבל הוא כגיבור הסרט מביא בעיקר קריזה נוכח קריינות מנג’סת והאדרה עצמית.
    גם הסיסמאות אשר “כביכול” מחלקות את הסרט לפרקים מוצגות בצורה סנסציונית, שלמעשה פשוט קלישאתית ומעצבנת.

    ו ס פ ו י ל ר אחד:
    הסיום שלו באמת מעצבן. העלילה נגמרת באמצע. קריאה ראשונה לא אומר לנו שום דבר לגבי המשך ההתהלכות של החוק.
    ניצחון גדול בפני עצמו – בהחלט. אבל להגדיר את זה כמהפכה? לא אם בסופו של דבר כלום לא יצא ממנה, ואת זה הסרט נמנע מלספר לנו.

    בנוסף, שחזור הסצנות הדוקומנטריות היה מייאש. עד כמה שקשה לי להתחבר הרבה פעמים לקולנוע דוקומנטרי, מסתבר שמוטב גם מוטב סצנות מציאותיות וחיות מאשר שחזורים מנומנמים בהם צברי וענבר נאלצים לשחק את עצמם, ונראים לפרקים מובכים לאללה מכל העניין.

    הפתיחה הייתה מוצלחת, הרעיון עצמו מבורך. הביצוע עצמו – ולו בזכות גיבורו המסתכל – מעצבן משהו.

  14. Nicolasa Garinger 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    Hi I found your site by mistake when i was searching Google for this issue, I have to say your site is really helpful I also love the theme, its amazing!. I dont have that much time to read all your post at the moment but I have bookmarked it and also add your RSS feeds. I will be back in a day or two. thanks for a great site.


השאירו תגובה