19 נובמבר 2010 | 11:11 ~ 30 תגובות | תגובות פייסבוק

"משחק הוגן", ביקורת

משחק הוגן


פורסם ב”פנאי פלוס”, 17.11.2010


במקום תקציר, תוכלו לעקוב אחר הסיפור של ואלרי פליים שהיה בראש מהדורות החדשות באמריקה לפני שנים בודדות כאן, כאן (בראיון עם ביל מאהר) וכאן (עם קייטי קוריק). הסיפור עצמו הוא מ-2003, הראיונות הם מ-2007 כשפליים הוציאה את ספרה.



ואלרי פליים היתה סוכנת סי.איי.איי שהתמתחתה בחקר המצאותו של נשק להשמדה המונית במדינות ערב. היא ידעה שמשלוח של צינורות אלומיניום לעירק לא נועד כדי לבנות צנטריפוגות להעשרת אורניום, אלא כדי לייצר סקאדים קונוונציונליים. בעלה, ג’ו ווילסון, היה שגריר עירק בימי ממשל בוש הראשון. בהמלצת אשתו הוא נסע בשליחות הסי.איי.איי לאפריקה לברר האם נכון הדיווח על מכירת 500 טון אורניום מניז’ר לעירק. הוא גילה שמכירה כזאת לא היתה יכולה להתקיים. לכן, ב-2003, כשג’ורג’ וו. בוש עמד מול אמריקה ומול הסנאט והסביר שיש בידיו ראיות לכך שעירק עומדת לבנות פצצת אטום הוא השתמש בגלילי האלומיניום ובאורניום הניז’רי כדוגמאות. כשווילסון ופליים ראו את זה הם הבינו שמישהו זרק את הדיווחים שלהם לפח ומכר לציבור (וכנראה גם לנשיא) שקרים, כדי להצדיק יציאה למלחמה. זמן קצר אחרי הנאום הזה פלשה אמריקה לעירק; וזמן קצר אחר כך ווילסון לא יכול היה יותר לשבת בשקט וכתב ל”ניו יורק טיימס” מאמר שהביך את ממשל בוש מאוד: הוא סיפר על נסיעתו לניז’ר ועל כך שלא נמכר אורניום לעירק. בכירים בממשל בוש עשו את מה שהייתם מצפים שיעשה כל ממשל מסואב ומושחת המנוהל כמשפחת פשע: הם הורו להוציא צו חיסול על הזוג ווילסון ופליים. אבל מכיוון שאנחנו בעולם האמיתי, המעודן, ולא בספר של ג’ון גרישם בו באמת מחסלים שופטים ואנשי ציבור בהתנקשויות שייראו כמו תאונות, החיסול נעשה באופן פומבי: המוניטין שלהם הושחת. ראש הלשכה בבית הלבן, סקוטר ליבי, יחד עם היועץ הפוליטי הבכיר של בוש, קארל רוב, הדליפו למבחר עיתונאים את העובדה שאשתו של ווילסון היא סוכנת חשאית של הסי.איי.איי, וניסו להטיל דופי באמינות הדיווח שלו. מי שנגס בפיתיון הזה היא רוברט נובאק, עיתונאי ה”וושינגטון פוסט”, שפרסם את הנתון הזה בעיתון ולמעשה חשף מרגלת אמריקאית פעילה בזמן אמת. באותו זמן בעירק ניסו נציגים שגויסו על ידי פליים, להגיע אל מדעני האטום העירקיים רק כדי לגלות שתוכנית האטום חוסלה על ידי סדאם חוסיין בשנות התשעים. מרגע שזהותה נחשפה, פליים למעשה הודחה מכל פעילות מבצעית. זו היתה הפעם הראשונה שהממשל חושף סוכן פעיל, מרגל, רק כדי להטיל דופי בדיווחי המודיעין שלו. סקוטר ליבי נאלץ להתפטר מתפקידו בבית הלבן בעקבות ההדלפה ונמצא אשם בבית משפט. הנשיא בוש חנן אותו.

 

בשנת 2002, השנה שבה המליצה פליים לבוסים שלה לשגר לניז’ר את בעלה, ביים דאג ליימן, אחד מבמאי האקשן היותר סימפטיים שפועלים כיום, סיפור על מרגל אחר שממשל ארצות הברית מתכחשת לו ומנסה לחסל אותו: ג’ייסון בורן, גיבור סדרת “זהות אבודה” של רוברט לודלום. להבדיל משני סרטי ההמשך שביים פול גרינגראס, הסרט המקורי של ליימן היה מצולם במצלמה יציבה (יחסית), לא רוטטת, וסרטיו תמיד התאפיינו באלגנטיות גרנדיוזית משהו. שמונה שנים אחרי שהוא הפך את ג’ייסון בורן לכוכב סרטי פעולה, מתגייס ליימן לעבד לסרט את ספריהם של הזוג ווילסון ופליים לסרט שהוא מסע לטיהור שמה. ב”משחק הוגן” נעמי ווטס ושון פן (שכבר שיחקו יחד ב”21 גרם”) מגלמים את הזוג פליים וג’ו ווילסון. חצי סרט הוא מותחן ביון, שנראה בתחילה כמו עוד סרט ריגול עם ההבדל שמדובר כאן בג’יימס בלונד, סוכנת אשה, שמצליחה להביס את עמיתיה במשחקי מוח ולא כוח. העלילה נעה בין לנגלי, וירג’יניה, בו שוכנת מפקדת הסי.איי.איי, ובין נופי המדבר של אפריקה והמזרח התיכון. החצי השני נהיה מותחן פוליטי, מהסוג של פאקולה או פולאק היו נהנים לביים, שבו הזוג מנסה להילחם על צדקתו מול ממשל אימתני שמנסה לחסל את שמם ואת אמינותם. הסרט בנוי ככה שבחצי הראשון האשה אקטיבית והגבר, שנשאר מאחור כשהאשה מנתרת מיבשת ליבשת, פסיבי. החצי השני, בו האשה מקורקעת ומושתקת, מכניס את הגבר לאקטיביות: השימוש בתקשורת ובפוליטיקה ובניהול שיח ציבורי, אלה תחומי ההתמחות שלו. הוא פומבי, היא חשאית. בחצי השני הוא הסוכן המיוחד שנכנס לפעולה.

 

זה חייב להיות הסרט העלילתי השלישי או הרביעי שאני רואה בשנים האחרונות שמדבר על כך שהממשל האמריקאי שיקר לציבור ויצא למלחמה בעירק תוך כדי הבטחה שהם יוצאים ללכוד נשק להשמדה המונית, בשעה שהממשל ורוב קהילת המודיעין והביון ידעו שמדובר בשקר. הממשל האמריקאי יצא למלחמה בעירק, סתם כי התחשקה לו מלחמה. האחרון שבסרטים האלה היה “גרין-זון”, סרט (לא טוב) שלא הגיע להקרנות בארץ, שביים פול גרינגרס, ההוא משני סרטי ג’ייסון בורן המאוחרים. ועכשיו עמיתו לסדרה (ולמעשה, המפיק שלו בסדרה ההיא), ליימן, הולך בעקבותיו. לא רק כי “משחק הוגן” הוא סרט עם מסרים דומים ל”גרין-זון”, אלא – וזו דווקא נקודה לאכזבה – כי ליימן, שתמיד היה כה יציב ורגוע עם המצלמה שלו (בסרט הזה הוא מצלם בעצמו) פתאום גם נכנע לגל המצלמה הרועדת שגרינגראס הפך לסימן ההיכר שלו. “משחק הוגן” הוא מותחן אפקטיבי למדי, וככה הוא די צפי, אבל בסופו של דבר הוא נותר כרוניקה לא תמיד מלהיבה של סיפור שנתלש מכותרות העיתונים.

 

המעניין הוא שבתוך הסיפור על המאבק של פליים ובעלה נגד הממשל הסתתר לו סיפור נוסף, שדווקא זכה לחשיפה לא פחות משמעותית בתקשורת העולמית, והוא לא מוזכר בסרט הזה במיל. זהו סיפורה של העיתונאית ג’ודית מילר. מילר, עיתונאית ה”ניו יורק טיימס”, היתה מאלה שקיבלו את ההדלפה מסקוטר ליבי באשר לזהותה של פליים. היא לא השתמשה במידע הזה בכתבותיה, אבל במשפטו של ליבי היא זומנה להעיד ולמסור את שמו של מי שהדליף לה. מילר סרבה להסגיר את מקורותיה וטענה שחיסיון עיתונאי קדוש יותר מבית המשפט ונשפטה ל-12 שבועות מאסר על ביזיון בית המשפט. בהשראת הסיפור הזה יצר רוד לוריא (“המועמדת”) לפני שנה את הסרט (המוצלח) שלא הגיע להקרנות בארץ “Nothing But The Truth” עם קייט בקינסייל בתפקיד העיתונאית ועם ורה פרמיגה בתפקיד הסוכנת שהיא חושפת בטורה בעיתון. כל עלילת הרקע שונתה, אבל ההשראה לסיפור היתה ברורה. בסיפורם של אנשים שמוכנים לעשות דברים מרחיקי לכת כדי לשמור על האינטגריטי שלהם, משונה שסיפורה של מילר הושמט לחלוטין מ”משחק הוגן”. כלומר, גם סרט שאמור להיות מאוד מחויב לאמת, ועוסק באנשים שמנהלים מלחמת קודש מתוך המחויבות שלהם לאמת, עוסק בעצמו בכיסוי והסתרה. זה רק מוכיח כמה צדדים יש לסיפור אחד, וכמה סרטים יכולים לספר אותו סיפור, מבלי לספר, למעשה, בכלל את אותו סיפור.


נושאים: ביקורת

30 תגובות ל - “"משחק הוגן", ביקורת”

  1. יניב אידלשטיין 19 נובמבר 2010 ב - 12:47 קישור ישיר

    לא הלכת קצת רחוק בפסקה האחרונה? יש הבדל בין לא לעסוק בהיבט מסוים של הסיפור לבין “כיסוי והסתרה”.
    בעיניי היה סרט מרתק… ייתכן שדעת הצופה על הסרט נמצאת ביחס ישר לנטייתו או ליכולתו של הצופה להתרעם על הסיפור האמיתי שמסופר בו.

    ============

    רוה ליניב: קודם כל, אני חייב להודות שאני דווקא כן מאמין שיש כאן תיאוריית קונספירציה כלשהי – שברגע שיוצרי “מחשק הוגן” ראו את הסרט של רוד לוריא הם מחקו כל זכר לג’ודית מילר מהסרט שלהם, פשוט כדי לא להיות השניים שעוסקים בנושא. קצת כמו ש”ידיעות” יבטלו כתבה אם “מעריב” או “הארץ” יקדימו אותם. עם זאת, יתכן והם באמת לא תכננו לעסוק בעלילת המשנה הזאת, או כי היא מיותרת לדרמה או כי היא די מסובכת לתקצור (ובעולם ה”טובים” ו”הרעים” שהסרט מציג, את ג’ודית מילר מאוד קשה למקם. זאת הסיבה, אגב, שלוריא הרחיק את הסיפור שלו מענייני מלחמת עירק שהיתה מסכבת אותו ומרחיקה אותו מהדיון המוסרי/אתי שהוא רצה לעסוק בו). אבל עיקר הכוונה שלי לא היתה בלהאשים את הסרט אלא להפנות את תשומת ליבו של הצופה/קורא שסרט שעוסק בכזו נחישות בחשיפת האמת בעצמו מספר סיפור רק מנקודת מבט אחת. כל סרט עושה את זה כמובן, ולכן כדאי להיות מודעים לכך ולא לקחת אף סרט כאמת מוחלטת (גם אם היא מייצגת יפה את עמדותינו). מהבחינה הזאת, דווקא רוד לוריא שיחק אותה עם השם של הסרט שלו. ואני מסכים, הסרט די מוצלח לצפייה. לא שום דבר כביר, פשוט סרט צפי ומהנה, ולא נטול נקודות מדאיגות למחשבה.

  2. דני 19 נובמבר 2010 ב - 12:52 קישור ישיר

    סתם ככה?

    סליחה על הבורות, אבל חשבתי שהפלישה לעירק היתה באמת בגלל נפט.

  3. דוד 19 נובמבר 2010 ב - 12:59 קישור ישיר

    שום מילה על לירז צ’רכי? (לא ראיתי את הסרט)

  4. לירון 19 נובמבר 2010 ב - 13:57 קישור ישיר

    כצפוי שום דבר על השחקנים. מבקר קולנוע בינוני.

  5. נועם 19 נובמבר 2010 ב - 15:10 קישור ישיר

    טוב, תמיד ידענו שיאיר רווה הוא מבקר בינוני ביותר, שום מילה על שחקנים בקושי שורה וחצי על איכות הסרט, וחפירה מתישה על עלילת הסרט.

    יאיר, בשביל תקציר לא צריך מבקר קולנוע, אתה באמת מבקר בינוני מאוד

  6. אינדירה גנדי 19 נובמבר 2010 ב - 17:01 קישור ישיר

    למה ככה? לא יפה.

  7. ERAN 19 נובמבר 2010 ב - 20:28 קישור ישיר

    יש קשר ישיר בין הפוסט הזה לפוסט הקודם.
    הערתי על הסרט Gasland שנכלל בשורט ליסט. ובכן, בסרט מתואר איך דיק צ’ייני נתן לחברות המבקשות לכרות גז טבעי אקזמפשן (ויתור) על – The Clean Water Act חוק שהונהג על ידי ניקסון. תהליך הפקת הגז שכולל הזרקת מאות כימיקלים רעילים לבטן אדמה משמיד בעקביות את מקורות המים לשתיה בארה”ב. על פי הסרט, כנופית ממשל בוש, דיק צ’ייני והאליברטון (אלא מי חשבתם כורה את הגז?) שלו אשמים בפשעים הרבה יותר חמורים ממלחמות הנפט שהתחילו.

  8. נועם 19 נובמבר 2010 ב - 23:12 קישור ישיר

    טוב, אולי קצת הגזמתי. הבלוג של יאיר חביב מאוד ועובדה שהוא מושך עליו קהילה שלמה של קוראים, כנראה בזכות האהבה האדירה של יאיר לקולנוע. לרוב הביקורות באתר באמת בינוניות מאוד וחסרה בהן התייחסות למשחק, למי מתאים הסרט, וכו’.

  9. Eran. 19 נובמבר 2010 ב - 23:54 קישור ישיר

    1. ווסלי סנייפס נידון ל-3 שנות מאסר.
    2. דני אלפמן וטים ברטון מדברים על 25 שנות שיתוף פעולה לרגל הוצאת קופסה בת 16 דיסקים של כל הפסקולים שהלחין אלפמן לברטון. כולה $500

    http://herocomplex.latimes.com/2010/11/18/danny-elfman-knows-the-score-tim-burton-opened-every-door-for-me/?_r=true

  10. רז 20 נובמבר 2010 ב - 9:53 קישור ישיר

    אוף-טופיק, בהנחה שאף גולש אחר לא הקדים אותי – טריילר ל-Source Code, הסרט החדש של דנקן ג’ונס (במאי “ירח” והבן של דייויד בואי). נראה מגניב ברמות מטורפות.

    http://www.youtube.com/watch?v=Kvn39RA1aok

  11. דני 20 נובמבר 2010 ב - 10:46 קישור ישיר

    בקשר ל”טרון: המורשת”.

    היתה הקרנת טרום בכורה למבקרים לפני יומיים, וכל התגובות (של אנשים שלא היו מבקרים אבל נכחו בהקרנה) ורמזים מאלו שכן היו מעידים שמדובר בחוויה לא פחות מדהימה מ”אווטאר”.

    מעניין עם זה אומר שגם הסרט הזה יעבור את ה-2 מיליארד דולר.

  12. דוקטור קולנוע 20 נובמבר 2010 ב - 12:22 קישור ישיר

    נועם, אם אתה כל כך לא אוהב את הבלוג הזה, אז למה אתה כאן?

    יש לך ביקורת? תבטא אותה בצורה יותר מכובדת.

  13. אינדירה גנדי 20 נובמבר 2010 ב - 17:00 קישור ישיר

    אוף-טופיק, דוקטור לקולנוע צודק!

  14. נועם 20 נובמבר 2010 ב - 18:50 קישור ישיר

    הביקורת שלי הייתה ביקורת בונה, הצעה לשיפור והיא בהחלט הייתה מכובדת, אין מה לעשות לא תמיד נעים לשמוע אמת, וגם אתה פרופסור חייב להודות שהביקורת הזאת לא מוצלחת בלשון המעטה.

  15. איתן 20 נובמבר 2010 ב - 22:39 קישור ישיר

    היום ראיתי את “משחק הוגן”, ואני די מסכים עם הביקורת שלך, אבל בשינויים סמנטיים: החצי הראשון של הסרט הוא החלק החלש יותר שלו. לטעמי, הוא חוזר שוב ושוב לאותה נקודה: השלטון בבית הלבן מנסה בכוח להוכיח שלעירק יש נשק להשמדה המונית כדי להצדיק יציאה למלחמה, אבל בעצם אין. במשך כחצי סרט הנקודה הזו נלעסת שוב ושוב, והמצלמה המרקדת של דאג לימן מנסה בכוח להכניס דרמה למקום שאין.
    אבל מהרגע שהסיפור הופך אישי, ומתחיל להיות מדובר במהלך הישרדותי של שני אנשים מול מנגנון אימתני, כאן כשרון המשחק האדיר של שני השחקנים האלו (שון פן ונעמי ווטס) נכנס לפעולה, והדרמה הופכת אפקטיבית (וכאן, גם הצילום עוזר).
    בסופו של דבר, סרט מהנה.
    ולירז צ’רכי בסדר גמור.

  16. צחי בן יהודה 21 נובמבר 2010 ב - 7:29 קישור ישיר

    אין איזה הערה על השם בעברית של הסרט שפספס לחלוטין את המשמעות?
    Fair game היה הביטוי שנאמר על הגב’ פליים, ללא שום קשר למשחקים, אלא במשמעות של מטרה לציד. קארל רוב, כשהדליף את העניין לעיתונות, הגדיר אותה כמטרה כזו (כלומר, ממש השתמש בביטוי הזה, ומשם שם הסרט).

    ===========

    רוה לצחי: טוב, זה כבר קטנוני אפילו בשבילי. כדי לדעת ששם הסרט הוא דו-משמעי צריך לראות את הסרט או לקרוא את ספרה של פליים. אף אמריקאי לא יידע שזה משחק מילים לפני הצפייה, כך שהתרגום אמנם בוחר רק משמעות אחת, אבל היא משמעות ששם הסרט/ספר משחקים עליה: כי הרי ברור שזה באופן מובהק לא משחק הוגן. שם אחר, נגיד כמו “מטרה לחיסול”, היה נשמע צ’יזי מדי לסרט כזה.

  17. אינדירה גנדי 21 נובמבר 2010 ב - 7:48 קישור ישיר

    אוף טופיק, צחי בן יהודה, אתה יודע שקארל רוב לובש תחתונים וורודות וחולה על פנקייק בלי סירופ מייפל?

  18. צחי בן יהודה 21 נובמבר 2010 ב - 10:22 קישור ישיר

    תחתונים הם ורודים, לא וורודות.
    וחוץ מזה מה שאמרת זה ממש קומון נולדג’

  19. צחי בן יהודה 21 נובמבר 2010 ב - 12:06 קישור ישיר

    זה לא ממש קטנוני, כי גם אם יש כוונה לכפל משמעות, היא מאוד מינורית.
    הביטוי Fair Game הוא הביטוי הכי מקושר לכל הפרשה, מכיוון שהוא מראה על הברוטליות שבה פעל הממשל/קארל רוב. המקבילה הכי טובה בעברית שאני מצליח לחשוב עליה היא “התיר את דמה”.
    תגיד Fair Game לכל אמריקאי שמתעניין בפוליטיקה של השנים האחרונות (או צופה בדיילי שואו), והוא ישר ידע על מה אתה מדבר.
    טוב, אולי בעצם קצת קטנוני, אבל כזה אני…

  20. אינדירה גנדי 21 נובמבר 2010 ב - 15:09 קישור ישיר

    אוף טופיק – כל הכבוד צחי, לא סתם הנך נקרא בן יהודה! תחתונים הם באמת ורודים ולא ורודות. המתרגם האוטומטי של גוגל מהודית לעברית עושה שגיאות רבות. הבאתי לו בומבה ולך אשלח במבה (הגירסה ההודית החריפה).

  21. נתי 22 נובמבר 2010 ב - 10:21 קישור ישיר

    רק אני הרגשתי שהסרט ארוך מדי ולא מגיע לשום מקום? נקודת המפנה (החשיפה של הסוכנת) מגיע לאחר יותר מחצי סרט. האירועים המתוארים לא נסגרים ולא ברור מדוע צריך לצלם קטעים כה ארוכים בעירק ובעמאן מבלי שיתרמו משמעותית לעלילה שהרי כל אלה נקטעים במחצית הסרט – כשמגיעים לנקודת המפנה. גם היחסים בין בני הזוג מוזרים. היא מתוודה על המיטה וחושפת לראשונה את רגשותיה. שניה אחר כך הוא לוקח את הכרית ויורד למטה. הם משלימים ובמקום להתחבק הם מתנשקים נשיקה סוערת שלא קשורה לשום דבר שקדם לה. לא יודע. אולי רק אני השתעממתי ברוב הסרט הזה.

  22. roman 29 נובמבר 2010 ב - 10:13 קישור ישיר

    אחד הסרטים המשעממים ביותר שיצא לי לראות בקולנוע.
    חצי מהאנשים יצאו באמצע הסרט מרוב שהיה להם משעמם,סה”כ סרט על פוליטיקה לא מעניינת.
    לא מממליץ לראות.

  23. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:06 קישור ישיר

    Dude the spam comments here will drive me insane! Fix it!

  24. מיקי 19 דצמבר 2010 ב - 21:11 קישור ישיר

    בדיעבד, גם אני תהיתי על ג’ודית מילר ועל “העלמותה” מהסרט. צפיתי בסרט בשבוע שעבר ואני לא כל כך מסכים עם הביקורות היחסית פושרות שהסרט מקבל בארץ – מדובר בסיפור מרתק עם דמויות אמינות ומשחק שלטעמי מצדיק מועמדות לאוסקר של נעמי ווטס. גם שון פן מצויין כתמיד (וגם לירז צ’רכי, אם כי הרגשתי שהסיפור שלה לא מוצה לגמרי). אני מאוד נהנתי ואני ממליץ עליו בעיקר למי שמעתעניין באקטואליה והיסטוריה, עיתונות (על רזי הספין הכה אקטואלי) ובכלל – מותחנים פוליטייםץ

  25. מיקי 19 דצמבר 2010 ב - 21:15 קישור ישיר

    הערת אגב, למרות הלינקים בהתחלה לתקציר הסיפור בראיונות חדשותיים, לא התאפקת ובכל זאת הביקורת שלך התעסקה רובה ככולה בסיפור עצמו, בעלילה אולי, אבל לא בסרט ובאיכויות או האי-איכויות שלו (חוץ משני משפטים)

  26. רוית 9 ינואר 2011 ב - 2:28 קישור ישיר

    לדעתי הסרט מצויין, עשוי טוב בלי כחל וסרק ואולי בגלל זה אנשים מתבלבלים וחושבים בטעות שמדובר בסרט בינוני מטה.
    כאשר בפועל לסרט הזה יש מסר אמיתי לקהל:
    “democracy is not a free ride”

    מצד שני, גם אני בתחילת הסרט חשבתי שמדובר בסרט משעמם, אך עלילת הסרט והאופן שבו הוא עשוי, לדעתי מצדיק ביותר את אופן ההגשה של החלק הראשון של הסרט.

  27. Vlatka 17 ינואר 2011 ב - 22:32 קישור ישיר

    Just want to say this blog is kinda awesome. I always like to hear something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the subject and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for sharing so much in your blog.. Greets, Vlatka

  28. facebook sluts 22 ינואר 2011 ב - 0:56 קישור ישיר

    Well crafted piece of content, and i currently learned that some groups are more inclined than others (since all people are different) would share the same idea. I hope you keep this blog operating well.

  29. Lavada Todorovich 28 ינואר 2011 ב - 0:00 קישור ישיר

    Do you have twitter or facebook ? i will follow you friend

  30. Eda Brevik 7 פברואר 2011 ב - 4:06 קישור ישיר

    It’s always nice when you can not only be informed, but also entertained! I’m sure you had fun writing this article.Excellent entry! I’m been looking for topics as interesting as this. Looking forward to your next post.


השאירו תגובה