"איזה מין שוויון", ביקורת
באופן משונה ולא אופייני לי, את "נערות לוח השנה" של נייג'ל קול די חיבבתי. וזה אחרי שאת "להציל את גרייס" שלו ממש שנאתי. עכשיו עם "איזה מין שוויון" קול מוכיח שהוא די פוני של טריק אחד – סיפורים אמיתיים חצי קומיים, חצי מרגשים, עם מידה רבה של רגש וסנטימנטליות, על מאבקי שוויון נשיים, אבל שיש בהם גם משהו שמרני מאוד. וזה גורם לי קצת לשנוא את עצמי על זה שחיבבתי את "נערות לוח השנה". פתאום הבמאי הזה נראה לי נודניק. אבל… "איזה מין שוויון" אינו סרט רע. הוא סתם חסר מעוף.
מה עושות נשים במפעל לייצור רכב? ומה פתאום מייצרים מכוניות אמריקאיות באנגליה? לכאורה, הכל לא נמצא במקומו, אבל הנסיבות האלה למעשה הולידו מהפכה, כמו "משחק הוגן", גם "איזה מין שוויון" שעולה השבוע מבוסס על מקרה אמיתי ושבמרכזו אשה שנלחמת על עקרונותיה מול ממסד גברי ומגלה שהמאבק הזה עשוי גם לפרק לה את המשפחה. וכמו ב"משחק הוגן" גם כאן, את הסיפור הלכאורה-פמיניסטי הזה מספרים למעשה גברים: גם הבמאים וגם התסריטאים.
ב-1968 עבדו כמה מאות ספורות של נשים במפעלי ייצור המכוניות של פורד, ענקית הרכב האמריקאית, במפעליה הבריטיים. שם, למשל, ייצרו את הפורד אסקוט. מותג אמריקאי, מייד אין אינגלנד. והנשים? הן היו עסוקות במתפרות, בהכנת ריפודי העור למכוניות. עד שיום אחד הן החליטו שהן רוצות ששכרן יושווה לשכר הגברים העובדים בפס הייצור. כולם היו נגד: התאגיד האמריקאי, מנהלי המפעל הבריטיים, אפילו ראשי ועד העובדים ואנשי הממשלה. השוואת שכר לנשים? זה הרי יצור תקדים מסוכן שעשוי למוטט את הכלכלה כולה. אבל ב-1968 – ראינו את זה גם ב"סוף העולם שמאלה" וב"פעם הייתי" וב"החולמים" שהתרחשו באותה שנה – העולם זמזם מנגינות של מהפכה. עכשיו הגיעה תורה של אשת הפרולטריון. נשות מפעל פורד בדגנהאם למדו שוועד העובדים של המפעל מגן, מן הסתם, רק על העובדים הגברים, לא על הנשים. כשזה מגיע לענייני שיוויון ג'נדרי ועד העובדים והתעשיינים נמצאים באותו צד. אז הן, דה-פקטו, מקימות מעין ועד עובדות חלופי המבוסס על ג'נדר, ופוצחות בשביתה. שביתה זניחה בתחילה עד שהמסמר קטן הזה שמסרב שימשיכו לדפוק עליו למעשה משבית את כל המפעל (איך אפשר להרכיב מכוניות ללא הריפוד?) ואפילו כמעט ממוטט את הכלכלה הבריטית (כשראשי פורד מאיימים להוציא את מפעליהם מאנגליה אם הממשלה לא תרסק את השביתה).
נייג'ל קול, שביים את הסרט הסימפטי "נערות לוח השנה", על חבורת קשישות כפריות שמחליטות לצפצף על הטאבואים ולהצטלם ללוח שנה אירוטי למטרות גיוס כספים, במידה מסוימת די ממחזר את עצמו עם "איזה מין שוויון". גם שם כמו כאן מדובר בסיפור אמיתי על מאבק נשי שמנסה לשאת מסר פמיניסטי אבל הוא עושה את זה באמצעים קולנועיים כה מיושנים ושמרנים שנדמה שהוא מחזיר את המאבק הפמיניסטי הישר ל-1965. מצד שני, יש לסרטיו (לטובים שבהם) איזו חוצפה שובבית שמצילה אותם. זה היה בשפע ב"נערות לוח השנה" וזה נמצא בקטנה גם ב"איזה מין שוויון" במערכה האחרונה (עד אז הסרט די נגרר). קול הוא מעין הרברט רוס החדש, "במאי של נשים", אבל קצת מפעם. "איזה מין שוויון", לפיכך, מתאר רגע מרתק בהיסטוריה, אבל כסרט הוא גוש קיטש מהעולם של "מגנוליות מפלדה" ו"עגבניות ירוקות מטוגנות". אני מניח שיש לזה קהל. האמהות שלנו.
נ.ב:
את סאלי הוקינס, שמתגלית כשחקנית מקסימה בסרט הזה, בתפקיד ראש מאבק הנשים ב"איזה מין שוויון" ראינו ב"חופשיה ומאושרת" של מייק לי (שזוכה למחווה מסרטיו בסינמטקים כעת). בימים אלה היא מופיעה בארץ בסרט נוסף: "פרח המדבר" (כולל סצינת עירום קטנה). גם "פרח המדבר" הוא סרט שמתיימר להיות נשי ופמינסטי המבוסס על סיפור אמיתי של אשה שנאבקה במסורת. אבל האם הוא אכן כזה? זה סיפורה האמיתי של אשה אפריקאית (בגילומה של לייה קבלה) שסבלה שנים של דיכוי מיני במולדתה, כולל מילת נשים, ולמרות שהיא ברחה למערב, היא לא הצליחה באמת להתגבר על הטראומה שלה עד שהיא לא הפכה לדוגמנית המוכנה להתערטל ולקבל את גופה העירום, מבלי שהיא – או יוצרות הסרט (נשים!) – קולטות שהיא פשוט המירה דיכוי מיני אחד בדיכוי מיני אחר.
פורסם ב"פנאי פלוס", 17.11.2010
לא הבנתי ממך מהי ביקורת פמיניסטית אמתית אם כך, במיוחד שאתה טורח לציין שסאלי הוקינס הופיעה בסצנת עירום.
הצעה שלי שאם הסרט והנושא שלו לא מעניינים אותך אפריורית כמו שזה נראה כאן,פשוט דלג.
ב-1990 יצא הסרט Texasville של פיטר בוגדנוביץ עם ג'ף ברידג'ס שהיה סרט המשך ל-The Last Picture Show מ-1971. עכשיו ברידג'ס מדבר עם בוגדנוביץ על חלק שלישי בסדרה. הסרטים מבוססים על ספריו של לארי מקמורטי ויש 5 ספרים בסדרה.
הנה טריילר ב-HD קורע מצחוק של פארודית ה-Star Wars השלישית שלFamily Guy, על Return of the Jedi
http://www.youtube.com/watch?v=Pnh8pEKLh7g&feature=player_embedded
מצחיק: אני בדיוק הפוך ממך: יצאתי מאוד מסויג מ"נערות לוח השנה" (לא סרט רע, לטעמי, אבל סתמי ביותר), ומאוד אהבתי את "להציל את גרייס" (בעיקר בגלל ברנדה בלת'ין. שחקנית נפלאה).
לטעמי, כל מה שקשור בנשים ב"איזה מין שיוויון" עובד מצוין בסרט (בעיקר בגלל סאלי הוקינס ורוזמונד פייק). כל מה שקשור בגברים בסרט (חוץ מבוב הוסקינס) – מפוספס. כל הגברים בסרט סמרטוטים. אי אפשר לבנות דרמה כך. ובכל זאת, סרט מומלץ.
ועכשיו חידה: איך זה שבכל רחבי תל אביב מפוזרים פוסטרים של הסרט החביב הזה, אבל הוא מופץ בהפצה מאוד מצומצמת (אני ספרתי 4 מסכים בכל הארץ)?
אוף-טופיק: הקרנה של "המדריך למהפכה" אתמול ב – 17:50 בלב ת"א מתבטלת (!!) לאחר כמה נסיונות כושלים להקרין את הסרט. האנשים בלב היו נחמדים מאד, החזירו את הכסף ואף דאגו לפיצוי הולם, אבל עדיין אני לא מצליח להבין איך דבר כזה יכול לקרות. וחבל במיוחד בגלל שדווקא היו כמה עשרות צופים שהתקבצו כדי לראות את הסרט (ועוד באולם 3 הלא משהו), שאין שום הבטחה שאכן יחזרו. חבל.
Buddy the spam comments here will drive me insane! Get rid of it!
Mate the spam comments here will drive me spastic! Get rid of it!
Mate this spamming here are driving me nuts! Delte them!
Dude this spamming here will drive me crazy! Do something about it!
Get two plants, and set both of them in two different locations. One plant should be put in a box with a light so it can grow. The other plant should be put in a dark box so it will not grow.