"מגניב! היט-גירל לומדת בבית הספר שלי"

"יומנו של חנון" מגיע להקרנות בסינמטק תל אביב בחנוכה. אפרופו הסרט:

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.12.2010

אתחיל מהשורה התחתונה כדי שחסרי הסבלנות לא יצטרכו לטרוח עם הטקסט הארוך והטיפה סנטימנטלי שתכף יגיע: אם יש לכם ילדים בכיתה ג' עד ח', יש סיכוי שהם מאוד יחבבו את הסרט "יומנו של חנון". ההורים יתרשמו מהסרט פחות, אם כי הוא בהחלט חביב ולא מעליב. זה יהיה נכון כפליים אם ילדיכם הם מאותם רבבות ילדים שהתאהבו בסדרת ספרי "יומנו של חנון", שהפכו ללהיט ענק בישראל. לפיכך, עלינו להיות אסירי תודה לסינמטק תל אביב שהציל את הסרט הזה (כן, גם את הסרט הזה) מגניזה. למפיצי הקולנוע בארץ כנראה אין ילדים בני 9 בבית, והם מן הסתם לא הצליחו להבין מה סוד הקסם של הסרט (האם הם בכלל מודעים לקיומם של הספרים?). בסינמטק תל אביב הבינו והם מציעים את הסרט לצפייה במשך כל חופשת החנוכה שמתחילה היום. מצחיק, לא? סרט ילדים, שהיה הצלחה קופתית נאה מאוד באמריקה ושסרט המשך שלו כבר תכף יוצא, הופך בישראל לסרט סינמטקים. מדינה מטורללת.

יש סרטי ילדים שמבוגרים אוהבים. לעיתים אף יותר מילדיהם. סרטי ילדים שמצליחים ללחוץ להורים על בלוטות הנוסטלגיה, מבלי לאבד את רמת התקשורת הבסיסית שלהם עם קהל צעיר, ואף צעיר מאוד. סרטי האנימציה ההוליוודיים משחקים על הקלף הזה. "צעצוע של סיפור 3 ", למשל. אבל יש סרטים שנעשים עבור ילדים, ושמבוגר לא יבין מה הקטע. "יומנו של חנון", נדמה לי, הוא כזה. הוא כמו מועדון פרטי לבני הטרום גיל התבגרות. בית עץ קולנועי.

למעשה, זה בדיוק מסוג הסרטים שאני מניח שמאז שאני עצמי הייתי בן 9 ועד לפני שנים ספורות גם אני לא הייתי מתייחס אליהם, או מודע לקיומם, או מתעניין בהם לו היו מגיעים ארצה. אלא שאז קרה דבר משונה: הבת שלי עלתה לכיתה ד'.

לא מדברים על זה, אבל אולי צריך: מבקרי קולנוע הם לא דבר קבוע, אלא אורגניזם חי, מתפתח ומשתנה. קוראים לזה, אני מניח, התבגרות. יש אמנם מבקרי קולנוע שאני עוקב אחריהם כבר יותר מ-20 שנה והם נותרים יציבים וקבועים וטעמם מבוסס כמו קיר בטון. אני, לעומת זאת, מגלה שטעמי ונקודות ההשקפה שלי נמצאים בתנועה מתמדת. תנועה איטית, קרחונית, כזאת שאפשר לזהות רק במרחק שנים, אבל קיימת. זה אגב, לא קיים רק בסרטים. באופן משונה התחלתי לחבב עמבה לאחרונה, תהרגו אותי אם אני מבין איך ולמה.

אז מצד אחד הגיל מביא בגרות ויישוב דעת וסבלנות, וכיום אני מחבב סרטים מאתגרים יותר מאשר כשהייתי צעיר. ומצד שני, מבקרי קולנוע עם ילדים – אגב, באופן משונה, אין הרבה כאלה – נחשפים בעל כורחם לעולם שלם של קולנוע שהם לא נחשפו אליו מאז הילדות שלהם. עולם שמבחינה אמנותית ערכיו דלים, אבל שקשה לפתע להתעלם מהעובדה שיש לו השפעה על מוחות קטנים, שעדיין לא נהיו מאוד בררנים (כן, גם מבקרי קולנוע עם ילדים עדיין אוהבים להתנשא עליהם קצת).

וכך, נחשפתי לתופעת "יומנו של חנון" באמצעות בת ה-9, שבשנתיים האחרונות זללה את ארבעת ספרי הסדרה. כמו שיש מעשנים פסיביים, הורים הם גם קוראים פסיביים: איכשהו יצא שגם אני קראתי (או הוקראתי) את רוב הספרים ההם. וכשנודע לה, במרץ האחרון, שנעשה סרט על פי הספרים היא התמלאה התרגשות ושמחה. ולא רק היא: כל בני הכיתה שלה רצו לדעת מתי כבר מגיע הסרט ארצה. בשמונה החודשים האחרונים נאלצתי ללמד את ביתי מושגים מהעבודה שלי שלא האמנתי שילדה בת 9 תצטרך לדעת: מילים כמו "מפיצים" ו"גנוזים". היא בשום אופן לא הצליחה להבין איך זה יתכן שסרט קיים אבל שיש אנשים שמונעים ממנה לצפות בו. בהדרגה יותר ויותר ילדים דיווחו שהם ראו את הסרט – ההורים הורידו. הלחץ גבר בבית שנוריד גם אנחנו את הסרט באינטרנט. סירבתי. והנה, נס חנוכה: הסרט בכל זאת מגיע, אחרי שהוקרן בבכורה בפסטיבל סרטי ילדים ונוער, בו הילדה צפתה בסרט. למעשה, היה מתאים שאתן לה לכתוב את הביקורת, אבל יש גבול. אז אדווח באופן כן: היא התמוגגה. למעשה, יותר משאני חיבבתי את הסרט, נהניתי מהאופן שבו היא נהנתה ממנו. אני חשבתי שהסרט – שביים תור פרוידנטל, במאי סימפטי שמתמחה בסרטים ילדותיים לא שאפתניים מדי ("בית מלון לכלבים", עוד סרט שבתי חיבבה למדי, היה סרטו הקודם) – לא ממש מצליח להעביר את המקוריות של הספרים, המשלבים כתיבה ואיורים, אבל היא דווקא הוקסמה מהאופן שבו רגעי האנימציה התערבלו לתוך הסרט. ושנינו הסכמנו שזכארי גורדון הוא גרג הפלי לא רע בכלל. כן, במקרה של הסרט הזה, היא הקליינטית. והיא יצאה מהסרט עם ניצוצות בעיניים. אז בשמה ובזכותה אני אומר לכם: סרט מתוק נורא.

ציוץ