"עוד שנה", ביקורת (וגם: כשוודי אלן הופך למייק לי)
בסופי השבוע הבאים אנסה להדביק קצת פערים של כמה סרטים שהחמצתי מהשבועות האחרונים. הראשון הוא "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", הסרט האחרון של וודי אלן שצולם בלונדון. אני מחבר אותו לסרטו החדש והטרי של מייק לי, "עוד שנה" שעולה בסוף השבוע הזה.
פורסם ב"פנאי פלוס", 8.12.2010
וודי אלן חגג בשבוע שעבר יום הולדת 75. מייק לי צעיר ממנו בשמונה שנים. לכאורה אין שום קשר או דמיון בין הקולנוע של האחד והקולנוע של השני, אבל סרטיו האחרונים של וודי אלן, אותם צילם בלונדון, חושפים שלמרות ההבדלים המהותיים בסגנון, מבפנים שניהם בוחנים את אותו טבע אדם ומנסים להציג אותו באמצעים הכי נטורליסטיים. שניהם, דומני, גם ציניקנים מדופלמים (ושניהם יהודים, אבל זה לא קשור). שניהם היו אחראים על סרטים שנחשבים לקלאסיקות, שניהם היו פעם חשובים, ונדמה לי ששניהם הפכו באחרונה לחיקוי חיוור וחלוש של עצמם. סרטו האחרון של אלן, "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", מציג כבר כמה שבועות בארץ. סרטו החדש של מייק לי, "עוד שנה", עולה בסוף השבוע הזה בארץ. הראשון נחשב על ידי רוב המבקרים כאחד מסרטיו החלשים ביותר של אלן (הוא אכן כזה), השני – לעומת זאת – נחשב על ידי מבקרי אמריקה ואירופה לאחד הסרטים הטובים של השנה החולפת (השם יודע למה). אבל עבורי שני הסרטים זהים כמעט לחלוטין בכך שהם מציגים כמות כמעט בלתי נסבלת של באסה למעריצים של שני הבמאים האלה. ובעיקר, שניהם נדמים כיצירות הכי עצלות של יוצריהם.
זה לא סוד שאני אחד ממעריציו הכי קטנים של מייק לי (נא לא לבלבל עם ספייק לי או עם אנג לי, במאים שאני מחבב מאוד). אני מעולם לא הצלחתי להבין למה הוא נחשב לאחד הבמאים הדגולים של דורנו. כלומר, אני מבין ברמה שכלית, אבל אני לא מצליח ממש להתחבר לא לסרטים ולא לכתבי ההגנה שלהם. על פי אוהדיו, מייק לי אמור להיות מין סוג של אינגמר ברגמן בן זמננו, מישהו שמביא את המיומנות שלו מהתיאטרון אל עולם הקולנוע ומצליח לדייק באבחנות אנושיות נוקבות וצורבות תוך כדי הדרכת שחקנים חסרת פשרות וכתיבה תסריטאית מדויקת (בניגוד למה שנוהגים לומר, שבסרטיו של מייק לי אין תסריט, יש להם תסריטים מאוד מאוד מוקפדים, אלא שהוא כותב את התסריטים האלה רק אחרי תקופת אימפרוביזציה עם שחקניו איתם הוא מפתח את הדמויות ואת הסיטואציות. בעיני זה תהליך בלתי נסבל ודל בדמיון, אבל יש רבים שמוצאים שתהליך זה מייצר הרבה "אמת" ו"כנות" בסרטיו, אלא שזו "כנות" של שחקנים).
אבל בשעה שברגמן היה בעיני אחד הבמאים והתסריטאים הכי נפלאים בתולדות הקולנוע, מייק לי מעצבן אותי בלי הרף. אני יכול להגיד על סרטו החדש "עוד שנה" דבר חיובי אחד: הסרט הזה פחות עיצבן אותי מסרטו הקודם שהיה ממש בלתי נסבל בעיני: "חופשיה ומאושרת". בהשוואה לסרט הצווחני וחסר החן ההוא, ב"עוד שנה" יש רגעים מתונים, מאופקים ואפילו מרגשים יותר. אבל בסופה של צפייה גם כאן, כמו שם, תהיתי מה בעצם היה הטעם בסרט? נדמה שקצת שכמו שוודי אלן כבר עובד על אדי דלק מתוך אינרציה, כך גם מייק לי לוחץ על כפתורים ידועים ומשומשים ומנפיק את הסרט הקבוע שלו אחת לשנתיים. אבל שימו לב לדבר מעניין: מייק לי, שאמור להיות הומניסט דגול ובמאי אוהב אדם, חוזר שוב ושוב אל דמות האשה ההיסטרית, הרועדת, המפורקת רגשית. אני מבין למה שחקניות נמשכות לגילום דמויות כה רעועות וחסרות אונים – האתגר, או משהו כזה – אבל זה משאיר את סרטיו של אדם שאמור להיות יוצר כה אנושי בטריטוריה שנשארת תמיד באיזורי הדמדומים של האמפתיה: עגומים, מיואשים ונטולים כל חסד. בעולם הקולנועי של מייק לי הכל תמיד אפל ומדכדך. אצל וודי אלן לפחות יש הומור ונטיה לאבסורד כדי להמתיק את גלולת הפסימיזם.
השאלה הנשאלת היא למה אני בכלל טורח? למה אני ממשיך ללכת לסרטיו של מייק לי ולמה אני ממשיך להתאכזב מהם? וזו שאלה מצוינת. סיבה אפשרית אחת היא אולי סוג של רגשות אשם: כל כך הרבה מבקרים מעריצים אותו שאני איכשהו מייחל שיגיע הסרט שבו סוף סוף יפול לי גם האסימון ואבין ממה כולם מתפעלים. והאמת, האדיקות משתלמת. את "וירה דרייק", למשל, שנאתי בלהט על העולם המייאש שהוא הציג בו (במסווה של סרט קוואזי-פמיניסטי), אבל הערצתי את האסתטיקה שלו. כן, צריך לזכור: מייק לי מקפיד למסגר את ה"ריאליזם" הנוקב והצורב שלו בפריימים מדוקדקים מאוד, לעיתים – כמו במקרה "וירה דרייק" ו"טופסי טרווי" – ממש יפהפיים. האדיקות הזאת גם עוזרת לי לברור בפינצטה רגעים יפים מתוך סרטיו, למצוא בהם מעט חסד מבחינתי. וכך גם קרה ב"עוד שנה".
סליחה על הטון המזלזל, אבל אני מרגיש ש"עוד שנה" מגיש לנו את אחד מתסריטיו המביכים של לי, והוא מכיל כמה מהדמויות הכי פחות נעימות שראיתי אי פעם על המסך. אבל במרכז הסרט ניצב זוג מקסים למדי. הסרט עוקב אחר שנה בחיי זוג מבוגר עם נישואים מאושרים. השניים באמת מרוצים מהחיים ושמחים בחלקם. וללא עזרת סמים, כמו שהיה עם הזוג ב"שאיפות גבוהות" המוקדם של לי. פשוט גישה חיובית לחיים. הוא גיאולוג, היא עובדת סוציאלית. במילים אחרות: שניהם אוהבים לחפור. הסרט מחולק לארבעה חלקים על פי עונות השנה. בכל חלק מתארח אצל הזוג אורח כלשהו שחייו דפוקים לגמרי. על פי רוב מופיע לסצינה ונעלם. והזוג שלנו – שנראה כמו דמויות פלסטלינה מסרט אנימציה של ניק פארק – מצקצק ואומר "הוי, כמה החיים שלו גרועים, מזל שאצלנו הכל בסדר". יש סצינות יפות – סצינת הפתיחה עם אימלדה סטונטון מרשימה מאוד באינטנסיביות של המשחק ובהעזה לצלם את הסצינה בתקריב אימתני וחסר רחמים, אבל הדמות הזאת נעלמת לבלי שוב עד כי לא ברור למה היא היתה שם מלכתחילה – אבל בסופה של שנה במחיצת הזוג הזה אני מרגיש שחומצת החיים שמייק לי אוהב להתבוסס בה צרבה לי את הנשמה. מי יודע, אולי בסרטו הבא בעוד שנתיים אלמד סוף סוף להתאהב בו.
ולגבי וודי אלן: ובכן, "כשתפגשי זר מסתורי" הוא ככל הנראה סרטו המבאס ביותר אי פעם מבחינתי. ולגבי אלן אני הפוך לגמרי מאשר עם לי – אני אוהב כל מה שהוא עושה ומשתדל להגן עליו בלהט. והאמת, שגם כשאלן כותב בקצרנות וברישול את סרטיו האחרונים, עדיין יש בכל אחד מהם משהו שפשוט נעים לי. בין אם זה אוצר המילים האלני, או השילוב הזה בין פסימיזם מוחלט ובין התבוננות על האירוניה והאבסורד של החיים שמצליחה להבליע את התחושה שאולי לא הכל עגום ובכל זאת יש סדר בכאוס. ב"זר" יש את נעמי ווטס, שחקנית פשוט פנומנלית בעיניי, שמכניסה חסד רב בדמויות שהיא מגלמת. אבל כשהוא מצלם בלונדון ועוסק באנשים קטנים, הפשוטים והמרירים, אלן פתאום מפסיק להיות מושפע מברגמן ומפליני, ופתאום מזכיר את מייק לי. וזה פשוט לא נראה לי.
נ.ב:
עוד יוצר ותיק שהמשיך לביים במרץ ובאדיקות ועם סגנון ייחודי וקבוע משלו ממש עד הרגע האחרון היה קלוד שברול, שהלך לעולמו השנה. סרטו האחרון, "המפקח בלאמי", יעלה להקרנות מסחריות בארץ בשבוע הבא. עיון בסרטיו האחרונים של שברול, שמת בגיל 80, גורם לי להרהר גם לגבי במאים כמו אלן ולי: האם זה בלתי נמנע שבערוב ימיו של במאי קשיש איכות היצירה שלו תלך ותדעך? לאו דווקא, היו גם יוצרים ששניה לפני הסוף הבריקו. מה שכן, די מרשים ומרגש למצוא סרטים של יוצרים ותיקים ונערצים מוצגים בבתי הקולנוע בארץ. באקלים הנוכחי זה לא עניין של מה בכך בכלל.
מייק לי? בגלל 'עירום', כמובן. שם הוא קנה אותי.
הסרט של מייקל לי נשמע דומה לסרט המעולה Spring Forward של טום גילרוי עם נד ביטי ולייב שרייבר המצויינים. גם אני לא מחובבי מייק לי.
אוף טופיק: מכירת חיסול!!!
מכירת חיסול ענקית של ספריית הדיוידי הוותיקה בארץ (קיימת מ1978). מחירים אטרקטיביים וגמישים. אלפי סרטים. ביניהם הרבה הוצאות שכבר קשה להשיג של במאים גדולים, סרטי תעודה, סרטים זרים מכל העולם, הופעות, קלאסיקות, קולנוע ורוד, סרטי ילדים, הוצאות מיוחדות כמו קריטריון, סדרות טלויזיה וכדומה.
5 סרטים מתורגמים ב-100 ש”ח
7 סרטים ללא תרגום ב-100 ש”ח
סרטי ילדים של האולפנים הגדולים ב-40 ש”ח
…לא לשכוח לבקש להסתכל בארגזים הסגורים שבהם נמצאים רוב הסרטים הלא מתורגמים!
הכול חייב להימכר!
לפרטים נוספים:
077-6735176
03-6729542
כצנלסון 55, גבעתיים.
שעות פתיחה:
ימים א-ד: 16:00-23:00
ימים ה-ו: 10:00-23:00
מוצ"ש: 18:00-23:00
גם אני לא מעריץ גדול של מייק לי (שמאוד אוהב למלא את הסרטים שלו בסצינות כאילו קטנות ואינטימיות אבל ממש מייגעות), ולא הבנתי למה כולם כל כך אוהבים את "סודות ושקרים", אבל את "וירה דרייק" ממש אהבתי, זה סרט ממש מרגש,וכן, הוא מדכא.
נקווה שהסרט הבא של אלן, הזה בפריז, יהיה יותר טוב.
נחשו מה? "עוד שנה" לא מוצג בכלל בצפון!!! למה לנו סרטים של מייק לי, נלך לראות רובוטריקים.
וכל אלו שאמרו לי שסרטי לב מוצגים במוזיאון היפני- שטויות! הסרט היחדי שמוצג שם כרגע, זה הבחור הזה שרוצה לים.
מיייק לי מחרים את ישראל. ישראל צריכה להחרים את מייק לי.
סרטו היחיד שהיה באמת טוב היה 'עירום'. השאר היו בינוניים לטעמי.
אין הרבה מה לומר על 'עוד שנה', מלבד שזהו עוד סרט אנושי להחריד של לי, שמצחיק לרגש ולהצחיק, להעציב ולדכא פעם אחר פעם, כבמטה קסמים.
http://a-2da-z.blogspot.com/2010/12/blog-post_10.html
יאיר, ראית את "וינסנט רוצה לים"? מעניין אותי לקרוא את רשמיך
ראיתי היום את "עוד שנה" ואני עדיין מנסה לצאת מהדיכאון. סרט שממש לא נותן כלום לצופה חוץ מתחושת רחמים לדמויות העלובות והמסכנות.
תחושות הרחמים כלפי הדמויות (או יותר נכון, דמותה של החברה של טום וג'רי) היא מה שכל כך מרשים בסרט כי בסופו של הסרט אתה מפסיק לרחם עליה ומבין – בדיוק כמו בני הזוג – שהיא הפכה תלותית ומעצבנת. המעבר החלק הזה מבלי לשים לב בין שני הקצוות האלה היא גאונותו של הסרט בעיניי.
צור שפי, זה בשבילך –
http://www.facebook.com/photo.php?fbid=465102760740&set=a.140369565740.121930.117707235740&comments&ref=mf
יריב – נו? אז היה כתוב בעיתון? כשמייק לי יחליט שהוא מחרים את ארה"ב בגלל גוואנטנמו ואת ספרד בגלל דיכוי הלאומיות הבאסקית ואת סין בגלל טיבט ואת רוסיה בגלל צ'צניה שלא לדבר על החרמת כל מדינות ערב בגלל דיכוי זכויות האדם המסיבי בהן אז, ורק אז, אצדיע לו ולעקביות שלו. העובדה שהוא מחרים אותנו, ורק אותנו, לא עושה אותו לוחם זכויות אלא קורבן אופנה שטחי ומטופש.
בעיני זה אחד מסרטיו הטובים, ואני אוהבת את מייק לי, במיוחד את סודות ושקרים.
הסרט הזה השפיע עליי ומלווה אותי מאז שראיתי אותו בשבוע שעבר. מעט מאוד סרטים מצליחים לעשות לי את זה.
גיתית גינת מ"הארץ" כתבה עליו יפה.
ואגב, הזוג הזה, אני חושבת שמייק לי מציג גם את הצד הרע של ה"נורמליות" שלהם, ובהפוך על הפוך, מעביר עליהם ביקורת די אכזרית.
בקיצור, קראו את גיתית גינת, היא הפליאה לתאר את זה.
Just want to say this blog is kinda awesome. I always like to hear something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the topic and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for sharing so much in your blog.. Greets, Ela
Thanks man. That has been special knowing
I am only writing to make you be aware of of the terrific encounter my princess went through going through yuor web blog. She figured out some things, with the inclusion of how it is like to possess a wonderful coaching mood to let many others effortlessly know just exactly selected problematic issues. You undoubtedly did more than our own expectations. Many thanks for supplying such useful, dependable, explanatory as well as cool thoughts on this topic to Gloria.
You may have not intended to do so, but I think you have managed to express the state of mind that a lot of people are in. The sense of wanting to help, but not knowing how or where, is something a lot of us are going through.