יוסף שילוח ז"ל
יוסף שילוח ז"ל. צילום: הלן יאנובסקי. באדיבות מרט פרחומובסקי ופרויקט "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי"
יוסף שילוח היה פייטר. כמעט שנתיים שקולנוענים מדברים עליו במבט מודאג ועצוב, מדברים על "המחלה" שהוא נלחם בה ושבכל רגע תכריע אותו. עלו אליו לרגל, חיבקו אותו, הצדיעו לו, אבל הוא המשיך להילחם. בכל פעם שמישהו אמר עליו שנותרו לו ימים ספורים לחיות נדמה שזה רק החיה אותו עוד יותר והוא הצליח להאריך ימים, הרבה יותר ממה שלא מעט מהמקורבים לו ניבאו לו. ב-6:00 בבוקר, בגיל 69, אחרי מאבק ארוך ומייסר בסרטן, הוא הלך לעולמו.
לא אגזים אם אומר שיוסף שילוח היה אחד השחקנים המבריקים של הקולנוע והתיאטרון הישראלי. הוא היה מבריק כי איכשהו, הוא תמיד היה צעד אחד לפני הקהל שלו. אני מעריך שהאופן שבו אני גיליתי את שילוח אינו שונה במיוחד מהאופן שבו לא מעט מקהלו גילה אותו.
זה התחיל בדמויות הצבעוניות והקרקסיות שגילם בקומדיות העממיות של שנות השבעים. כילד ואז כנער צחקתי כמו כל בני דורי מהמבטאים הפרסיים של שילוח ב"ספיחס", "סבבה" ו"אלכס חולה אהבה". כשהתבגרתי קצת והלכתי ללמוד קולנוע באוניברסיטה ניסו ללמד אותי שהמבטאים של יוסף שילוח ושל זאב רווח ושל חיים טופול בקומדיות הישראליות היו למעשה מבזים ומשפילים. למדתי שם שבקולנוע הישראלי – להבדיל מכל קולנוע אחר בעולם – אסור לשחקן לעשות מבטא. הוא חייב תמיד להישמע צבר. כי אם הוא מדבר במבטא זה אומר שהוא מגחיך עדה שלמה (לרוב, טענו מרציי באוניברסיטה, הבעיה היה עם מבטאים מזרחיים. איש לא טען שמבטא אידישאי מגחיך את העדה האשכנזית). לקח לי כמה שנים להתפקח מהשקר ההרסני הזה, ומי שעזר לי בכך היה שילוח עצמו. במהלך שנות התשעים ראיתי אותו פעמיים, לא כקומיקאי אלא כשחקן. פעם אחת על הבמה, ב"הילד חולם" של חנוך לוין. אני זוכר את התפקיד שלו כאילו פצצת אטום התפוצצה מול עיניי. פתאום, שחקן שזיהיתו אותו רק מסרטים קומיים, מוגזמים, מופיע מולי על במה ולופת אותי במשחק עדין ומדויק שגם במקומות הכי רחוקים והכי זולים באולם ניכרת כמות העוצמה והאלגנטיות בו. שילוח הג'נטלמן נחשף גם ב"לילסדה" של שמי זרחין.
ואז התחלתי לעקוב אחריו מקרוב יותר (אם כי, מעולם לא נפגשנו. ההערכה לי אליו היתה מרחוק) וגיליתי את אחד השחקנים העדינים, הפקחים, המדויקים והמודעים לעצמם. יותר מזה, שילוח התגלה גם כשחקן פוליטי מאוד, שלכל תפקיד שלו הוא מצא צידוק חברתי. לדמויות הפרסיות ולפארסות בהן השתתף בשנות השבעים הוא מצא נימוק חברתי, המעצים את העדה שלו, ולא מגחיך אותו כמו שהמרצים שלי באוניברסיטה ניסו לטעון.
לפני כשנה וחצי, באירוע מחווה מרגש מאוד שנעשה לכבודו במהלך פסטיבל ירושלים (אחד מאותם אירועים שנעשו מתוך חשש שנותרו לו שבועות ספורים לחיות), הוקרנו קטעים מראיון ארוך שערך איתו מרט פרחומובסקי במסגרת הפרויקט שלו "מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי". שם הוא דיבר באופן יפה על האופן החתרני שבו הוא רואה את הדמויות שאותן גילם. מותו מחייב אותנו לעיין מחדש בסרטיו, לצחוק עם כמה מהדמויות הכי בלתי נשכחות שנוצרו בקולנוע הישראלי, וכעת למצוא בהם את המימד החתרני ששילוח מצא בהן, למצוא את הצד הרציני בקומדיה הפרועה של השחקן האדיר הזה.
אין על שילוח – כולם קוצים והוא שושנה,
כולם כוכבים והוא ירח.
יהי זכרו ברוך לעד !!!
(נפלטה לך ט' בלופת).
יהי זכרו ברוך!
וזו הזדמנות טובה לקרוא למרט פרחומובסקי להעלות את כל הראיונות לרשת, אפילו אם לערוץ יוטיוב בתור התחלה.
המאגר הזה צריך להיות נגיש לציבור הרחב
זה שהוא שיחק בסרטי בורקס בין היתר בקריירה שלו לא מוריד מכישרונו הרב כשחקן והיה ניתן לראות זאת בתפקידיו הדרמטיים והקומים כאחד אבל לטעון שהמבטא המוגזם מעצים את העדה, זה קצת קלוש.
טקסט יפה.
"לופת" כותבים עם ת'. במחילה.
עצוב…
אני גיליתי את שילוח דוקא בתפקיד אורח קטן ומאוד סימפטי ב"הפוך".
לגבי המבטאים זה לא מדוייק שרק עדות המזרח נמצאו בכוונת. מה עם הרומנים במבחר סרטים? ומה עם האשכנזים בקונילמל?
===========
רוה לעמיצי: אבהיר. מבטאים הם חלק בלתי נפרד מדמות, ממשחק, מלא מעט סרטים והצגות. אבל עד כמה שאני יודע וזוכר לא קם מבקר שאמר שמבטא רומני של דמות מכפישה את העדה הרומנית כולה ועד כמה שאני זוכר אף אחד לא אמר ש"קונילמל" מבזה את האשכנזים. אבל בכל פעם שיוסף שילוח גילם דמות ממוצא פרסי, מישהו – מהממסד הביקורתי (האשכנזי, אגב), לא מהקהל – נעלב מזה.
ובהפרש של שעה צצה לה ידיעה עצובה נוספת, הפעם על מותו של פיט פוסלת'וויט – האבא מ'בשם האב' (בין שאר הדברים).
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4008285,00.html
יום עצוב לקולנוע.
לא יישכח תפקידו של שילוח ב"הבית ברחוב שלוש". וגם "לילסדה","כיכר החלומות" ועוד ועוד….
לנאור – הפרויקט כולל עד כה קרוב ל- 200 שעות של ראיונות עם 39 אנשי מפתח בתולדות הקולנוע הישראלי. אנחנו מנסים בשנתיים האחרונות לגייס כספים להקמת אתר אינטרנט שיאפשר צפייה וחיפוש בחומרים של הפרויקט. ברגע שמישהו מהגופים הציבוריים או הפרטיים ירים את הכפפה – החומרים יהיו זמינים לציבור. כבר בשלב הזה כל מה שצילמנו עד עכשיו נמצא בפורמט DVD בספריות של סינמטק ת"א וירושלים, כולל מיפוי מפורט.
ודבר נוסף – חשוב לציין את שותפתי ליוזמה ולהפקה של הפרויקט וגם של ארוע המחווה לשילוח בפסטיבל ירושלים 2009, אביטל בקרמן.
למרט:
עם העניין הזה של אנחנו מגייסים כסף זה יכול גם לא לעלות אף פעם. למה לא להחליט ששנתיים של כישלון בגיוס הכספים אומרים משהו, ולשנות כיוון?
לפתוח ערוץ ביוטיוב- לא עולה כסף- ולהעלות את כל התכנים? אני מוכן לעזור בהתנדבות בהעלאה.
יופי של תמונה של הלן, כבר ראיתי פעם סרט או תרגיל שצילמה מדובר ביופי של צלמת.
התפקיד של שילוח שהכי זכור לי הוא מהבית ברחוב שלוש, סרט נהדר
לי היו לפחות שני מרצים שדיברו על זה שהרומנים הם ה"מזרחיים של האשכנזים" בכל הנוגע לקולנוע.
אגב, לדעתי לפחות במאי אחד משתמש במבטאים כדי להכפיש עדה אחת גדולה – הבורגנות האשכנזית. זה פשוט פחות בולט כשאין מדובר במיעוט.
פוסט נפלא. מחווה מרגש. השינוי המקום העדתי שקרה לך בהצגת התיאטרון, לגבי המזרחיות, ריגש אותי.
מומלץ בקטגוריה קולנוע
אסתי כ.
את דעתי המלאה פרסמתי היום בעמוד הפותח של "תרבות מעריב".
בקצרה: יוסף שילוח צריך להיזכר בזכות הסרטים הנפלאים של משה מזרחי (כמו "הבית ברחוב שלוש") בזכות התפקיד המעולה של העבריין טוב הלב ב"השוטר אזולאי" של אפרים קישון והרבה מאוד בזכות הסרט הנשכח והפנטסטי (תרתי משמע) של אסי דיין – "חגיגה לעיניים" משנת 1975, שם שילוח מגלם תפקיד ראשי של משורר בשם שאול הכהן, שנוסע למטולה כדי להתאבד.
"חגיגה לעיניים", בעיני, הוא אחד הסרטים הישראלים הטובים ביותר שנוצרו מאז ומעולם. ממש ככה. שילוח מפגין שם תצוגת משחק שלא מן העולם הזה.
בגלל איזשהו סכסוך שאינו נהיר לי בין בעלי הזכויות על הסרט, "חגיגה לעיניים" לא ניתן להשגה בדי.וי.די ואינו משודר בטלוויזיה.
לאסי דיין כנראה כבר לא איכפת.
יוסף שילוח ז"ל כבר בעולם שכולו טוב. ההפסד הוא כולו שלנו
Thank you for the auspicious writeup. It in fact was a amusement account it. Look advanced to more added agreeable from you! By the way, how can we communicate?