14 יוני 2007 | 12:19 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

הר אדוני (״הסודות״, ביקורת)

לידיעת 450 אלף הצופים של "סוף העולם שמאלה" ומועדון מעריצי "הלהקה": אבי נשר, אחד הבמאים הגדולים של הקולנוע הישראלי, חוזר עם סרט חדש. "הסודות" הוא סרט מסחרר ויפה על אמונה, מרד ואחווה (וגם קצת סקס)

(מתוך "פנאי פלוס", 13.6.2007)

אחת לכמה שנים יוצא לי הרהר בסרטיו של אבי נשר ולנסות לפענח את סוד הקסם שלהם. מה יש בהם שכל כך מסעיר אותי, מה יש בהם שמושך אליהם קהל כה רב, ומה יש בהם שמצליח להרגיז לא מעט צופים אחרים, בעיקר במאים עמיתים וכמה מבקרי קולנוע. ההירהור התחדש לפני שלוש שנים, כשיצא "סוף העולם שמאלה". מדובר בסרט שמשך אליו כמות עצומה של צופים. הוא אף זכה לביקורות לא רעות (אם כי הביקורות הרעות היו עוינות למדי). אבל עמיתיו של נשר לתעשיית הקולנוע התעלמו מהסרט והפנו לו גב בטקס פרסי האקדמיה. לפני כשנה נדרשתי לעיון חוזר ב"זעם ותהילה", סרטו של נשר מ-1984, שהוא לא רק סרטו הטוב ביותר בעיני, אלא גם אחד הרגעים המופתיים בתולדות הקולנוע הישראלי. הסרט הזה יצר בצאתו כמות עצומה של עוינות, והוא למעשה ההפקה המאז'ורית היחידה של נשר שנחלה כשלון חרוץ (היו לו שני סרטים נוספים, "הפחדנים" ו"שוברים", שאיש כמעט לא ראה, אבל הם מראש הופקו כסרטי ביניים זניחים ומאולתרים). ועתה מגיע סרטו החדש, "הסודות". שוב, נדמה שהאקדמיה תתעלם. שוב נדמה ששלושה-ארבעה מבקרים יחמיאו, שלושה-ארבעה מבקרים יסרבו להתלהב, ושניים-שלושה מבקרים יקטלו בזעם ובכעס ומתוך עלבון אישי. בתור יוצר שמאחד לא מעט צופים, נשר הוא במאי די מפלג. פרדוקס.

נדמה לי שאני מצליח להבין מה יש בסרטיו של נשר שכה גורם לי לחבב אותם, ואולי הסיבה הזאת היא גם מה שמרתיעה יוצרים עמיתים ממנו: נקודת הייחוס הראשונה במעלה והעיקרית של נשר בבואו לביים סרט היא הקולנוע עצמו. סרטיו קולנועיים למהדרין. לעומת זאת, נקודת הייחוס של רוב הבמאים הישראליים, לפחות מאז שנות השמונים, היא קודם כל המציאות. חלקם מתקשה להבדיל בין מציאות וקולנוע, וחלקם מצליח לנסח את המציאות באמצעים קולנועיים. אבל אצל נשר יש קודם כל קולנוע – מבנה, דרמה, צורה, דימוי – ורק אז יש את המציאות.

הסיבה לכך, לדעתי, היא שנשר הוא אחד היוצרים הישראלים הבודדים השולטים באופן שוטף באידיום הקולנועי האמריקאי (איתן פוקס, מהבחינה הזאת, די ממשיך את דרכו, וגם יוסף סידר מנהל דיאלוג מרתק בין תבניות קולנועיות ובין סוגיות ריאליסטיות). עבור רובו של הקולנוע הישראלי, שניסח את שפתו, צורתו וגינוניו בהשראת הקולנוע האירופאי והמזרח אירופי, גישה כזאת היא בגדר חטא.

בעיה נוספת היא שסרטיו של נשר אף פעם אינם מושלמים. לעיתים יש בהם משהו גולמי. לעיתים הפתרונות הדרמטיים קלים מדי. לעיתים יש ויתור על ניואנסים אנושיים לטובת פנייה לנוסחאות תסריטאיות נוחות. הדבר הכי אטרקטיבי בסרטיו של נשר – השימוש העקבי שלו באנסמבל של דמויות, המעקב המתמשך שלו אחר יצירתה של קהילה אד-הוק מקבוצת פרטים שחברו יחד באופן מקרי – הוא לעיתים גם נקודת התורפה שלו. כשיש קבוצת דמויות, קשה לשרטט את כולן באותה רמה של דיוק. ויש דמויות שבדרך הולכות לאיבוד.

"הסודות" הוא כמעט כמו יצירה-אחות ל"סוף העולם שמאלה", אך לעיתים היא גם הנגאטיב המושלם. ההוא היה בדרום, זה בצפון. ההוא היה צרוב שמש וצחיח, וזה מוריק, עשיר במים ואפלולי. ההוא התרחש באיזור נמוך, מכתשי, מצוקי, וזה מתרחש על ראש הר. ההוא נע באופן בלתי יציב בין הקומדיה העממית ובין המלודרמה, וזה, המלודרמטי יותר, מגובש ושלם בהרבה. אבל שניהם עוסקים במושג "עלייה". שם זו היתה העלייה ארצה, והניסיון לאזן בין ציונות והגשמה אישית. כאן זו עלייה לרגל, מעשה פולחני דתי, ריטואליסטי (וסרטיו של נשר עשירים בריטואלים), והניסיון לאחות בין האמונה שבלב, זו שאי אפשר להתווכח איתה, ובין ההיגיון השכלי, זה שדורש תשובות לשאלות הבלתי פתורות. אך מה שמרתק בשני הסרטים הוא שנקודת המוצא של הסרט נותרת בלתי מעורערת: כשם ש"סוף העולם שמאלה" לא הטיל ספק במפעל הציוני, רק ניסה להבין איך מיישמים אותו כשמגיעים מתרבות כה שונה, כך "הסודות" מתייחס בכבוד עצום, ומעורר הערכה, אל הדת והאמונה. לעומת סרטים רבים אחרים העוסקים בעולם הדתי ולמעשה מבקרים את עצם אקט האמונה, כשמשהו שהוא נטול הומניות (לדוגמה "קדוש" של עמוס גיתאי או "חופשת קיץ" של דוד וולך), "הסודות" מצטרף לחופן סרטים זעום שמקבל על עצמו את האמונה באלוהים ולא מפקפק בה ("אושפיזין", כמובן, היה כזה. אבל "הסודות" מצטרף ל"אהבה אסורה" היפה של יוסי זומר, כסרט מלא אמונה, הוליוודי בחיצוניותו, שיוצר על ידי במאי חילוני). זה כמעט מהלך אנטי-מודרני מנקודת מבט ישראלית, אבל אני לא יכול שלא להעריך אותה. כשם שנשר נהג אמפתיה בלוחמי הלח"י השנויים במחלוקת בסרטו "זעם ותהילה", לצורך נראטיב העוסק במחיר שמוכן אדם לשלם על האידיאולוגיה שלו, כך הוא נותן לגיבורות "הסודות" לחיות בשלום עם אמונתן, מבלי לערער אותה, אבל דורש מהן למצוא דרך לאזן בין הציווי האלוהי והציווי שבלב. זה מה שנקרא בדרמה "קונפליקט".

שתי גיבורות הסרט (אניה בוקשטיין ומיכל שטמלר – השניה היא התגלית של הסרט והיא פשוט מופלאה) מנסות לעזור לאשה זרה המחפשת גאולה בסמטאות צפת (פאני ארדן). כאן, לטעמי, טמונה מגרעת מסוימת של הסרט. סיפורה של האשה הזרה מאפשר לנו להתוודע לעולם הגברי ומרובה האיסורים בו חיות הגיבורות, ומאפשר לשתיהן להתאחד סביב מטרה משותפת למרות השוני ביניהן. אבל מרגע שהשתיים כבר מיודדות, תפקידה של ארדן למעשה מסתיים והיא מתפוגגת מהסרט. שחקנית החיזוק הופכת לנקודת תורפה. אבל בהיעדרה, הסרט חוזר אל נקודת הכובד המרכזית שלו: הקשר בין שתי הבנות, שבהיעדר איש שיבין לליבן הופכות את חברותן לאינטימיות, שגולשת להתאהבות. כל המערכה האחרונה, בה צריכות הבנות לבחור האם הן חיות בעולם שהן מייצרות לעצמן או בעולם שהוכתב להן, הוא המדויק ביותר בעיני. סוף הסרט – ובזה נשר תמיד היה מעולה – מרגש ומושלם.

אך "הסודות" אינו ממשיך רק תימות שטופלו כבר ב"סוף העולם שמאלה", אלה ממשיך קווי עלילה וסגנון שטופחו כבר קודם בסרטיו הקודמים. נשר הוא בעיני אוטר, יוצר בעל ראיית עולם עקבית, ויזואלית ותכנית. עלילות סרטיו מקומיות מאוד, אבל מאופננות על תבניות קולנועיות קלאסיות: "הלהקה" היה מיוזיקל; "דיזנגוף 99" היה סרט התבגרות/נעורים; "זעם ותהילה", פילם נואר. "סוף העולם" ו"הסודות" בנויים על תבנית המלודרמה, כש"הסודות" לעיתים מעוצב ומואר כסרט מכשפות. הוא עשיר בדימויים חזותיים: מוטיב המים, השימוש בקומפוזיציות של מעגלים וקשתות, כאילו שעולם הקבלה בו משוטט הסרט מוצא תרגומים לצורתו החיצונית. נכון, הוא לא מושלם, אבל יש בו שלמות. זהו סרט קולנועי מאוד, שבורא עולם פרטי משל עצמו, ומצליח לחתן בין דרמה ישראלית לעשייה בינלאומית. זהו סרט שהקהל הרחב ייהנה ממנו, אבל למבקרים ולעמיתים בשום פנים ואופן אסור להתעלם ממנו.

21 תגובות ל - “הר אדוני (״הסודות״, ביקורת)”

  1. אלטמן 14 יוני 2007 ב - 14:07 קישור ישיר

    קצת הגזמת..
    זה שהסרטים אותם עשה נשר משכו קהל זה נכון, אבל בין זה ובין להגיע למסקנה שהם סרטים איכותיים בצורה יוצאת דופן המרחק רב.
    סוף העולם שמאלה היה סרט נחמד לפרקים מהנה ולפרקים משמים ובהחלט לא היה בו משהו הייתי מגדיר כיצירה קולנוענית יוצאת דופן או עשויה בצורה איכותית.
    כשאראה את הסודות אגיב האם יש בו משהו מיוחד.

  2. אלון 14 יוני 2007 ב - 15:17 קישור ישיר

    ניתוח מעניין ויפה. נשר אכן שולט במיומנות בשפה הקולנועית, ויש משהו בגישה שלו ובהתייחסות שלו לז'אנרים, שהיא מאוד חסרה בקולנוע הישראלי (לטעמי לפחות). אבל, וזה אבל גדול, בעיקר ב"סוף העולם שמאלה" לצד בימוי חביב ורגעים נעימים, יש תחושה גדולה של זיוף. של שקר. אין לי בעיה עם קולנועיות שרותמת את המציאות לשירותה ועושה בה מה שהיא רוצה, אבל הגדולה היא לייצר את המעוף הקולנועי הזה באופן אמין. ב"להקה", איכשהו – ואולי דווקא בגלל שהוא היה פחות מיומן, יש תחושת אמינות חזקה למדי וגם בדיזנגוף 99. צריך לראות מה קורה בסרט הזה, אבל לפחות בטריילר היה רגע אחד של שפיכת מים על הבנות שנראה לי, איך לומר, פנטזיה גברית משהו (מישהו אמר סצנת הנשיקה בסוף העולם?)

  3. עדן 14 יוני 2007 ב - 15:59 קישור ישיר

    "סוף העולם שמאלה", שמאד אהבתי, הצליח כל כך משום שהמסורת הקולנועית ממנה שאב לא הייתה אמריקאית אלא ישראלית למהדרין. "שמאלה" היה סרט בורקס משודרג של האלף החדש והוא התחבר לצמא האדיר של הקהל לסרטי בורקס. 450 אלף הוא מספר שיכול להיווצר בימינו רק ע"י צופים שהולכים לראות את הסרט שוב ושוב, כפי שאכן קרה במקרה הזה.
    "הסודות" למרות נקודות ההשקה הרבות שלו ל"שמאלה" הוא כבר סיפור אחר לגמרי וקשה לי להאמין שהוא יוכל להתקרב למידת ההצלחה של הסרט ההוא. מדובר לטעמי גם בסרט פחות טוב ופחות מרגש.

  4. ליאור 14 יוני 2007 ב - 16:32 קישור ישיר

    יאיר, אהבתי את הניתוח שלך, אבל אתה מתייחס רק לעשיה הקולנועית הישראלית של נשר. מה עם "החור" באמצע שנמשך 20 שנה, ושבהן נשר עשה בי-מוביז בהוליווד? האם התמות והסגנון שלו נשמרו, או שמדובר בשני יקומים שונים לגמרי?

  5. אישה 14 יוני 2007 ב - 19:53 קישור ישיר

    לעיתים פשוט אין חשק לראות בשוטים הראשונים של הסרט נערה מקפצת מצחקקת ללא תחתונים, גם אם זה בסוף העולם. זה מכעיס.
    לכן יהיה לי קשה להביא את עצמי לראות את הסודות.

  6. james newton howard 14 יוני 2007 ב - 20:35 קישור ישיר

    אישה, תרגעי!
    נטע גרטי היתה הסיבה היחידה לראות את סוף העולם שמאלה, ורק בזכותה חזרתי גם לצפייה חוזרת. היא היתה מדהימה שם. תני לי אותה מקפצת ללא תחתונים בכל סרט, ואני אהפוך לחסיד מושבע של קולנוע ישראלי.

  7. יותם. 14 יוני 2007 ב - 22:08 קישור ישיר

    אבל אישה צודקת. העירום של גרטי מוגזם לפעמים ועובר את גבול הטעם הטוב.

  8. רון 15 יוני 2007 ב - 8:47 קישור ישיר

    יקיר אלקריב ב"תל אביב" ויעל שוב ב"טיים אאוט" ממש לא אהבו את "סודות".

  9. רתם 15 יוני 2007 ב - 9:04 קישור ישיר

    בעיניי, נשר מעולם לא הצליח לחזור לרמה של סרט הביכורים שלו "הלהקה". זה באמת היה סרט מצויין, בעיניי כמעט מופתי. פשוט לא יאמן איך בחור בן 24 קם ועושה כזה סרט משוכלל ומוצלח. מאז היו לנשר סרטים יותר טובים (דיזנגוף 99, איש המס) ופחות טובים (זעם ותהילה, שוברים, סוף העולם שמאלה), אבל ככלל מדובר בעיניי בבמאי שהגישה שלו לקולנוע הרבה יותר מעניינת מהסרטים שלו.

  10. הוד 15 יוני 2007 ב - 15:42 קישור ישיר

    הביקורת של יעל שוב- מעולה!!. בדיוק מה שחשבתי לאחר שראיתי את הסרט.
    גם שלך יאיר:), למרות שאני עדיין חושב שאתה מנסה להכניס תוכן ומשמעות לסרט שפשוט אין את זה.

  11. איתן 15 יוני 2007 ב - 16:22 קישור ישיר

    יש לי בעיה עם ה"סודות". יש לי בעיה קשה עם "הסודות". זה יפה שכתבת שנקודת המוצא של אבי נשר היא הקולנוע ולא המציאות, אבל בשביל לחוות את המלודרמה, בשביל להתרגש, אני צריך להאמין למה שקורה על המסך. ב"סודות", רוב הקאסט עושה עבודה טובה, אבל הבמאי כאילו מפריע לשחקנים ולשחקניות שלו להתבטא. לאורך כל הסרט הרגשתי שאני צריך לראות משהו טוב דרך מכשולים והסתרות שהבמאי שם מולי.

    הסרט מאוד מקוטע. הסצינות קצרות, ורוב הסאונד הוקלט בפוסט-סינק (מה גם שיש מעט מאוד קלוז אפים). גם הדיאלוגים וגם חלקי השירה (שברור שהוקלטו באולפן, ולא במקום) נשמעים תלושים. הבחירות הבימוייות הללו גרמו לי להרגיש שהרבה אלמנטים בתסריט היו שרירותיים. לדוגמא: האקספוזיציה היתה קצרה מדי, ולא נתנה לי מספיק רקע על הסיבה שגרמה לאניה בוקשטיין לנסוע (ובהמשך, לחפש לה תחליף אם). לדעת שאמה נפטרה לאחרונה לא מספיק. אני צריך לדעת, קצת, על מהות הקשר בינה לבין האם. סצינת המים במטבח איומה בעיניי. בשתי שניות בערך הופך מעשה זועם של בת אחת למעשה שמאחד חבורת בחורות מצחקקות. שלא לדבר על סצינת הסקס הנוראית בעיניי. למה המעברים דרך פייד שחור ? למה הקיטוע ? "הסודות" מלא בקיטועים שכאלו, בבניה דרמטית לקויה שכזו. בנוסף, הרגשתי בחוסר מיקוד של הבמאי. הרגשתי ש"הסודות" מתפזר ליותר מדי כיוונים. הרי על מה הסרט ? האם זו דרמה שבוחנת את עולם הדת ואיסוריו אל מול המציאות ("המיועד" של דני וקסמן עשה את זה הרבה יותר טוב) ? האם זו דרמת יציאה מהארון ("פאקינג אמאל" עשה את זה יותר טוב) ? האם זהו סיפור ההטהרות והתקרבות אל האלהים של אשה זרה וחוטאת (במידה מסוימת, "לשבור את הגלים" עשה את זה, והרבה יותר טוב) ? למרבה הצער, "הסודות" הוא כל אלה, אבל כתוצאה מחוסר המיקוד והבניה הדרמטית הלקויה, הוא אף אחד מאלו. הדבר מצער במיוחד מכיוון שרוב הקאסט עושה עבודה טובה (אניה בוקשטיין, תיקי דיין) עד מעולה (מיכל שטמלר. אכן, תגלית). אדיר מילר וגורי אלפי סבירים, וגם ספי ריבלין לא רע (למרות שבפנטזיה הרטובה שלי הוא מקבל תפקיד דרמטי ראשי בסרט רציני, והופך להיות, באמת ובתמים, הג'ים קארי הישראלי. אני מאמין שהוא יכול לעשות את זה). לדמויות המשנה של טלי אורן ודנה איבגי אין בשר והן כמעט מיותרות. חבל על הבזבוז. ו…פאני ארדן. למרבה הצער, אני חייב להודות שהיא לא טובה בסרט הזה. כל התקפי הכאב שלה לא אמינים. פני הקרח שלה מתעוותים מכאב פיסי, אבל הכאב הרגשי לא עולה עליהם. חבל.

    משפט אחד שכן לקחתי מהסרט : "quand dieu est fachet, il est vraiment fachet" (יכול להיות שיש לי טעויות באיות. מצטער. אני לא שוטף בצרפתית). אבל אם כבר סרט שעוסק בעולם הנשי, למה dieu=il ולא elle ?

  12. אבינתן 15 יוני 2007 ב - 17:48 קישור ישיר

    אני לא אתייחס לסרט, עדיין לא צפיתי בו. רציתי לציין את העובדה הטכנית ש"בסוף העולם שמאלה" כל עותקי הסרט(או כמעט כולם) נשאו כתוביות עברית לאורך כל הסרט, דבר שגרם לכך שדי הרבה כבדי שמיעה הלכו לצפות בסרט. לשמחתי, לא רק שכל העותקים של "הסודות" נושאים כתוביות עברית, הדבר מצויין במפורש במודעות הפרסום לסרט.

    תודה למפיצים!

  13. האחד 15 יוני 2007 ב - 21:23 קישור ישיר

    אוף טופיק, היום ידידה שלי חזרה מארה"ב והביאה לי במתנה את הסרט "High School Musical", בעיקרון עוד סרט ילדים תוצרת "דיסני" (או יותר נכון "דיסני צ'נל" אבל שיהיה), לא ממש שמעתי על הסרט קודם לכן, אבל הידידה שלי סיפרה לי שהוא היה להיט בארה"ב ואף זכה בפרסים יוקרתיים דוגמת "האמי",
    ובכל זאת לא ממש התלהבתי, אבל עקב זה שלא היה לי נעים לבקש מידידתי שאני לא רוצה את זה, אז צפיתי בסרט, והאמת!
    הוא לא היה כל כך נורא, למעשה הוא היה די טוב, אפילו מעולה.
    מה אתם חשבתם עליו?!

  14. איתן 15 יוני 2007 ב - 21:50 קישור ישיר

    טוב, עזבו אתכם מאבי נשר. יש לי שתי מילים בשבילכם: האחים כהן
    http://weblogs.variety.com/thompsononhollywood/2007/06/first_look_no_c.html

  15. יוקו 15 יוני 2007 ב - 22:13 קישור ישיר

    לאחד:
    למה אתה חושב שראינו את הסרט?
    או, איפה או איך ראינו אותו? אין לנו ידידות בארה"ב.

  16. יובל 16 יוני 2007 ב - 0:13 קישור ישיר

    הסרט מהנה ומרגש, במיוחד אם לא לוקחים את כל הנושא המיסטי ברצינות שהדמויות לוקחות אותו. נראה כאילו הסרט מכוון אותנו לכך בעזרת הליהוק. כמה אפשר לקחת ברצינות את פניהם הכעוסות של ספי רבלין, גורי אלפי ותיקי דיין. כשספי רבלין אומר "אסור זה.. ואסור זה…" אני רק מחכה שיזכיר את המפתח של דודלי.

    רק לי זה נראה מוזר השינוי המהיר שהדמות של מיכל עוברת מביץ' אלימה מהגיהנום אל נערה צחקקנית וטובת לב?

  17. האחד 16 יוני 2007 ב - 14:15 קישור ישיר

    ליוקו, השאלה הופנתה לאלו שכן ראו איכשהו את הסרט.

  18. עמית 17 יוני 2007 ב - 23:09 קישור ישיר

    יובל – לא השינוי של הדמות עצמה, אלא השינוי המהיר ביחסים בין נעמי למישל. אכן, משונה ולא אמין.

  19. נייד 2 יולי 2007 ב - 0:01 קישור ישיר

    אתה משוגע??? סרט איום ונורא. 70% מהליהוק שטותי (אבל גם אהבת את הליהוק של נו אקזיט – אז מה הפלא)
    דיאלוגים איומים, טעויות בסיסיות של דת כל 2 דקות, נרטיב הזוי שמתעלם מכיוונים מעניינים בהרבה…

    כלום. חושך של סרט. סידר היה עושה אותו טוב בהרבה.

  20. online banking 4 יולי 2011 ב - 21:08 קישור ישיר

    רוצים לראות את הסרט הזה אוהב את זה


השאירו תגובה ל - איתן