עדיין מאושפזים. חשבתי שיהיה קצר יותר הפעם. היכנסו לבלוג גם ב-17:00, אני מכין כאן הפתעה קולנועית חמודה.

===========

ניב שטנדל ורותם דנון יצאו מסויגים מ"הסודות", אבל הם הצליחו להנפיק מכך טקסטים בהחלט מוצלחים. הניתוח של שטנדל מרשים למדי.

============

אם עוד לא ראיתם את פרק השבוע של "הסופרנוס" ביס, היום השידור החוזר האחרון. אולי הפרק הטוב ביותר של העונה הנוכחית. האיץ את פעימות ליבי לשבוע אחרי הצפייה בו.

הנה שיר המפתח מתוכו, "Comfortably Numb", במקור של פינק פלויד, כאן בגרסה בהופעה חיה של ואן מוריסון ורוג'ר ווטרס שנוגנה גם ב"The Departed" של מרטין סקורסזי. הבנתם, The Departed? כן, רמז.

===========

אן תומפסון כותבת על סרטי הסכסוך-במזרח-התיכון והמלחמה בעירק שהוליווד תגיש לנו בעונות הקרובות.

===========

כשמקצרים טקסט שייכנס לסד עמוד הדפוס, הדבר הראשון שעף החוצה זה ההומור. או לפחות הבדיחות שמצחיקות אותי. הנה, משוחרר מכבלי הנייר, הביקורת המלאה לסרט האופנוענים "שימו גז" (Wild Hogs):

בתור סרט על ארבעה אופנוענים שרוצים לרכוב חופשי ולשבור את הכללים המתישים של חיי הקונפורמיזם שלהם, "שימו גז" היא בהחלט קומדיה ששוברת את חוקי התנועה: במהירות של בדיחה אחת לשעה (מה שמותיר בדיחה וחצי בסרט הנמשך 90 דקות), לטרנטה הזאת אסור לעלות על הכביש המהיר.
"שימו גז" היא כמו "תעצרו את העיר אני רוצה לרדת", רק לא מצחיקה ולא מלהיבה. היא בהחלט לא מזיקה ויש בה חן מסוים, שהיה מסייע לה להפוך סימפטית אם היה בה קצת יותר הומור או אדרנלין. הבעיה העיקרית היא שהסרט הזה נראה כאילו הוא נכתב ונוצר במכונה, ללא מגע יד אדם. ארבעה גברים בגיל העמידה – שלושה מהם בעלי מקצועות חופשיים, צווארון לבן, הרביעי איש תחזוקה, צווארון כחול (נחשו מי מבין הארבעה הוא השחור) – מגלים שהחיים הביסו אותם. חלומות נעוריהם הפכו לסיוטי פרברים בורגניים. אבל זה גרוע מזה: כולם גברים שהובסו על ידי נשותיהם. האחד, אשתו עזבה אותו. שניים אחרים נשלטים על ידי נשותיהם והם שפוטים שלהן, והרביעי כה מבוהל מנשים שאין לו שום זוגיות כלשהי. וכדי לבסס את גבריותם, לצמח לעצמם אשכים, הם מחליטים לעלות על אופנועי סוף השבוע שלהם ולצאת למסע קרוס-קאנטרי, לעבר החוף המערבי. בדרך הם יצילו עיירה קטנה בניו מקסיקו מאימתה של כנופיית אופנוענים אמיתית ובריונית וייפגשו (זהירות ספוילר, אם כי האם זה ספוילר בסרט שלא נראה שמישהו יטרח לראות?) את האיזי ריידר המקורי בכבודו ובעצמו, את פיטר פונדה, בתור גורו אופנועים שנטש את המרד וכעת הוא משכין שלום ואחווה. וזו כנראה הבעיה הגדולה עם הגברים הבורגנים בגיל העמידה: במקום לצאת למסעות לגילוי עצמי, הם הולכים לסרטים דלוחים על מסעות כאלה. "שימו גז" היה להיט גדול באמריקה.
מבחינה קולנועית – או לפחות מבחינת המסורת הקולנועית של סרטי הדרך, הרכב, המסע והמרד – הסרט הזה הוא ביזיון. הוא כל כך שמרני – זהירות, כל בדיחות ההומואים הידועות למין האנושי יתנגשו בארבעת הגברים המנסים לעצב אחווה גברית נון-סקסואלית – וכל כך מתחסד, עד שמתחשק לדמיין שבשוט הסיום יגיח קורט ראסל עם מכונית המוות שלו מהסרט של טרנטינו וימעך אותם.

ציוץ