אני מזהיר אתכם: אני מחבב את הסרטים של אד זוויק. אני אוהב שהוא במאי שחושב בממדים גדולים, שהוא חולם על קולנוע קלאסי, גדול מידות, סוחף, קולנועי מאוד. וכך, מצאתי דברים ראויים כמעט בכל סרטיו, ועם רובם יש לי מערכת יחסים של חיבה רבה. "אומץ תחת אש" הוא הסרט שאני הכי אוהב שלו. אבל גם את "הסמוראי האחרון". וגם את "מצור", סרט שניבא את אירועי 9.11 שלוש שנים לפני שהם קרו. וגם את "גלורי" ואת "רוחות של תשוקה". זוויק עושה קולנוע של פעם, והוא מוציא את המיטב מהמלחינים שלו (הוא עשה שלושה סרטים עם ג'יימס הורנר) ומהצלמים שלו (גם "גלורי" וגם "רוחות של תשוקה" זכו באוסקר על צילום). אפילו על "התנגדות" ועל "לגעת ביהלום" אני יכול ללמד זכות.

למעשה, אני כל כך מחזיק מזוויק שאין לי ברירה אלא לחזור על עצמי. נקרא לזה עקביות. ב-2007, כשיצא "לגעת ביהלום" פתחתי את הביקורת שלי כך:

"אני אוהב את אד זוויק. למרות שסרטיו תמיד גרנדיוזיים מדי, מעט מיושנים, לא חפים מצדקנות ויש להם ממדים אפיים שנראים לא רלבנטיים לתקופתנו, אני לגמרי מבין מאין הוא בא ולאן הוא הולך. אני אוהב את זוויק היוצר הרבה יותר משאני אוהב את סרטיו. הוא חולם בגדול, בקאנוואסים עצומים".

אבל זוויק יודע גם ללכת לכיוון ההפוך, הקטן, האינטימי, הצנוע. אחרי הכל, הוא בעיקר איש טלוויזיה. הוא האיש שיצר את "שלושים ומשהו", סדרה שהגדירה עשור, והוא היה אחד המפיקים של "אלה הם חיי". והוא התחיל את דרכו הקולנועית בכלל עם "הרומן של אתמול בלילה", עם דמי מור ורוב לאו. ובכן, סרטו החדש, "אהבה וסמים אחרים", הוא חזרה כמעט מדויקת לעולם התוכני והוויזואלי של "הרומן של אתמול בלילה". לא רק שהלופט של אן התאוויי מאוד הזכיר את זה של דמי מור, נדמה לי אפילו שתפסתי אותה עם אותו סוודר. ובשניהם צעירים, מצליחנים, ציניים, שרק רוצים ליהנות, להצליח, להשכיב, פתאום מתאהבים במי שהיה אמור להיות בסך הכל סטוץ. ובשני הסרטים זוויק מפתיע עם התייחסות כנה ובוגרת למדי לענייני סקס. בעידן של הסתרה, הוא נותן לכוכבים שלו – אן התאווי וג'ייק ג'ילנהול (שכבר היו נשואים ועשו סקס בטנדר ב"הר ברוקבק") – להסתובב באופן חופשי למדי בעירום. האמת, שלמשך החצי הראשון של הסרט זה עובד מצוין, והשחקנים והבמאי מצליחים ליצור אינטימיות מקסימה עם הדמויות. הבעיה היא שמעט הגרוב והחן שהיה לסרט בפתיחתו נמוג ונגוז ככל שהוא נמשך.

כי זוויק, בואו לא נשכח, הוא גם במאי פוליטי למדי. הוא במאי שמשתמש בקולנוע סוחף אבל עושה אותו רק כשיש לו מה להגיד. ו"אהבה וסמים אחרים" אמור להיות כמו "הרשת החברתית" אבל על ויאגרה במקום על פייסבוק. ג'ילנהול מגלם סוכן מכירות של תאגיד התרופות פייזר וכל מה שמעניין אותו זה כסף. אין לו שום עניין בצד ההומניטרי של הרפואה, בהחלמה, בהצלה, וממילא התרופות שהוא מוכר (זולופט, הגרסה של פייזר לפרוזאק) נתפסות בסרט כסמים חברתיים, תרופות אקסקלוסיביות לדור מפונק ולא תרופות מצילות חיים. והסרט הוא שוב מעין דרמה/קומדיה על אנשי מכירות – מעין "גלנגרי גלן רוס" או "אנשי הפח" – שמתעניינים רק בעצמם ולא בזולת. התיקון שלו מגיע בזכותה של בחורה צעירה חולת פרקינסון (אן התאוויי, ה… נהדרת), שמתחילה כסטוץ עבורו, אבל בהמשך גורמת לו להבין שלתעשיית התרופות יש גם אחריות כלפי פציינטים, ושיש תרופות שיכולות להציל חיים.

הבעיה היא ש"אהבה וסמים אחרים" עובר בגמלוניות בין קומדיית סקס בעלת מסר חברתי בסגנון "הדייט שתקע אותי" ובין דרמת מחלה (מזהים את זה כשהתאוויי מתחילה להיות נורא חיוורת והולכת עם כובעי צמר המדגישים את היותה חולה). וכך, כשזוויק מוותר גם על קולנוע גרנדיוזי וגם על הקלילות השנונה של "הרומן של אתמול בלילה", או על הניסיונות שלו להיות ג'אד אפטאו,  אנחנו נשארים ביד עם סרט של ג'ואל שומאכר. ההוא עם ג'וליה רוברטס והבחור הגוסס (ובכלל, התאוויי עושה כאן ג'וליה רוברטס לא רע בכלל).

ציוץ