שליחותו של ערן ריקליס
סליחה על הקלישאה בכותרת, אבל זה די ככה: ערן ריקליס נמצא עכשיו בארצות הברית, עושה את סיבובי ההקרנות ולחיצות הידיים כדי לקדם את סיכוייו של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" להתברג לחמישיית האוסקר. וזה שהוא מצליח למשוך תשומת לב מול שאר 65 נציגי המדינות האחרות, זה מעיד לזכותו של הסרט. הנה, למשל, ראיון שעלה ממש עכשיו של ריקליס עם דיוויד פולנד. ראיונות ה-30 דקות של פולנד אמנם לא זוכים לחשיפה גדולה של קהל, אבל רוב בלוגרי הקולנוע קוראים ורואים את הבלוג שלו, והם עשויים להשפיע על חברי האקדמיה. וזו ממש הישורת האחרונה. צמצום הרשימה מ-65 לתשעה מתרחש בימים אלה. משם, בסוף השבוע הבא, תצומצם הרשימה מתשעה לחמישה.
יצא לי לראיין בעבר את ריקליס, אולי אפילו יותר מפעם אחת. הוא מרואיין מצוין, הוא ממש יודע לדבר על קולנוע. השיחה שלו עם פולנד עושה לו ולסרטו חסד רב:
כשרואים את הראיון אפשר להבין את הבוץ שהקולנוע השיראלי נכנס אליו בלי משים לב: הוא הפך שוב לקולנוע פוליטי כדי להצליח בעולם.
ומה שמוזר שאפילו סרט כמו שליחותו שאין לו קשר פוליטי בכלל ועדיין חצי מהראיון מתעסק במלחמת לבנון ובהשלכות שלה.
חיים,
.
"הדקדוק הפנימי" הוא סרט פוליטי? "כלבת" הוא סרט פוליטי? "פעם הייתי" הוא סרט פוליטי? "זוהי סדום" נעשה בשביל להצליח בעולם? "ארץ בראשית" מכוון לקהל זר? בולשיט. כל אלו סרטים ישראליים שיצאו לאקרנים בשנה האחרונה, ואין בינם ובין הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא כלום.
.
יש גם סרטים על הסכסוך ועל מלחמות, וטוב מאוד שכך, אבל התפישה כאילו כל הקולנוע הישראלי עוסק בסכסוך היא עניין נשגב לחלוטין מבינתי, ועוד יותר קשה לי להבין איך הכתה שורש כזה עמוק. אני חושד שמדובר בגישה ששורשיה באופן אירוני דווקא בתפישה כאילו הקולנוע הישראלי אמור להיות מגויס באופן אקסלוסיבי לפרופוגנדה פרו-ציונית. אולי יש כאלו שחושבים שכל סטייה מתעמולת שנות החמישים היא "סמולנית" ותבוסתנית. כאילו מגוון אנושי רחב ומגוון הוא דבר רע.
.
קח את רשימת סרטי השנה, ותגלה שהיא מאוד מגוונת ומאוד עשירה. בוודאי לא קולנוע פוליטי שמנסה להצליח בעולם. יותר מזה, הסרטים ה"פוליטיים" דווקא מהווים בה מיעוט בסכנת היכחדות.
רגע לפני שיורד, הספקתי לראות את "כלבת". סרט מעניין (עם השלכות רעיוניות ופוליטיות מרתקות), נראה קצת כמו סרט אימה שמתבסס על מערכון של "החמישייה הקאמרית" (או טריילר מפוברק). חבל שלא מעט מהעניין המחשבתי דועך בשל עודף מגניבות ותחושה של תרגיל סדיסטי שמנסה להרשים.
הישג ל"כלבת":
באתר "סרט" (בניק לינק) הוא מקוטלג כ"ז'אנר: אימה". זו הפעם הראשונה שאני רואה שסרט ישראלי לא מקוטלג כ"ז'אנר: ישראלי". לא משנה אם זו קומדיה או סרט מתח (לדוגמא: התפרצות X).
הסרט מקבל גם חיבה מהבלוגים
http://incontention.com/2011/01/12/foreign-oscar-watch-israel-italy-germany-and-sweden/#more-35436
הבעיה עם הבמאים הישראלים שגם כשהם עושים סרט שלא קשור לפוליטיקה, הם מחפשים סיבה לשייך לו פוליטיקה ודיעות ברומו של עולם, לפעמים במאי בינוני ומשעמם ולא אינטיליגנטי כמו ערן ריקליס הוא רק במאי קולנוע.
העניין הוא שהרשימת ה9 שמתפרסמת כשבוע לפני פירסום המועמדים הסופיים (עם סיבוב נוסף של הצבעות כמובן) הוא לא בנוסח של הצבעה רגילה…6 מתוך ה9 נבחרים על ידי "ועדה גדולה" אלא שהם אינם מבוחרים את הסרטים הטובים ביותר,הם פשוט נותנים להם ציונים אחרי ההקרנות (וההקרנה הרשמית של "שליחות…" הייתה בין הראשונות עוד באוקטובר) ומחותקת לכמה קבוצות כך שהרוב נותן ציונים,רק למשהו כמו 10-15 סרטים…
כמובן יש גם את ה"ועדה הקטנה" שבוחרת עוד שלושה סרטים נוספים,אבל לעומת שנתיים הקודמות (זאת,רק השנה השלישית שהועדה נכנסה לתוקף) לסרט שלנו אין מגוון פרסים יוקרתיים כמו ל"ואלס עם באשיר" ו"עג'מי"…אז אין סיכוי שתבחר בסרטו של ריקסליס.
ברכות לערן ריקליס על רכישתה של חולצה חדשה. אך ערן היקר, דע להבא כי חולצות היוצאות היישר מהעטיפה דינן ריבועים ריבועים ולשם כך הומצא כבר במאה הראשונה לפני הספירה המגהץ. רכוש אותו כי ידידותי הוא לפרזנטור ולסוכן המכירה
אני דווקא יכול להבין איך נולדה התפישה שקולנוע ישראלי הופך להיות פוליטי כדי להצליח בעולם: ישראלים רואים שהסרטים שמצליחים בשנים האחרונות בחו"ל הם סרטים על מלחמות ועל הסכסוך באזור: וואלס עם באשיר, עג'מי, בופור ולבנון. ישראלים גם רואים שכשיש סרט ישראלי לא פוליטי (ביקור התזמורת, שגם הוא קצת פוליטי) האקדמיה מעדיפה סרט פחות טוב, אבל על מלחמת לבנון השניה (בופור).
אם זאת, דודי ללא ספק צודק: רוב מוחץ של הסרטים שנעשים בארץ בכלל לא קשורים בפוליטיקה, כמו כל סרטי השנה (שדרך אגב, לא מצליחים בחו"ל בזירות הפסטיבלים והפרסים)
הסרטים שהצליחו בקופות בישראל ברובם אינם סרטי פסטיבלים. זה הכלל הראשון שצריך להנחות את הדיון הזה. פסטיבלים מטבעם, בעיקר A פסטיבלס נוטים לחפש קולנוע שיש בו עניין תרבותי או צורני שמאפיין את המדינה ממנה הסרט מגיע. כל אדם שהיה בקאן, ברלין ואפילו ונציה |(בסאנדנס עדיין לא הייתי) יודע שהתוכנית מורכבת מכמה גורמים. במאים נחשבים מה שנקרא האוטרים, סרטים מאתגרים צורנית והרבה סרטים פוליטים מכל העולם. לקולנוע יש מסורת ארוכה של אל פואטיקה פוליטית, יש שיגידו בגלל יכולתו לתווך מציאות, לחשוף תרבויות ולשרטט קווים ריאליסטים. בכל מקרה לרדד את התפיסה שהקולנוע הישראלי נובע מתוך מתחים כלכלים שמבקשים ממנו להפיק תכני םפוליטים יהיה מדוייק רק חלקית. בסופו של יום סרט הוא מנוע כלכלי שצריך להצדיק את המימון שלו בהיבטים תדמיתים (אם אלו קרנות מדינה שרוצות להציג הצלחה איכותית) או במושגים של רווח
בכל מקרה הקולנוע הישראלי שואף במקרים רבים להגיע לקהל רחב שלא אוהב להזדעזע ואפילו תכנים צבאיים במידה גדולה הם תוצר של מבנה חברתי (הרי הצבא הוא אתוסנו) ופחות שיקוליים צינים
לביא תדייק בדבריך, ביקור התזמורת נפסל לאוסקר בגלל שיותר מ-50% ממנו הוא בכלל בשפה האנגלית. האקדמיה לא "העדיפה" את בופור. ישראל נאלצה לשלוח את בופור.
והנה ההוכחה שהישראלים דווקא לא מתים על קולנוע פוליטי. ברשימת הסרטים שהביאו הכי הרבה אנשים לקולנוע בעשר שנים האחרונות, החמישייה המובילה היא סרטים נטולי פוליטיקה-
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1208901.html
Thanks a lot. That is cool knowing