25 יוני 2007 | 01:06 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

מספיקסיז

שני (היום), 22:00, הוט פריים. ממש כדאי: “חזק-חלש-חזק”, סרט על הפיקסיז. כמה נהניתי ממנו? איך שהוא נגמר גלגלתי את הדי.וי.די לאחור (געגוע לעבר הסלילי) והתחלתי את הסרט מיד שוב. גם כי ההתחלה שלו עצומה, ויש דעיכה מסוימת לקראת סופו, אבל בעיקר כי הוא פשוט הלהיב אותי.

“מי החליט לאחד את הפיקסיז?”, שואל כתב האן.אם.אי את צ’רלס תומפסון, אק”א פרנק בלאק, בראיון טלפוני המצולם בתחילת הסרט. “זו הלהקה שלי, אז זו היתה ההחלטה שלי”, שואג תומפסון. הוא מוסיף צחקוק בסוף כדי שכולם יבינו שזה בצחוק, אבל אם יש דבר אחד שברור מ”חזק-חלש-חזק” הוא שזה ממש לא בצחוק. השאלה “של מי הלהקה הזאת” היא שפירקה אותה, ועד סוף סיבוב ההופעות הזה, בו התאחדה הלהקה לקיץ אחד ב-2004 ובמהלכו תועדה, תפרק אותה שוב. (צפו כאן בחמש הדקות הראשונות של הסרט).
הפיקסיז היא אחת הלהקות האהובות עלי בכל הזמנים, ועדיין הסרט הזה גילה לי המון עליהם. כמו למשל: לאן לעזאזל נעלמו דיוויד לאברינג, המתופף, וג’ואי סנטיאגו, הגיטריסט. בדיוק כמו עם הסמיתס, בו היו שני מוזיקאים דומיננטיים שהאגו שלהם ריסק את הלהקה – וגם הפך אותה לגדולה כל כך – בזמן ששני האחרים נשטפו בזרמי החיים ולא נשמע מהם שוב, כך קרה גם ללאברינג ולסנטיאגו. האחד הוא מתופף ענק, השני גיטריסט מחונן, ואף אחד מהם לא הלך להקים הרכב משלו, בו יוכל לפדות את המוניטין שנצברו בשנותיו בפיקסיז. לאברינג, הטיפוס הכי מרתק בסרט הזה, פרש ממוזיקה והקדיש את חייו לתחביביו: כעת הוא קוסם מקצועי ומבלה על חופים עם גלאי המתכות שלו. האיש כמעט תמהוני. סנטיאגו הקים משפחה, התחיל לנגן בהרכב עם אשתו, ומצא עצמו פורט על גיטרה בקניונים. שניהם נפלו על ברכיהם בהכרת תודה כשהתקשרו לבשר להם שהפיקסיז מתאחדים. הם היו זקוקים לכסף, אבל בעיקר הם היו זקוקים ללהקה הזאת כי בלעדיה הם כנראה לא שווים כלום.


עוד קטע מהסרט. השיר “קאראבו”, שמדגים היטב את מבנה ה”חזק-חלש-חזק” של שירי הפיקסיז, כפי שנערך מהופעות הטרום-סיבוב הרשמיות ברחבי קנדה.

עוד דבר מצער ושובר לב שהסרט מתעד זה את מצבה הנפשי הפריך והרעוע של קים דיל. ב-1986 דיל היתה האחרונה שהצטרפה ללהקה, אחרי שענתה למודעת דרושים שתומפסון פירסם. הוא חיפש בסיסט אבל לא ציפה שתגיע זאת שתגנוב לו את ההצגה. פראנק בלאק תמיד היה המוח מאחורי הפיקסיז – וכנראה גם האיש היחיד בעולם שמבין את מילות השירים שהוא כותב – אבל דיל היתה זו שהמעריצים התאהבו בה. זה שיגע אותו, עד שלבסוף הוא פירק את הלהקה. אחרי שהפיקסיז מתו קים ואחותה התאומה קלי (היא זאת שמראיינת את המעריצים מחוץ לבריקסטון אקדמי בקליפ הנ”ל, ונדמה לי שכל מי שעונה לה בטוח שהוא מדבר עם קים) הקימו את הברידרז, עוד הרכב אדיר. אלא שקים התמכרה לסמים ולאלכוהול ונדמה שגם עברה איזשהו משבר נפשי לא פשוט. תחילת הסרט מוצאת אותו גרה בבית הוריה במצב כמעט קטטוני, כשקיפולי הנייר שלה הם חבריה הטובים ביותר. קלי מצטרף לסיבוב, כדי לשמור עליה. לאורך כל הסרט קים כמעט לא מאופסת. תגובותיה ילדותיות. היא חווה כל אירוע כאילו זו הפעם הראשונה שהיא נתקלת בו. ההתרגשות שלה מקסימה אבל גם שוברת לב. כאילו מישהו מחק לה את הזכרון. היא אפילו מתקשה לזכור את השירים של הפיקסיז. בקטע הראשון היא מנסה להיזכר איך מנגנים את “היי”, שיר שאפילו טאשה ודישקה מרמלה, ו-15 מיליון מעריציהן ביו-טיוב, מכירים כנראה יותר טוב מזו שהיתה שותפה ליצירתו. בסצינה אחרת, רגע לפני הופעת החימום הראשונה במיניאפוליס היא מודה שהיא מתרגשת וחוששת שהיא תתבלבל בשירים. הפחד שלה הוא שהמעריצים יגידו “אחרי כל השנים האלה הייתם מצפים שהכלבה תלמד לנגן את השירים”. בסוף ההופעה הזאת האצבעות שלה מנופחות ומדממות ממיתרי הבס.


“אתם האנשים עם התקשורת המילולית הכי גרועה אי פעם”, מאבחנת קלי דיל.

מדובר, כנראה, בארבעה אוטיסטים. ראו אותם יושבים ובוהים לפני ההופעה. לא מסוגלים לדבר. מדי פעם צ’רלס חומק לאוטובוס, נשכב, שם אוזניות על הראש ןמאזין לקלטת העצמה עצמית ממנה הוא מדקלם משפטי עידוד והגברת דימוי עצמי. דווקא קים עוברת את הסיבוב הזה היטב, עם קראוון נפרד לה ולקלי בו הן מתחילות לעבוד על אלבום חדש. מי שמתפרק הוא דיוויד, המתופף, שאביו מת באמצע הסיבוב והוא מתחיל לצרוך כמויות של אלכוהול וכדורי הרגעה, עד שהוא קורס באמצע הופעה (והתיעוד של מופע ההדחקה שלו די אדיר). לג’ואי ולצ’רלס יש משפחה וילדים, אז הם עוד איכשהו מקובעים לאדמה, מוארקים, יחסית מאוזנים. אבל כמו שפראנק בלאק שר, בחידוש לביץ’ בויז: תחזיק חזק את האגו. הקיץ הזה היה כמו חמש השנים הראשונות בהילוך מהר. בסופו של דבר שוב קים דיל היא זאת שכולם רוצים להצטלם איתה ולהעריץ אותה, וצ’רלס הקריר יותר עובר ליד כל זה ואוכל את עצמו מבפנים. אם בתחילת הסיבוב עוד היו דיבורים אופטימיים על אולי להקליט קצת חומרים חדשים יחד, עד סוף הסיבוב הלהקה חוזרת לנקודת ההתחלה, מפורקת לגמרי. ארבעה אנשים שהחיבור ביניהם הורס אותם, אבל מנפיק רגעים אדירים של רוקנרול ממיס פרצופים.

4 תגובות ל - “מספיקסיז”

  1. ניר 25 יוני 2007 ב - 2:12 קישור ישיר

    שמחתי להיות באחת מההופעות בסיבוב ההוא, בהולנד, פחות שמחתי שהיא הייתה ממש מאכזבת, אבל עדיין – הפיקסיז. בדומה לסמיתס, כמו שאיבחנת, הפיקסיז היו מורכבים משני מנהיגים כריזמטיים, פרנק וקים מול ג’וני מאר ומוריסי. ואולי עוד דבר דומה, דווקא הצלע הפחות מוכרת, קים דייל, הקליטה אלבום מעולה נוסף עם הברידרז ללא צילו של בלאק, וג’וני מאר היה שותף ליצירת דאסק של דה דה, עוד אלבום גאוני. למוריסי לקח עשור לחזור וליצור שירים טובים, לפרנק בלאק זה מעולם לא קרה.

  2. רמי 25 יוני 2007 ב - 20:15 קישור ישיר

    תכניית פסטיבל ירושלים מאוד מלהיבה,
    אבל הסרט על פי הקייטנה של קנלר נופל על ההופעה של איגי פופ. מישהו יודע אם תהיה לקהל הישראלי עוד הזדמנות לצפות בסרט?

  3. נתי אדלר 26 יוני 2007 ב - 1:22 קישור ישיר

    תודה. תודה . תודה…
    אני רץ לחפש את הסרט…
    לא כל יום יש סרט על מלאכים שנפלו מגן עדן

  4. אה.. 26 יוני 2007 ב - 17:01 קישור ישיר

    וואו. נכנס אצלי בקלות לאחד מחמשת הדוקומנטרים המרגשים שראיתי בחיי. ניסחת מצויין את כל מה שריגש אותי.

    תהיה שעלתה: איפה בכל הסרט, שמקדיש לא מעט לקים דיל, מילה על Gigantic? גם לך הוא חסר?


השאירו תגובה