26 יוני 2007 | 08:20 ~ 66 תגובות | תגובות פייסבוק

1982

ברוכים הבאים לפוסט ה-600.

6a00cd9789c155f9cc00d09e7596bfbe2b-mp3
השיר הזה יצא באלבום ב-1983, אבל יצא בסינגל ב-1982. יש בו את סולו הפסנתר האהוב עלי (בפסנתר: ג’ולז הולנד מהסקוויז). ויש לו פייד-אין נורא ארוך, אז האזינו לדממה בפתיחה בסבלנות.

פורסם לפני חמש שנים. “העיר”, אפריל 2002:

2002 תהיה שנה אדירה בקולנוע. היסטורית. היא חייבת להיות כזאת, פשוט חייבת. ולא, זו לא נבואה, או אינטואיציה, זו מסקנה הנובעת ממחקר אמפירי, גם אם מופרך משהו, שאני שוקד עליו כבר שנים. המחקר הזה נטול נימוקים, אך יש בו מסקנה: 2002 צריכה להיות שנה גדולה. וגם 2012. ו-2022. וכן הלאה.
כמו ג’ון נאש, גיבור “נפלאות התבונה”, שניסה למצוא נוסחאות מתימטיות שיסבירו תבניות התנהגותיות שנראות לכאורה שרירותיות או אקראיות, כך אני מנסה למצוא אלגוריתם מדעי שיסביר את עולם הקולנוע. האם אפשר, על סמך נתונים חיצוניים, לחשב אם סרט יהיה טוב או רע לפני הצפייה בו? האם אפשר לצפות שנה בה היבול הקולנועי יהיה רע במיוחד, או טוב במיוחד? האם אפשר למצוא נוסחה שתסביר קריירות של במאים? (שכפי שכבר שאלתי כאן ב-28.2 בקשר לקריירת הסלאלום של רוברט אלטמן). ובכן, גם אחרי 12 שנים, המחקר עדיין בשלביו הראשוניים, אבל באחרונה הוא הניב פריצת דרך ראשונה. זהו, אם כן, הפייפר הראשון לתיזה אקדמאית שתושלך מכל המדרגות גם בפקולטה למתימטיקה וגם בחוג לקולנוע. ובכל זאת: שמתם לב שהשנה השלישית בכל עשור מניבה יבול מדהים? לא יודע למה בכל עשור דווקא השנה הזאת בולטת במיוחד. האם זה קשור למצב רוח עולמי או להיערכות כלשהי של כוכבי הלכת, ואולי זה סתם הרגל קוסמי. אבל עובדה, זה קורה. הספקנים שביניכם ינסו לטעון שהקביעה הזאת ממילא מושפעת מטעם אישי, אך זו טענה קנטרנית.
חשדותי התעוררו כשהבטתי ברשימת מאה הסרטים האהובים עלי בכל הזמן (כמו עולם ב”עיר אפלה” הרשימה הזו משתנה בקיצוניות מדי לילה, ולכן מעולם לא פורסמה). שני הסרטים הראשונים בה – “אי.טי” ו”בלייד ראנר” – נוצרו ב-1982. אני יורד במורד הרשימה ומגלה עוד ועוד הפתעות: “באטמן חוזר” ו”כלבי אשמורת” הם מ-1992. “הסנדק” מ-1972. “לורנס איש ערב” מ-1962. “שיר אשיר בגשם” מ-1952. “קזבלנקה” מ-1942. כל הסרטים הכי אהובים עלי נוצרו, כאמור, בשנה השלישית של כל עשור. והנה, אנחנו שם ברגע זה. איזה סרט מ-2002 יהיה יצירת מופת שתשנה את פני הקולנוע?

1982 היתה השנה הטובה ביותר בתולדות הקולנוע. בעיני. זה אולי אוטוביוגרפי מכדי להיות מעניין, אבל יהיה קשה להבין את הבחירות השיפוטיות הנעשות במדור זה מבלי להבין את השנה בה הצטלל המבט הקולנועי שלי, השנה בה הקולנוע הפך לדת עבורי, השנה בה בתי קולנוע הפכו למקדשים, ובמאים לאלילים.
פסיכואנליטיקאים עמלים שנים בניסיון לפצח את הפציינטים שלהם, למצוא את המאורע המכונן בו עוצבה האישיות והפסיכולוגיה של האדם היושב מולם. 1982 היא הנקודה הזו, על ציר הזמן שלי, ששינתה את יחסי לקולנוע. זו כמובן השאלה המתבקשת של הביצה והתרנגולת: האם היה משהו בחיים הפרטיים שהניס אותי אל הקולנוע, או משהו בקולנוע שגרם לי להישאר בו? התשובה, כרגע, אינה רלוונטית, בעיקר כי היא לא ברורה. בקשו ממני לספק לכם נתונים אוטוביוגרפיים על החיים בתחילת שנות השמונים, איזור הבר מצווה, ואגיש לכם נייר חלק, ריק מתוכן. לא זוכר כלום. הכל נמחק. או אולי כלום לא קרה. לעומת זאת, בקשו ממני לספר על הסרטים שראיתי באותה שנה (ואגב, גם התקליטים ששמעתי באותה שנה, כי 1982 ו-1983 הן, מבחינתי, השנים החשובות ביותר במוסיקת הפופ, אך זה נושא לפרויקט אחר) ותקבלו לא רק פירוט מתיש של כל סרט ומה היתה השפעתו עלי, אלא גם באיזה קולנוע ראיתי אותו, באיזו שורה ישבתי ומה אמרתי עליו אחרי. החוויות הקולנועיות האלה, שבלעדיהן לא הייתי כאן עכשיו, נחקקו בי כמו כתובות קעקע.
והמוח, אכן, מתעתע. חלק מהסרטים שאני כה אוהב מ-1982 בכלל לא ראיתי ב-1982 (“חוזה השרטט” ו”האמט”, למשל). חלקם כלל לא הוצג מסחרית בארץ וראיתי רק מאוחר יותר בווידיאו (“זמנים מהירים בתיכון רידג’מונט” או “Evil Dead”, למשל), וחלקם הוצגו בארץ רק ב-1983. אבל בתודעה כולם קשורים לאותה שנה, בה הקולנוע היה הכי נפלא. קשה להאמין שחלפו עשרים שנה.
בראשון לציון, עיר הולדתי, היו אז רק שלושה בתי קולנוע. תשכחו ממפלצת הנדל”ן עתירת הקניונים שהיא ראשון כיום, ראשון של 1982 היתה עיירה נידחת ומייאשת. 16 קילומטר מתל אביב, לא היתה בעיני עיר שהיתה רחוקה יותר מכל סימן של ציוויליזציה. שלושת בתי הקולנוע – מיושנים, חורקים, לא נוחים (הכסאות אפילו לא היו מרופדים אז) – היו המפלט האחרון. קולנוע תפארת היה היכל הקולנוע של העיר. הסינמה פרדיסו של ילדותי. אולם ענק עם יציע, משכנה ההיסטורי של האורקסטרה של ראשון, זה היה הבית לשוברי הקופות הגדולים של אותה שנה. את “גנדי” ואת “קצין וג’נטלמן”, למשל, ראיתי שם. קולנוע נעמן, שלוח אבן על חזיתו העיד שהוא היה אולם הראינוע הראשון בארץ (ועד היום אני לא יודע אם זו אכן האמת), וקולנוע ראשון, הצמוד אליו, היו מעין מולטיפלקס טרומי. שני בתי קולנוע קטנים, נפרדים, שהקירבה ביניהם הפכה את ההליכה לסרט נוחה יותר. אם באחד לא היו כרטיסים (או אם התמונות מחוץ לקולנוע נראו בלתי מבטיחות) היה קולנוע נוסף לגיבוי. הקולנועים האלה גם עזרו לזהות העצמית להתגבש: ממש ממול עמד אולם מכבי, משכנה של נבחרת הכדוריד רבת התארים והאליפויות של העיר. כולנו היינו הולכים למתחם הזה יחד ורק בכניסה מתפצלים – הספורטאים הפופולריים שיחקו כדוריד, החנונים הלכו לסרטים. איש לא הזיל דמעה כשראשון ונעמן נסגרו (בשנות התשעים). למעשה, ההפתעה היתה שהם לא נסגרו כבר בשנות הששים, להם התאימו מבחינת הסטנדרטים שהציבו. אבל היום בו הרסו את קולנוע תפארת, בסוף שנות השמונים, היה שחור במיוחד. זה היום בו ראשון הפסיקה להיות כפר נידח והחלה את צעדיה לקראת הפיכתה למטרופולין ענק. למרות ששנאתי את הבועה הקרתנית המנותקת בה חיה העיר עד סוף שנות השמונים, ככל שראשון הלכה והתקרבה לתל אביב, הלכה והדביקה את העולם שמסביבה, כך הפסקתי להתגעגע אליה.
אני זוכר את זה בבירור: בכל שבוע הייתי מוצא את עצמי נדהם מחדש. כל סרט היה התגלות. תחשבו: במרחק של שבועות זה מזה הוצגו בארץ “אי.טי” ו”בלייד ראנר”. שני סרטים שונים לחלוטין, אבל שני סרטים שגרמו לי להבין שקולנוע הוא לא בידור, הוא גם לא רק אמנות, יש בו מן המיסטי. סרטים, כשהם בשיאם, מפסיקים להיות רק קרני אור מוחזרים, תמונות חסרות קיום המוקרנות על בד, הם הופכים למציאות. הם מוחשיים. הם מושיטים ידיים אמיתיות לחלוטין אל הצופה ומכים בו על הראש, או על הלב. היכולת של הקולנוע להפוך חווייה מטאפיזית לחווייה פיזית לגמרי היא הנס האמיתי של המדיום הזה – והרי אינספור פעמים, ואני נשבע שזו אמת, נכנסתי לסרט חולה ואם הוא היה טוב מספיק יצאתי ממנו בריא לגמרי.

לקהל עצום שצפה בהם, הסרטים האלה היוו רגע התפכחות. את “בלייד ראנר”, למשל, ראיתי בפעם הראשונה בקולנוע ראשון בראשון לציון. לא הבנתי כלום, אבל יצאתי ממנו נרעש, רועד, נפעם. הבנתי שעברתי חווייה דתית. בשנתיים הבאות, לפני מהפכת הווידיאו, צפיתי בו 16 פעמים בהקרנות חוזרות – בסינמטק תל אביב, קולנוע פריז, בית ליסין ובדולפיטק (מועדון קולנוע בדולפינריום, שלא האריך ימים אך בו נחשפתי לכמה מהסרטים האהובים עלי כיום). הגיתי בו יומם ולילה, ניסיתי לפענח את החורים שבו ולהבין האם מדובר בטעויות בימוי או בסודות כמוסים המוסתרים ממני.
בשעה שבראשון עדיין הציגו סרטים במקרנים עם נורות חשוכות מדי, על כסאות חורקים, באולמות דולפים, בתל אביב החל עידן חדש. ב-1982 הפך קולנוע חן בדיזנגוף סנטר לקולנוע רב חן, המולטיפלקס העברי הראשון, ובעשרים השנים האחרונות המחזיק הגאה בתואר בית הקולנוע הטוב ביותר בארץ. שם, זמן קצר אחרי פתיחתו, ראיתי את “אי.טי”. החווייה, כפי שכבר נכתב כאן לפני שבועיים, היתה טראומטית, משנה חיים, מהפכת גורלות. “מלחמת הכוכבים” ו”מפגשים מהסוג השלישי” (1977), ו”סופרמן” ו”האימפריה מכה שנית” (1980) הדהימו אותי קודם, אבל “אי.טי” הוריד אותי על הברכיים.
בראיה היסטורית קרה, היו לא מעט סרטים זניחים ב-1982. נדמה לי שראיתי את כולם. אך מנקודת המבט שלי, כל אחד היה רב משמעות, בלי קשר לאיכויות שלו. כל אחד מהם הפך לאבן יסוד מהותית באוטוביוגרפיה הקולנועית. “טרון”, למשל, הוא סרט שההיסטוריה פסחה עליו, אבל הוא אחד הסרטים הזכורים לי לטובה. אין סרט עכשווי העוסק במציאות מדומה, בסייברספייס, במשחקי מחשב, שלא גונב – במודע או שלא – מ”טרון” (בו מתכנת משחקי מחשב, ג’ף ברידג’ס, נבלע בתוך המשחק שהוא יצר). אני משוכנע שהוא הסתובב במחזור הדם של האחים וושאובסקי בבואם לכתוב את “מטריקס”. “אוכלים את ראול” של פול בארטל, הוא סרט נוסף שהיסטוריה זנחה (כיום הוא זוכה, לאט לאט, למעמד פולחני משמעותי יותר). ובכלל, סרטים הפכו לא רק לטקסטים אמנותיים, אלא גם למדריכים לחיים. מבלי שידעתי זאת אז, “אוכלים את ראול”, “קללת אנשי החתול” ו”בלייד ראנר” היו הצעדים הראשונים שלי בקולנוע הפוסטמודרני. שנים לפני שהיכרתי את פיטר גרינאוויי, ג’ון ווטרס ופדרו אלמודובר, עשור לפני הגל החדש של הקולנוע הקווירי, “לאכול את ראול” היה הטקסט הקולנועי הקיצוני ביותר שעיני המבולבלות נתקלו בו. בין “אוכלים את ראול”, “ויקטור ויקטוריה” ו”טוטסי”, 1982 – השנה בה נשבר קולי – היתה מן הסתם גם שנה מכריעה בעיצובה של זהות מינית כזו או אחרת. גם ההכרה שניתן לגבש זהות מינית אחת לקולנוע ואחרת לחיים היתה משמעותית.
אחרי שנים של חיבה מובחנת לסוג מסוים של קולנוע (רצוי מדע בדיוני) ב-1982 הגיע ההבשלה, היכולת לקבל סוגים רבים של סרטים. עד היום, מלבד “אי.טי” ו”בלייד ראנר” (שלמרות היותם שייכים לאותו ז’אנר, קשה למצוא שני סרטים כה שונים זה מזה), הסרטים שאני הכי אוהב מ-1982 הם “מקס הלוחם בדרכים” ו”פאני ואלכסנדר”. זו השנה בה קולנוע הפסיק להיות רק בידור והתחיל להיות פילוסופיה. שנים לפני שהתחלתי לכתוב על קולנוע, הרבה לפני שידעתי שאלמד קולנוע, סרטים הפכו לנושאי שיחה מרכזיים. היינו מתפלפלים בהם, מדרגים אותם, עוקבים אחריהם ומצפים להם.
סרטים, אם כן, היו בית הספר לקולנוע שלנו. לפני שראיתי את “הנץ ממלטה” ראיתי את “בלש כבקשתך” עם סטיב מרטין. לפני שהכרתי את ארנסט לוביטש ראיתי את “להיות או לא להיות” עם מל ברוקס. בעוד מבקרים אחרים, שהיו בקיאים יותר בתולדות הקולנוע, קטלו סרטים כאלה על היותם דיליטנטים ומוציאים את דיבתם של הקלאסיקות הקולנועיות, בשבילי הם היו יצירות מפתח להבנת תולדות הקולנוע. אני אוהב אותם עד היום. את “להיות או לא להיות” של ברוקס אני אוהב לא פחות מהסרט של לוביטש.
אז האם 1982 באמת היתה שנה כה מדהימה? אחרי הכל, כמה היסטורית יכולה להיות שנה ששניים מהכוכבים הכי גדולים שלה היו טרי גאר וטום קונטי? ואולי זו בסך הכל חוויה פרטית, של אדם אחד שראייתו הצטללה בשנה הזאת? הרי, בסופו של דבר, כל בני ה-13 או ה-14 עוברים תהליכים דומים. אלה שנולדו ב-1982 עברו את זה ב-1996. בשבילם “היום השלישי”, “פארגו”, “טריינספוטינג” ו”לשבור את הגלים” הם הסרטים הכי חשובים בעולם, הם אלה ששינו את חייהם ועיצבו את עולמם.
ובכל זאת, נדמה לי שכן קרה שם משהו. 82′, וגם 83′ (בה, כאמור, הוקרנו לא מעט מסרטי 82′ בארץ), לא היו משמעותיות רק עבורי. הקולנוע עלה שם מדרגה. הוא יצא מההלם של שנות השבעים. דווקא בגלל ששנות השמונים זכורות כיום כשנים בעייתיות בקולנוע, שמרניות מאוד, מאובנות רגשית, פלסטיקיות אפילו, קל לזכור את הסרטים שהיו מוצלחים יותר. אחרי שעיני נפקחו ב-1982 הגיעה 1983. מעט מאוד מסרטי 1983 נמצאים ברשימת הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים (חוץ מ”גיבור מקומי”), אבל איזה יבול מקסים: “משחקי מלחמה” ו”רעם כחול” (שניהם של ג’ון בדהם, שהיה אז הבמאי האהוב עלי), “זליג”, “שובו של הג’די”, “החברים של אלכס”, “תנאים של חיבה”, “רגעים קטנים של חסד”, “הצוות המובחר”, שכר האמת”, “שובו של מרטין גר” ו”משנה מקום משנה מזל”.
ואגב, יש לי רעיון למחקר אחר שיוכיח שגם השנה האחרונה בכל עשור (1999, 1989, 1979, וכן הלאה) היא כר פורה לצמיחת יצירות מופת. אך על כך נרחיב את הדיון, אם בכלל, במדור הפילר שייכתב בסביבות פסח 2009.

עברו כבר עשרים שנה, אבל עדיין קשה להתייחס ל-1982 במושגים ארכיאולוגיים. “אי.טי” הוא הסרט הראשון והאחרון מהשנה ההיא שיוצא בהקרנה חוזרת; איש לא מארגן פסטיבלים לציין את יבול השנה ההיא; ואיש – מלבדי, כנראה – לא מתייחס ל-1982 כשנה שראויה להיות זכורה באופן מיוחד. חבל, כי חלק מהסרטים הולכים לנו לאיבוד. קחו, לדוגמה, את “בלייד ראנר”. עשר שנים אחרי בכורתו הוציא רידלי סקוט את גרסת הבמאי לסרט. לקח לנו זמן להבין את זה, אבל בפועל הוא הרס את יצירת המופת הכי גדולה שלו. הבעיה היא שסקוט הוא במאי כה אגוצנטרי שהוא דאג להנציח רק את גרסת הבמאי שלו והעלים מהמדפים את הגרסה שהופצה בבתי הקולנוע ב-1982. חוץ משידורים חוזרים אקראיים בערוץ 1, שאפילו לא יודע איזה אוצר יש לו בסרטייה, אין לכם שום דרך לראות את הגרסה המקורית, והמוצלחת יותר של “בלייד ראנר”.
או קחו, למשל, את “זליג” (מ-1983). כשיצא הסרט במקור דרש וודי אלן שבכל מדינה תוקל הקריינות בשפת המדינה, כדי להגביר את התחושה שמדובר בסרט תיעודי היסטורי. בארץ הופץ הסרט עם קריינות של משה טימור. אך מאז, בכל ההקרנות החוזרות של הסרט בטלוויזיה או בווידיאו, מוצגת הגרסה המקורית עם הקריינות באנגלית. לקריינות של טימור יש אולי ערך קוריוזי בלבד, אך בסופו של דבר, כך רצה אלן שסרטו יוצג. חבל שאין יותר דרכים לכבד את בקשתו.

בחזרה לימינו (2002). אלה שלושה סרטים ששודרו השבוע בערוצי הסרטים השונים: ביום ראשון שודר “חתן, כלה וההורים שלה” (“That Old Feeling” במקור, עם בט מידלר). אתמול (רביעי) שודר “אני, אמא והמאפיה היהודית” (“Six Ways to Sunday” במקור). והיום משודר “אם, הבן והרומן המסוכן” (“Only the Lonely”, עם ג’ון קנדי ואלי שידי). לא מזמן שודר גם “אני, אשתי ואמי החורגת” (“Flirting with Disaster”, עם בן סטילר), ומדי פעם משודרים גם “אחים, חברים וכבוד” (“State of Grace”) ו”היום, אתמול ולנצח” (“For the Boys”). אם אי פעם מישהו יתבע את מפיצי הסרטים על השחתה תרבותית וחורבן השפה, אפשר להשתמש בלוחות השידורים האלה כראיות. אני אולי מתרפק על שנות השמונים, אבל הם עוד עובדים לפי שעון שנות הששים.

נספחים:

עשרה סרטים מ-1982 שאסור לכם להחמיץ. מה הרשימה שלכם?

1. “אי.טי”
2. “בלייד ראנר”
3. “מקס הלוכם בדרכים”
4. “פאני ואלכסנדר”
5. “דיינר”
6. “מסע בין כוכבים 2”
7. “חוזה השרטט”
8. “טוטסי”
9. “ויקטור ויקטוריה”
10. “האמט”

סרטים מ-1982 שזכו להכרת יתר: “גנדי”, “החומה”, “קצין וג’נטלמן”, “פרנסס”, “בחירתה של סופי”, “שנה בצל הסכנה”, “מתחת לאף”, “נועה בת 17”.
סרטים מ-1982 שחבל שנשכחו: “בלש כבקשתך”, “טרון”, “אוכלים את ראול”, “הקריסטל השחור”, “שועל האש”, “טיסה נעימה 2”.

שוברי קופות, 1982

1. “אי.טי”,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, 399.8
2. “טוטסי”,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,177.2
3. “קצין וג’נטלמן”,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,129.7
4. “רוקי 3”,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,122.8
5. “מסע בין כוכבים 2: נקמתו של קאן”,,,,,,,,,,,,,,,78.9
6. “פולטרגייסט”,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,76.6
7. “48 שעות”,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,75.9
8. “פסק דין”,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,54
9. “הצעצוע”,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,50.4
10. “שועל האש”,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,46.7

כל הנתונים במיליוני דולרים. “גנדי”, הזוכה הגדול באוסקרים ב-1982, לא היה אחד הסרטים הקופתיים של השנה. “בלייד ראנר” שיצא באמריקה שבועיים אחרי “אי.טי”, היה אחד הסרטים הכי יקרים באותה שנה אך גם אחד הפלופים הגדולים בה. סטיבן ספילברג, לעומת זאת, הצליח היטב עם שני סרטים. “אי.טי”, כמובן, אך גם “פולטרגייסט”. באופן רשמי, ספילברג רק הפיק את סרט האימה הזה. טובי הופר חתום על הבימוי. בפועל, הופר וספילברג הסתכסכו בשלב די מוקדם וספילברג ביים למעשה חלקים נרחבים ממנו. מכיוון שהסרט אפל ופסימי מאוד, וגם מבעית למדי, ספילברג העדיף להשאיר את הקרדיט של הופר ולשמור לעצמו את הדימוי של הבמאי לכל המשפחה.

66 תגובות ל - “1982”

  1. הארטלי 26 יוני 2007 ב - 9:17 קישור ישיר

    הרשימה שלי:

    1. “אי.טי”
    2. “בלייד ראנר”
    3. “פאני ואלכסנדר”
    4. “העולם עפ”י גארפ”
    5. “היצור”
    6. “חוזה השרטט”
    7. “קצין וג’נטלמן”
    8. “פולטרגייסט”
    9. “החומה”
    10. “טוטסי”

  2. עדן 26 יוני 2007 ב - 10:08 קישור ישיר

    הרשימה שלי:

    1.בלייד ראנר
    2.איטי
    3.משחק הדמים
    4.טרון
    5.טוטסי
    6. 48 שעות
    7.קונן הברברי
    8.היצור
    9.מסע בין כוכבים 2
    10.מעוף הדרקונים
    וסדרת טלוויזיה אחת: The Young Ones

    אבל השנה שבאמת עיצבה את תודעתי הקולנועית היא 1993. אהבתי קולנוע עוד לפני כן אבל זוהי השנה בה הבנתי את כוחו האמיתי והתחלתי לחשוב שאולי גם אני רוצה להיות חלק מהדבר הזה:
    1.רשימת שינדלר
    2.תמונות קצרות
    3.פארק היורה
    4.לקום אתמול בבוקר
    5.עירום
    6.מה עובר על גילברט
    7.הנמלט
    8.הפסנתר
    9.רומן על אמת
    10.בדרך למטה
    ועוד סרט שיצא שנה אח”כ אבל השפיע עלי יותר מכל:
    ספרות זולה

  3. יוני 26 יוני 2007 ב - 10:17 קישור ישיר

    הסרטים הטובים ביותר מ1982:
    1.אי.טי
    2.פאני ואלכסנדר
    3.גנדי
    4.פסק דין
    5.טוטסי
    6.בחירתה של סופי

    כל השאר לא זכור לי שראיתי גם לא את “בלייד ראנר”

  4. עידן 26 יוני 2007 ב - 10:32 קישור ישיר

    נו, איזה סרט נזכור מ2002? שיקגו, הפסנתרן, השעות, אדפטיישן, הרחק מגן עדן, שר הטבעות שני הצריחים, אודות שמידט, פרידה, באולינג לקולומביין, נראה לי שהתיאוריה המעניינת אם כי הלא מבוססת של יאיר מתמוססת במרחק חמש שנים מן התאריך הנקוב מאחר וזו הייתה שנה שלמרות שהיו בה סרטים טובים כפי שיש בכל שנה, לא זכור לי סרט ששינה את מהלך העניינים באופן דרסטי, זו הייתה שנה אנמית יחסית כמו זו שלפניה ואלו שבאו בעקבותיה.

  5. יצחק שיזגל 26 יוני 2007 ב - 10:57 קישור ישיר


    הופר העדיף להשאיר את הקרדיט של הופר ולשמור לעצמו את הדימוי של הבמאי לכל המשפחה.

    אולי במקום הופר התכוונת פעם אחת לכתוב ספילברג?

  6. גל-Z 26 יוני 2007 ב - 11:19 קישור ישיר

    לקח לי קצת זה על IMDB אבל מצאתי את השנה שלי: 1994

    השנה שבה התחלתי באמת לראות סרטים בעצמי בקולנוע ולהבין כמה אני אוהב את המדיום. (אני לא מדרג סרטים, זה משתנה ללא הרף)

    אייס ונטורה: בלש בצחוק
    פורסט גאמפ
    שקרים אמיתיים
    ספיד
    המסכה
    ספרות זולה
    חומות של תקווה
    ליאון
    נשים קטנות
    מוכרים בלבד*
    הלקוח

    *את מוכרים בלבד ראיתי רק שלוש שנים אחרי

    אבל אני חושב, במחשבה שניה שאני יותר מדור הוידאו.
    שהסרטים שראיתי בבת אחת באותה שנה היו משנים שונות.
    השנה שבה הפסקתי לקחת סרטים מצויירים מהחנות השכרה השכונתית. אז זה השתנה.

    מת לחיות
    הנרדף
    תקלה מופלאה
    רובוקופ
    מותק הילדים התקווצו
    בטמן חוזר
    צבי הנינג’ה
    זיכרון גורלי

    חלקם אולי לא יצירות מופת, אבל הם היצירות שהשפיעו עלי עד היום (סטודנט לקולנוע וממשיך קדימה).

  7. הארטלי 26 יוני 2007 ב - 12:05 קישור ישיר

    עלעלתי בתוכנייה של פסטיבל ירושלים הקרב ובא, וכמה מבאס, פיי גרים, החדש של האל הארטלי. ממש מבאס למרות שאם אני זוכר נכון אז יש מצב לאופטימיות מאחר ולרוב סרטיו של הארטלי צצים דווקא בפסטיבל חיפה (אלטמן, אני לא יחצן).
    לא שאני קוצץ ציפורניים לקראת ההקרנה, הארטלי מזה שנים מאכזב אותי בשיטתיות, אבל בכל זאת תמיד היה בינינו ‘אמון הדדי’. הרומן שלי עם הארטלי התחיל בתחילת שנות התשעים כאשר הארטלי היה הבימאי המועדף עלי אחרי וודי אלן. בארץ הקרינו תחילה את סרטו השני, ‘אמון הדדי’ (מהסרטים היפים בעיני), ולאחר הצלחה גדולה בקרב התל אביבים, העלו לרגל גם את סרטו השני ‘האמת שלא תיאמן’ ולאחר מכן את ‘חובבים’. הכל היה טוב ויפה עד ש’גברים פשוטים’ היפה, פסח (עד כמה שזכור לי), ללא סיבה, על בתי הקולנוע בארץ. ואז הגיע ‘פלירט’, שהתחיל כסרט קצר שצולם בין סרטים והושלש, ואז גם יצא מפרופורציות. פלירט היה מעין תרגיל ניסיוני באסתטיקה קולנועית שבדיעבד מסתבר שאהבתי אותו בגלל כוח האינרציה של הסרטים הקסומים שקדמו לו. אחרי כשנתיים הוקרן בפסטיבל חיפה ‘הנרי פול’ שהיה לא רע בכלל (אפילו לראשונה בסרטיו של הארטלי נראה קצת רגש, אם אפשר לקרוא לאיש צורח כשנשפכים עליו מים רותחים – רגש). מאז לא נראו עקבותיו של הארטלי על מסכי הקולנוע בארץ. לא ממש באשמת המפיצים, פשוט הארטלי ירד למחתרת והפך ליותר ניסיוני מניסיוני. הוא התחיל לביים וידיאו ארטים וסרטים קצרים, זנח את הפילם לטובת הדי.וי. בתוספת מריחת תמונה איומה שאותה הוא זנח לטובת האייץ’ די. כשאט-אט הוא הופך ללא קומוניקאטיבי בעליל (לא שיש בזה משהו רע, בעצם אולי כן). למרות שהמשכתי לעקוב בדביקות גם אחרי עבודותיו האחרונות, היה ברור שזה נגמר בנינו. יצא שכמו במערכת יחסים זוגית, הדברים שהכי אהבתי בסרטיו הראשונים של הארטלי הם הדברים שאני הכי פחות מתחבר אליהם היום. הניכור, דלות התקציב, ההרהורים הפילוסופיים, סיפורי אנשי השוליים האמריקאים המנהלים דו שיח בינם לבין עצמם, השחקנים בעלי הפנים החתומות הממלמלים את הטקסט כאלו הם מקריאים רשימת מכולת, המיזנסצנות בעלות הכוריאוגרפיות המוגזמות והתיאטראלית – פתאום זה לא עובד לי. פתאום חסר לי שם רגש, לא שאי-פעם היה שם, אבל הסתפקתי בכל היתר. עכשיו, כשגם ‘אדריאן שלי’ אהובתי נרצחה (הזונות לא ספרו אותה באוסקר), נראה שזה נגמר למרות שעוד לא אמרתי נואש. כרגע מה שנותר בינינו זה כרזת הקולנוע של ‘אמון הדדי’ מעל המחשב בחדרי, שם אדריאן שלי ומרטין דונובן הפוכים מאהבה. אגב, סצנה זו המאוד מזוהה עם הארטלי, היא בכלל הומאג’ לסצנה בעלת אותה קומפוזיציה מסרטו של אלן רודולף ‘בעקבות הכרך’. אם חושבים על זה, גם סגנונם של השניים לא מאוד שונה. זהו, עכשיו מספרים שב’פיי גרים’ החדש יש שתי מכוניות מתפוצצות וג’ף גולדבלום אחד. אז נו, תביאו נראה, כולי תקווה. אולי תהייה זוהי תחילתה של ידידות מופלאה.
    אם לא – we will always have Long Island.

    רוה להארטלי: הפסטיבל שגילה את הארטלי לקהל בארץ היה דווקא זה בירושלים. הם הציגו ברצף כמה מסרטיו, כולל תוכנית מופלאה של סרטים קצרים, שתמיד היו בעיני הפסגות שלו. המפיצה סמדר עזריאלי, שהפעילה את הקולנוע במוזיאון, הפכה אותו ליקיר העיר תל אביב. ב-1999 הוצג בירושלים הסרט האחרון של הארטלי שנראה על מסך מקומי “ספר החיים” הקצר (והמצוין). ומאז דממה. הארטלי אכן ירד למחתרת, אבל בכל זאת ביים שני פיצ’רים, אחד מהם בהפקת פרנסיס קופולה ובהפצת יונייטד ארטיסטס. את “פיי גרים” תוכל לראות בעתיד בערוצי הסרים של הוט ואם נארגן עצומה אולי הם יסכימו לתת אותו להקרנות פומביות באולמות האוזן השלישית, כפי שהם עשו בעבר עם “ג’ונבאג”.

  8. רז 26 יוני 2007 ב - 12:06 קישור ישיר

    את שנת 1982 קשה לי לזכור בזמן אמת (הייתי אז בן חמש). לגבי “השנה שלי” בקולנוע, גם קשה לי להחליט, אולי בגלל שאת רוב הקולנוע שלי צרכתי בוידאו, לפעמים במרחק די גדול מתאריך היציאה של הסרטים עצמם.
    אבל אם כבר צוינה 1982 כשנת מפנה – מה לגבי “Secret of NIMH” של דון בלות’ ו-“Plague Dogs” של מרטין רוזן? שני סרטי אנימציה שהיו כשלונות מהדהדים, אבל בדיעבד נראים היום כלא פחות מיצירות מופת (ו-“NIMH” בישר על כל-כך הרבה התפתחויות בתחום האנימציה בעשורים שיבואו בעקבותיו). אני צריך לשבת ולכתוב על זה כתבה מפורטת יותר ביום שבו המהדורה החדשה של NIMH תגיע אלי (ויהיה לי קצת זמן לנשום).

  9. james newton howard 26 יוני 2007 ב - 12:34 קישור ישיר

    גל-Z – יופי של בחירות, אבל “הנרדף”? עם שוורצנגר? זה היה סרט נוראי, מחפיר ממש. ואני מדבר בתור אחד שגדל על “קומנדו” וחבריו, ואוהב אותם עד היום.

    רז – אם אתה כבר עושה כתבה על NIMH, אל תשכח להזכיר בדרך את הפסקול המעולה של ג’רי גולדסמית, שהיה פורץ דרך עבור סרטי האנימציה לא פחות מהסרט עצמו.

  10. גל-Z 26 יוני 2007 ב - 14:01 קישור ישיר

    James
    תודה על המחמאה! אני באמת צריך לראות שוב את קומנדו…
    הנרדף (The Running Man) היה סרט שגדלתי עליו ותמיד זכרתי אותו כסרט מצויין.
    לאחרונה רכשתי אותו באמזון וצפיתי בו שוב אחרי משהו כמו 15 שנה ועדיין הוא סרט מצויין, לדעתי. הוא חזה את הריאליטי כבר בשנות השמונים.

    אני שם אותו בגאווה בהיכל סרטי הפעולה הבקורתיים והלא מוערכים כמו משחק הדמים, רובוקופ ודומיהם (כבר רשמתי את כולם פעם איפה שהוא ואיבדתי את זה, אולי הגיע הזמן לשחזר)

  11. דן 26 יוני 2007 ב - 14:27 קישור ישיר

    וההרגשה שלי היא שעם שמות כמו “הדייט שתקע אותי” ו”מבול של צרות”, הקיץ הקרוב הולך להיות הכי- 1982. משהו!

  12. הארטלי 26 יוני 2007 ב - 14:28 קישור ישיר

    יאללה, עצומה. איך מארגנים? איפה, עם מי מדברים?

  13. ג'ק 26 יוני 2007 ב - 16:18 קישור ישיר

    איזה פוסט מעולה! כאלה דברים אני אוהב, גם אישי, גם עמוק, וגם בעל ידע רחב. תענוג! השנה שלי היא 1999, באותה שנה יצאו החוש השישי( הסביר עכשיו, אך מאד מיוחד אז) אמריקן ביוטי, אמריקה איקס ( מ98 אבל ראיתי אותו רק ב 99) גרין מייל, המקור ( המעולה, משתפר מצפייה לצפייה), שלושת המלכים, מטריקס, ומעל כולם מגנוליה, והסרט ששינה את חיי, מועדון קרב. לטעמי אחד מחמשת הסרטים הטובים מעולם( ביחד עם אפוקליפסה עכשיו, שמונה וחצי, התפוז המכני, blow up’ אלה בערך הסרטים, אני משאר שאני שוכח לפחות איזה שלושה ארבעה אבל נגיד ש…)
    יאיר תמשיך בסגנון הזה!

  14. עופר ליברגל 26 יוני 2007 ב - 16:35 קישור ישיר

    1982:
    1. פאני ואלכסנדר
    2. אי.טי
    3. טוטסי
    4. בלייד ראנר
    5. בחירתה של סופי
    6. דיינר
    7. החומה
    8. חזור הביתה, ג’ימי דין ג’ימי דין
    9. ויקטור/ויקטוריה
    10. קומדית סקס ליל קיץ

    ול 1999:
    1. Ratcatcher
    2. מגנוליה
    3. חמש ילדות יפות
    4. להיות ג’ון מלקוביץ’
    5. אמריקן ביוטי
    6. מועדון קרב
    7. הכל אודות אימא
    8. Elevtion
    9. עיניים עצומת לרווחה
    10. סיפור פשוט

    ולעוד שנה גדולה, 1960:

    1. הדירה
    2. ל’אוונטורה
    3. עד כלות הנשימה
    4. לה דולצ’ה ויטה
    5. רוקו ואחיו
    6. פסיכו
    7. מעיין הבתולים
    8. ספרטקוס
    9. עין השטן
    10. אלמר גנטרי
    6.

  15. איתן 26 יוני 2007 ב - 16:57 קישור ישיר

    וידויים אישיים ? טוב, אז גם אני.

    ב-1982 הייתי בן 9. בקיץ לקחו אותי ההורים לחופשה של כמה ימים בערד. כידוע (עד היום), יש הרבה מאוד דברים לעשות שם, ולכן מאוד השתעממתי. ואז התחילה אצלי, מתוך שעמום, מסורת שנמשכת עד היום. התחלתי לעשות רשימות של כל הסרטים המציגים בבתי הקולנוע בארץ (העתקתי מהעיתון). בנוסף, ספרתי כמה פעמים מופיע כל סרט. על בסיס זה דירגתי, ובכל שבוע, כל סרט צבר נקודות. כך נבנה דירוג “הסרטים המצליחים בארץ”, דירוג שהפך אצלי לקבוע, במיוחד לאור העובדה שעד היום המפיצים לא מפרסמים את נתוני מכירות הכרטיסים. לפני כמה שנים העברתי את כל הרשימות מכתב יד לפורמט “וורד” (מינוס השנים 82-83, שנעלמו לי משום מה), וכך נשמרו להן השנים 84-2006 עד היום (אני מעביר כל שנה לוורד בבת אחת, כך שאת 2007 אעביר ב-2008). לשם התרשמות, שיא הנקודות שנצברו, 662, שייך ל”טיטניק”. שיא השהיה הרצופה במקום הראשון שייך ל”פורסט גאמפ” – 25 שבועות. שיא השהיה במצעד בכלל שייך לסרט שבדיעבד הוא נשכח, אבל מסתבר שהצליח לא רע בארץ – “קרוקודייל דנדי” (הראשון) – 34 שבועות במצעד(מתוכם 15 בראש). רק שלושה סרטים הצליחו מאז להתקרב לנתונים האלו: “אישה יפה”, “פורסט גאמפ”, ו”החיים יפים” – שלושתם שהו 32 שבועות במצעד. לגבי “אישה יפה” יש כוכבית קטנה – הוא הוצג על התפר שבין 1990 ו 1991, שבתחילתה התרחשה מלחמת המפרץ הראשונה. למשך שבועיים באותו ינואר לא הוקרנו סרטים בארץ בכלל (בגלל הסקאדים). חוץ מזה, במרץ 1991 התגייסתי. בכלל התכוונתי להפסיק את הרשימות בגלל זה, אבל המשכתי בכדי לאפשר ל”אישה יפה” לשבור את השיא. הוא לא הצליח ואז הפסקתי, למשך כחצי שנה, שבה עברתי טירונות ועוד קורס מתיש בטכני בחיפה. משהתמקמתי בבסיס קבוע, חידשתי את הרשימות, וכך אני עושה עד היום, מדי יום שישי.

    שלושת הראשונים במצעד האחרון:

    1. אושן 13
    2. חסין מוות
    3. הסודות

    לגבי צפיה בסרטים, כנראה שתמיד היה לי טעם קצת איזוטרי ביחס לחבר’ה. ב-1989 החליטו המפיצים לחגוג 100 שנה להולדתו של צ’רלי צ’פלין, והפיצו בבתי הקולנוע כמה מסרטיו. אני הייתי בן 16, וכשכולם הלכו לראות את “אינדיאנה ג’ונס ומסע הצלב האחרון”, או את סרט השנה לפי הרשימות שלי מאותה שנה, “איש הגשם” (28 שבועות במצעד, מתוכם 18 בראש), אני התודעתי לסרטים, שהם עד היום הכי אהובים עלי : “אורות הכרך”, “זמנים מודרנים”, “הבהלה לזהב”, ומעל כולם, אולי בגלל הנקודה היהודית שבי, “הדיקטטור הגדול”.
    לקח לי עוד כעשור להתאהב באמת בקולנוע. ב-1997 נפלתי, באופן אקראי לחלוטין על סרט עלום שם (לכולם, חוץ ממני) הנקרא “Broken silence”. הוא הוקרן במסגרת שבוע הקולנוע השוויצרי, והוא מספר, בגדול, על נזיר ממנזר שתקנים, ששתיקתו מותרת ע”י מנהל המנזר על מנת שיסע למזרח הרחוק למצוא את האדם שמבנה המנזר שייך לו, בכדי לבקש ממנו לחדש את החוזה. הסרט ליווה את מסעו בהודו ובמזרח בכלל, ויחסיו עם האנשים שהוא פגש, ועם בחורה ספיציפית אחת בפרט. משהו בסרט הזה כל כך המם אותי, שלא מעט לאחר מכן עשיתי מנוי בסינמטק, ואז, באמת התחלתי לראות סרטים בכמויות ההולכות ומתגברות עד היום (בממוצע כ-150 ביקורים בשנה בקולנוע, לא כולל סרטים שאני רואה בטלויזיה או ב-DVD).

  16. איתן 26 יוני 2007 ב - 17:20 קישור ישיר

    לגבי מוזיקה, שנת 1982 היתה איזושהי שנת שיא במוזיקת פופ, והיו בה הרבה מאוד שירים יפים, אבל אני אציין שניים שבהם נגינת הקלידים והפסנתר הן מהיפות שאני מכיר: “Stepping out” של ג’ו ג’קסון, ו”New frontier”, שהלינק לוידאו קליפ הנהדר שלו מצורף כאן:

    http://www.youtube.com/watch?v=IRrCZCN8Kj0

    (שים לב, יאיר, למחווה לאי.טי. באמצע הקליפ).

  17. דרורית 26 יוני 2007 ב - 17:38 קישור ישיר

    רק את אי.טי. ראיתי בזמן אמת. בסיאטל.
    בשבילי זה היה “החייזר מ”מפגשים” שעבר שידרוג ועליו יהיה כל הסרט” כי מפגשים מהסוג השלישי היה בשבילי הסרט, שבגללו אחר כך הלכתי ללמוד קולנוע, הסרט שהפך את כל העולם שלי, ששום דבר אחריו לא היה אותו הדבר.
    אבל גם מאי.טי נפעמתי. ראיתי אותו פעמיים שם, באותו הקיץ, ואחר כך חיכיתי כמו מה שנראה בזמנו נצח (כשהיינו ילדים, מזמן, התקופה בין יציאת הסרט בארה”ב ופה באמת היה הרבה יותר ארוך, נכון?) לראות אותו שוב, בחיפה. היומן שלי מכיתה ח’ היה מלא בכתובות “אי.טי phone home” לא הפסקתי להתגעגע אל הסרט הזה מהרגע שסיימתי לראות אותו. הוא יצר אצלי רעב מיידי לראות אותו שוב ושוב. כשהוא יצא ב-2002 בדי.וי.די שחגג 20 ליציאת הסרט ישבתי וראיתי עם הילדים שלי ובכיתי שוב, כמו תמיד.
    את פאני ואלכסנדר ראיתי כמה פעמים בקולנוע, ואחר כך ראיתי בתור סדרת הטלויזיה, שמוקלטת אצל חברה הכי טובה ואנחנו עושים צפיות חוזרות אחת לכמה שנים (זה ו”אהבה ומלחמה” של וודי אלן).
    ברשימה שלי יש כמובן גם את “בלייד ראנר” וגם “קצין וג’נטלמן” (אני משוגעת על דברה ווינגר. כל כך חבל שהיא כמעט נעלמה).

  18. איתן 26 יוני 2007 ב - 18:42 קישור ישיר

    היי, “half nelson” גם בפסטיבל ירושלים ! סוף סוף אני אוכל לראות את הסרט הזה !
    הזמנתי כרטיסים גם ל:
    “2 ימים בפריז” של ג’ולי דלפי (שלפי כל מה שקראתי, רוחו של ליקלייטר-לפני הזריחה/שקיעה שורה על הסרט הזה).
    “I’m a cyborg”
    “The host” בהקרנת חצות (טוב, 23:30)
    “הנדסת חלל”
    “אהבה וכבוד” היפני (מאוד אהבתי את “סמוראי הדמדומים” ואת “הלהב הנסתר” של אותו במאי)
    ובתקווה להפתעות טובות: “עמוק” ההולנדי ו”המהמרים” הקוריאני.

    (מתוך 8 סרטים, 3 קוריאנים. הממ…)

  19. יושיהידה 26 יוני 2007 ב - 19:11 קישור ישיר

    בשנת 82 הייתי בן שנתיים, אבל ההורים שלי לקחו אותי לראות את איטי בקולנוע ישן בקרית חיים. מן הסתם את החוויה הספציפית הזאת אני לא זוכר, אני זוכר רק את ההתרגשות שבצפיות החוזרות בכבלים הפיראטים, אבל ההורים שלי נזכרים עד היום איך בכיתי מהתרגשות בסרט. עד היום הם מנסים להבין איך הבנתי בכלל מה קורה בסרט הזה, אבל מסתבר שמגבלות השפה לא עובדות על סרטים טובים באמת. כשיצאתי מהסרט, הם מספרים, הם ניסו לתחקר אותי לגבי העלילה, ולדבריהם אשכרה הבנתי, פחות או יותר, מה קורה שם.

    אין לי ממש שנה אחת ששינתה לחלוטין את נקודת המבט שלי על קולנוע. כשהייתי ילד ההורים שלי לקחו אותי לא מעט לסרטים, בעיקר סרטים ישראלים (אסקימו לימון, הייתי צריך להתכופף בסצינות הגסות, כל הסרטים של יודה ברקן משנות השמונים).

    סרט אחד שאני זוכר שהפעים אותי היה “בעלה של הספרית” שראיתי בגיל די צעיר ב”הצגה שניה” בכבלים. מעולם לא ראיתי דבר כזה, והייתי בשוק מעצמי שאני יכול להנות מסרט כזה, בשפה זרה, בלי אפקטים, בלי הומור נמוך, עם עלילה קטנה ואינטימית, כמעט בלי דרמות. לא ראיתי את הסרט שוב עד היום, אבל לעולם לא אשכח את הריקוד של בעלה של הספרית, עם השפם (שמשום מה הזכיר לי אז את סקטמן ג’ון).

    בשנת 99 התחלתי לעבוד, וכשהבנתי שיש לי כסף בחשבון הבנק שלא הולך לשום מקום, התחלתי לבזבז אותו על דיסקים וסרטים. השתדלתי ללכת לסרט לפחות פעם בשבוע. הסרטים ששינו לי את החיים מאותה שנה – מטריקס ומועדון קרב.

    בשנת אלפיים יצאתי עם איזו בחורה פלצנית ל”נסיכה והלוחם” של טים טיקוור (“ראן לולה ראן”). הבחורה היתה מעפנה לגמרי, אבל באותו סרט נסגר המעגל מ”בעלה של הספרית” – הבנתי סופית שאני לא חייב להנות רק מסרטים הוליוודים שוברי קופות, שגם סרטים בשפות זרות יכולים לרגש אותי עד דמעות. ואחרי הסרט הזה גם התחלתי לעשות צעדים ולראשונה התחלתי לשלם גם עבור סרטים זרים בקולנוע.

    אלה היו השלבים העיקריים בהתפתחות הקולנועית שלי.

    בפסטיבל חיפה של 2004 ראיתי את reconstruction של הבמאי הדני christofer boe, ולאחר הצפיה הזאת התחלתי להוריד סרטים באופן אובססיבי באימיול.

  20. פוסט מעולה וכל-כך אישי! אקרא את התגובות ואגיב בעצמי לכשיהיה לי זמן… כרגע רציתי לומר שאני מבטיח דיווח מלא ונקי מספויילרים, הלילה לאחר ההקרנה של “מת לחיות 4.0”. (כמובן שעדן יקדים אותי). אלא אם למישהו יש התנגדות גורפת…

    ואז נראה האם הבמאי החביב של “מלחמת האופל”, הרס את ה-“1982” הפרטי שלי…

  21. דן 26 יוני 2007 ב - 20:30 קישור ישיר

    איתן, הרגת אותי. זה פשוט מדהים מה מעסיק אותנו כשאנחנו ילדים והעתון שהיה (בזמני) היה “המדריך” של מעריב. למדתי לקרוא בגיל שלוש בערך רק מהעתון הזה. התחביב שלי היה לספור כמה סדרות קומיות יש ביום (ערוץ1, המזה”ת, לבנון). ברשימת הסרטים, הייתי אוהב להסתכל על הערים בהן רק קולנוע אחד ולרחם על התושבים שגרים שם שאין להם מבחר והם נתקעו עם סרט שמציג בעיר כבר מלאן זמן.
    אני זוכר איפה ראיתי כל סרט, איפה, איזה אולם, עם מי ובד”כ איזה יום ובאיזו שעה.
    יש לי הרגשה שרוב הכותבים פה, כמו שגם יאיר כתב, חוו את המעבר מבתי הקולנוע הישנים לקומלפקסים החדשים, או החדשים יחסית. חלק משנות ילדותי העברתי בחולון, או יותר נכון ב- “רינה” (תראו מי שמדבר 2″), “מגדל” (ספר הג’ונגל, ניפגש בספארי, נראה לי שגם את “הדב”) ו”סבוי” (ווילו והנסיכה”). אה וגם היה סניף של “וונדיס” להשלמת האווירה.
    בתל אביב הכרתי כמעט כל בית קולנוע. אני עדיין זוכר את קולנוע טיילת, בו ראיתי יצירות מופת כמו “קופיקו” עם דום דה לואיז ו”מותק הילד השתגע 1″. רק עכשיו אני מבין כמה אבא שלי סבל בשבילי בשנים האלה. קולנוע “מקסים”, בו ראיתי את “גברים לבנים אינם קופצים”, “כבלים”, “הוק” ועוד.ישנם גם בתי הקולנוע הישנים של ג.ג – אסתר (שהסרט האחרון שהיה בו הוא, נדמה לי “נינג’ה קיד”, או לחלופין – “נינג’ה קיד מכים שנית”), קולנוע בן יהודה (שהלוויותי נערכה עם “אשה בהפתעה”, סטיב מרטין וגלדי הון) וקולנוע אלנבי שהיה מקדשו של ואן דאם.
    “רב חן 1” תמיד היה מועדף עליי, אבל לא רחוק ממנו היה גם קולנוע “תל אביב”, שבשלב מסויים, החלק התחתון שלו פוצל לשני אולמות קטנים (בהם ראיתי את “הצל”, “סכנה ברורה ומיידית” ו”בשם האב”). באולם הגדול ראיתי קאלסיקות כמו “מסע הצלב האחרון”, “שקרים אמיתיים”, “צבי הנינג’ה” ו”אבא גנוב 3″. הסרט האחרון שראיתי שם היה “הספירה לאחור” עם טומי לי ג’ונס וג’ף ברידג’ס. לא מזמן יצא לי להיכנס לאולם הזה שוב. הוא עכשיו ריק, כל הכסאות הוצאו ממנו ועל הבמה יש הרבה גלגלים של סרטים של ג.ג. המקום בו היה המסך עומד ריק והחוסר מורגש. איזה יפה המקום הזה.

  22. דרורית 26 יוני 2007 ב - 20:54 קישור ישיר

    חשבתי על עוד משהו – אצלי הסרטים שנחקקו הכי חזק מהשנים האלו היו בעצם סרטים של קיץ. סרטים של חופש.
    עד היום אני זוכרת את “קיץ לאוהבים” (סרט זניח לחלוטין כמובן, גם מ-1982) יחד עם “בחינת בגרות” של אסי דיין מ-1983(קיץ, חוף, ים, אהבה של אנשים צעירים, גילוי המיניות וכו’).
    ככה גם ראיתי בקיץ, שוב בארה”ב את ההוצאה המחודשת של “מפגשים מהסוג השלישי” וככה גם הופתעתי מאוד כששידרו את “האשה באדום” (נדמה לי שהוא מ-1984) של ג’ין הקמן בהוט ביום שישי, איך זכרתי כל פרט בסרט הלא ממש משמעותי הזה, שגם הוא היה סרט קיץ, שכנראה ראיתי יותר מפעם אחת (פעם בארה”ב ואז שוב, עם החברים בארץ). בקיצר, באמת פוסט מעולה. תודה!

  23. דרורית 26 יוני 2007 ב - 20:55 קישור ישיר

    אופס. לא ג’ין הקמן, ג’ין ווילדר כמובן.

  24. Shai 26 יוני 2007 ב - 23:33 קישור ישיר

    “E.T.” is a film that no matter how many times I have seen it, it makes me cry at the last scene. No maters that I know what happens. The tears go down my cheeks automatically, and there is nothing I can do to stop it. It always a very liberating experience.

    “Blade Runner” is a movie that set me to think. It is more a philosophical essay than a movie. I think those film represent the 2 sides of movies, the emotional one and the analytical one. I enjoy both sides but think that today the analytical one is less often seen.

    I can not put a year that has formed my taste. I was a kid when films like The Godfather has been first shown. I saw it years later. I still remember when the Cinerama was a movie theatre. Rav-Chen had only 1 theatre and not 6.Cinemas like Lev, Dizingof ect. didn’t exist. I think I was more attached to the big screen than to a particular movie. I still believe that you can only experience a movie on the big screen.

  25. איתי 27 יוני 2007 ב - 0:03 קישור ישיר

    כמה מצוינים מ82 שלא הוזכרו:
    1. שנת חיי היפה ביותר המקסים והנוסטלגי של ריצ’רד בנג’מין.
    2. קריפשואו המשעשע של רומרו וסטיבן קינג (בתפקיד הורס כהילבילי שהופך אט אט לשרק).
    3. מצב הדברים המבריק של ונדרס שבחלקו האחרון מציג כמה מהתובנות המעניינות ביותר על קולנוע שאני מכיר וצריך סוג של שריטה בשביל להעדיף על פניו את האמט.
    4. געגועיה של ורוניקה פוס שהוא הטוב מהטרילוגיה של פסבינדר שכוללת את מריה בראון ולולה.
    5. הנבואה המהפנט של גודפרי רג’יו.
    6. וכמובן פיצקרלדו של הרצוג, איך שכחתם אותו?

    (ניסיתי למצוא עשרה, בחיי, אבל תמיד נפלתי על כאלה מ83 או 81, נראה לי שהקביעה על 82 לא היתה עד כדי כך מוצדקת).

  26. assafTV 27 יוני 2007 ב - 0:35 קישור ישיר

    אז יוצא שאני הראשון לכתוב על מת לחיות 4.0? בתמצתיות: אחלה.
    אחלה סרט, אחלה אקשן וסליחה תקלה. חמש דקות לפני היפי-קא-יי-מאדרפאקר! המסך כבה והאורות דולקים. כמה אנשים אפילו יוצאים מהאולם. כעבור דקותיים מחודשת ההקרנה.
    ושוב: אחלה אקשן. לא מבייש את הפירמה.

  27. VAN ERIK 27 יוני 2007 ב - 0:40 קישור ישיר

    איתן תרשה לי להצדיע לך!!!!
    איזה כיף לדעת שיש עוד אנשים אובססיבים כמוני.

  28. עדן 27 יוני 2007 ב - 0:56 קישור ישיר

    מת לחיות 4 (לא מוכן להשתמש ב4.0 הדבילי) הוא כיף גדול וסרט מהנה מאד אבל אני חושש שכל צופיו יסכימו שהוא הכי חלש בסדרה. ברוס וויליס עדיין עובד בתור ג’ון מקליין אבל כל מה שמסביבו כבר לא מתקתק כמו פעם. אם זה היה סתם סרט אקשן הייתי נהנה מאד אבל בתור “מת לחיות” הציפיות הן גבוהות יותר.

  29. א"ש 27 יוני 2007 ב - 1:03 קישור ישיר

    נדמה לי שזה היה פיטר בוגדנוביץ’ או פול שרדר (מישהו יכול לאשר לי מי?) שאמר שהשנה הטובה ביותר שהייתה מעולם לקולנוע היא 1927:

    1. Sunrise – מורנאו
    2. metropolis – פריץ לאנג
    3. Napoleon – אבל גאנס
    4. The Lodger – היצ’קוק
    5. The General – באסטר קיטון
    6. October: Ten Days That Shook the World – פודובקין

    וגם “זמר הג’אז” בגלל נקודת הציון ההיסטורית שלו.

  30. p.h. 27 יוני 2007 ב - 3:07 קישור ישיר

    אמנם נולדתי רק ב-83 אבל הסרט הראשון שאני זוכר במדיוק שראיתי היה אי.טי. אני חושב שהייתי בן 4 וההורים שלי לקחו אותו בוידאו. נשארתי לראות לבד את הסרט ואמא שלי חזרה לבדוק מה קורה איתי בשלב שאי.טי גוסס. היא חזרה לראות ילד בוכה ומילל שלא נרגע עד שאי.טי החלים. חוויה טראומטית אך הכרחית בגילוי המופלא של עולם הקולנוע.
    בשנת 90 ראיתי את דיק טריסי עם המשפחה שלי בקולנוע. שחזרנו הביתה ראיתי בטלוויזיה תכנית מאחורי הקלעים על “דיק טרייסי”. כל מה שאני זוכר זה שבייטי הסביר איך הם צילמו שוט שבו הילד נראה חומק מרכבת. מעל לראשו של בייטי הופיעה כתובית “במאי”. אני זוכר ששאלתי את אבא שלי מה הכוונה ל”במאי” והוא ענה שזה מי שמחליט כיצד הסרט יראה ויעשה (או כך לפחות אני זוכר את זה). זה היה נשמע לי כמו העבודה הכי מגניבה בעולם וגרם לי לרצות לעשות את זה גם (ולא רק רוצה אלא גם עושה).
    אבל השינוי הכי גדול קרה לי היה בשנת 98. נחשפתי לסרטים כמו “אהבת בשר ודם”, “ביג ליבוסקי”, “העוקץ הספרדי” ו”המתיקות שאחרי”. ובקיץ 98 בדיוק לפני שנכנסתי למגמת קולנוע בתיכון ראיתי במקרה את “ורטיגו” בגרסה משופצת וצבעונית בקולנוע הוד הארור. יצאתי מהסרט מהופנט ונדהם. אין סרט יותר מתאים לצפיה בדיוק לפני שמתחילים ללמוד קולנוע.

  31. ליאור 27 יוני 2007 ב - 7:12 קישור ישיר

    בואו תשמעו סיפור על אי-טי. אל דאגה, זה לא סיפור נוסטלגי דביק. ראשית, ב-1982 הייתי בן תשע. וכן, ראיתי את הסרט בזמן אמת, אבל קשה לי לומר שאני זוכר משהו חוץ מהעובדה שראיתי אותו. לא עברתי איזו התגלות. בכלל, אני לא יכול לבוא ולהגיד “השנה הזו עיצבה את התפיסה הקולנועית שלי” או “הסרט הספציפי הזה גרם לי לרצות לעשות קולנוע”. אצלי זה היה יותר הצטברות של חוויות ושל שנים ושל תקופות ושל סרטים מאשר משהו אחד נקודתי. כפי שמישהו אחר הודה כאן, גם אני לא מתבייש להודות שחלק גדול מהדיאטה הקולנועית שלי בילדות הורכבה מהמון סרטים לא מי יודע מה מופתיים, כמו “צייד המחבלים” עם צ’אק נוריס. זה מה שהיה, אז זה מה שהלכנו לראות. את רוב הסרטים הבאמת טובים גיליתי רק מאוחר יותר בטלוויזיה או בווידיאו. את אי-טי ראיתי מאז עוד פעמים רבות בטלוויזיה, בווידאו ובדי-וי-די, והוא אחד הסרטים האהובים עליי בעולם.
    לפני כמה וכמה שנים, בבי”ס לקולנוע, היה קורס שעסק בפסי קול. המרצה, לשמחתי הרבה, היה מעריץ של ג’ון ויליאמס, כך שהשיעורים היו בד”כ תענוג גדול מבחינתי. במסגרת אחד השיעורים האלה, למדנו את פס הקול של אי-טי (שמכיל, אגב, שבע תמות מוזיקליות, מה שנחשב די נדיר).
    וכך הוקרן קטע מהסרט, אני לא זוכר איזה קטע, איפשהו בהתחלה. והמרצה דיבר, ואז המשיך להריץ את הסרט, דיבר, והמשיך להריץ את הסרט. בהדרגה, החלו הקטעים להתארך והדיבורים להתקטן. דומה היה שמרגע לרגע נעשה קשה יותר ויותר לקטוע את הסרט. בסופו של דבר השיעור פשוט נעצר, הווידאו המשיך לרוץ, וכולם המשיכו לשבת בשקט. נדמה לי שמישהו קם וכיבה את האור. וכך ישבה כל הכיתה, החומר הלימודי ננטש, ופשוט צפינו בסרט עד סופו. כך סתם, באופן ספונטני.

    נכנענו לקסם.

  32. Kobi 27 יוני 2007 ב - 9:06 קישור ישיר

    Sorry to be a party pooper, aval Yair, Ach Shelanu, with all do respect to the theory, let’s remember that film is in the making, in average, three years. Meaning that the work for the crop of 1982, started in 1979-1980. Or maybe not.

    E.T. Nu?

    I am fond of “Fire Fox”, though. Very Fascistic film, and not one of the best of Clint Eastwood. But it was the first VHS movie my father brought from the U.S. for my Bar Mitzvah. It was brand new, and it cost him the modest sum of 195$ U.S!!!

    And may I state a corner stone in my cinematic experience from that same year, that eluded you?
    Bob Clark’s: Porky’s, who may not be the greatest teeny film I’ve seen since, but it showed tits, which served both as education and entertainment for horny yeshiva boys.

    I am SO old… I better go before I’ll start crying.

  33. יוני 27 יוני 2007 ב - 9:08 קישור ישיר

    האם אני היחיד פה שלא אוהב את “מועדון קרב”?!?!?!?!

  34. רון 27 יוני 2007 ב - 10:12 קישור ישיר

    לאיתן היקר
    אלוהים, תמצא לך חיים
    מה זה הרשימות והדירוגים שבחור בגילך מנהל עד היום מדי יום שישי?
    מה שחינני בגיל תשע נראה קינקי אחרי גיל שלושים.
    לטןבתך, צא מהקטע הזה, תשמיד את כל הרשימות האלה, תמצא בחורה (ואל תספר לה על התחביב המשונה שלך אם אתה לא רוצה שהיא תברח) וצא לחיים. שחרר, שחרר.

  35. דן 27 יוני 2007 ב - 10:19 קישור ישיר

    עוף טופיק.
    וואלה ו- nrg מפרסמים היום ידיעה על מיכל ינאי ושני הסרטים בהשתתפותה, שיוקרנו בפסטיבל י-ם הקרוב. את “מתוק ומר” לא ראיתי וגם לא שמעתי עליו הרבה, אבל העבוד של “כשניטשה בכה” בהפקת בעז דוידזון ואבי לרנר קצת מטריד אותי. וגם השיער הצבוע של ינאי עושה לי לא טוב. ב”וואלה” כתוב שזה סרט בהפקת לרנר ודווידזון, איתי שטרן ב- nrg מזכיר את לרנר והבמאי פנחס פרי, ואז בשורה הבאה כותב “ינאי… עומדת לגלם בסרטו של דווידזון…”. שטויות.
    מישהו יודע עוד פרטים על הבמאי פנחס פרי? אחרי כל הבי מוביז של לרנר ודווידזון, המחשבה הראשונה שעלתה לי כששמעתי על העבוד הזה נראתה כמו הטריילר ל”המלט” ב”אחרון גיבורי הפעולה” (אם כבר סרטים לא מוערכים מספיק). סלוגן אפשרי – “כשניטשה בוכה, לכל העולם כואב”. אבל אולי גם נופתע לטובה. אמן.

  36. assafTV 27 יוני 2007 ב - 11:20 קישור ישיר

    רון – כל אחד ותחביבו. ביטויים מתנשאים כמו “תמצא לך חיים” ו”תמצא בחורה” לא אמורים בכלל לצאת ממקלדתך. תתעסק בעניניך ואל תטיף מוסר לאחרים.

  37. רון 27 יוני 2007 ב - 12:35 קישור ישיר

    ממש לא מתנשא, פשוט היה משהו נורא נוגע ללב ברשימה הווידויית של איתן.

  38. יש לי המון מה לכתוב, אז אחלק את זה לשלוש תגובות נפרדות.
    קודם כל, הייתי רוצה להגיב בקצרה לאחר שקראתי את התגובות בפוסט הזה.
    הלוואי שהייתי יכול לספר על מעלליי בשנת 1982, אבל אני חושש שאפילו לא הייתי בתכנון של הוריי…
    לכן אני אודה לכל מי ששפך את נוף ילדותו שלו על המקלדת, והעלה אותו לכאן. כי הרי תמיד נחמד לדעת שיש אנשים יותר סרוטים (זו לא טעות) ממני.
    ובאותו עניין, הייתי רוצה לחזק את ידיו של איתן (למרות שאני בטוח שהוא לא צריך חיזוקים ממני), בגלל דבריו של רון.
    הפסקתי להיכנס באנשים בבלוג הזה, ואני גם לא אלמד כאן אף-אחד נימוסים. אבל רון, ההודעה שלך הגעילה אותי ברמות עמוקות, ולא ברורה לי הסיבה שטרחת לפרסם אותה. מצטער על הגסות.

    ועכשיו חלק 2 – למה לא דיווחתי אתמול על מת לחיות 4?

  39. אז בענייני מת לחיות 4, ללא חשש ספויילרים:
    אקדים ואומר שאתמול לא היה לי אינטרנט זמין, בגלל שכבר 5 ימים אין לי בית… אבל עכשיו אני פנוי לקשקש על הקאובוי האמריקאי האחרון בקולנוע.
    האמת היא שמאוד התגעגעתי לג’ון מקליין, והיה תענוג לראות ולשמוע אותו שוב. הסרט עמוס קריצות לשלושת קודמיו, ולמיתוס סביב הדמות של מקליין. ואיזה כיף היה לשמוע נבל שמצטט את לנין, אומר משפטים כמו “הכינו את שלב 2”, והופך את העניינים לאישיים. קטעי אקשן שלא נראו על מסכינו? יש. הפארקוריסט המטורף מ-“District 13”? נוכח. פעלולים יצירתיים בסביבות פנים-מבניות? יש ויש. הפתעה לחובבי קווין סמית’? חכו ותראו.
    אפילו עודף ההירואיות האמריקאית (איזכורים לכל אסון לאומי מתחילת העשור), לא פגמה בהנאה שלי.
    הבעיה היחידה עם הפרק הרביעי הזה, היא החריגה מגבולות הסדרה, ורוח הסדרה. מת לחיות 1 התרחש בבניין בודד. השני התפרש על-פני שדה תעופה. השלישי היה מירוץ מטורף ברחבי מנהטן. והפעם, גורלה של ארה”ב כולה מופקד בידיו של מקליין, שוטר ניו-יורקי עם מזל הפכפך. אולי זה טוב, אבל לי זה קצת הפריע.

  40. יוני- אתה לא היחיד. ובמגמת הסיפורים האישיים שבפוסט, אספר בקצרה מה הבעיה שלי עם “מועדון קרב”.
    (ספויילרים איומים ונוראים למועדון, וגם לסרט “הניצוץ”).
    את מועדון קרב ראיתי בבית של חברים, כאשר הבחור ששכר אותו מהספריה היה היחיד מבין חמשת הנוכחים שכבר ראה והתלהב מאוד. לכן, הציפיות שלי היו בשמיים.
    לרוע מזלי, באותו יום (או ביום שלפני כן) צפיתי בסרט “הניצוץ”. יכול להיות שהיה זה סרט אחר, אני לא זוכר בבירור, אבל הטוויסט הסופי היה זהה.
    בחמש הדקות הראשונות של מועדון, ואני לא ממש בטוח באיזו תמונה, החלטתי שהדמויות של פיט ונורטון, הן אותו בנאדם. וכך, צפיתי בסרט עם המחשבה הזו בראשי, תוך תפילות חרישיות לכך שאתבדה. אך לצערי הרב, צדקתי. וכמובן שאף אחד לא האמין, מפני ששמרתי את זה לעצמי. “איך יכולת לנחש כזה סוף גאוני?” שאלו אותי כולם, ואני – שלא ידוע ביכולות שלי לנבא סופים של סרטים – האשמתי את הניצוץ.

    זהו הסיפור האמיתי על איך הרסתי במו ידיי את הסיכויים שלי להנות מסרט שהפך פולחני אצל אותם חברים.
    (ובלינק – טרנטינו מתכנן עוד קיל ביל).
    ועכשיו נדמה לי שכתבתי מספיק.

  41. איתן 27 יוני 2007 ב - 15:27 קישור ישיר

    רגע, אני אמור להיעלב ? נו, שוין. אני לא חושב שתחביב שגוזל ממני חצי שעה בשבוע עושה אותי לא נורמלי, אבל אם זה מה שאתה חושב, רון, אני לא אתווכח איתך. אני יותר מודאג מזה שהאתר הזה הפך לסוג של התמכרות אצלי, וגם בימים האחרונים, שבהם הפכתי לסוג של ג’ק באוור (אני כמעט ולא ישן. שבוע מאוד לחוץ בעבודה), הספקתי לבקר כאן, ואף לשפוך וידויון.

    וחוץ מזה – מה שואן אריק אמר.
    וחוץ מזה – דן, אתה הכרת את אולמות הקולנוע יותר טוב ממני. האם קולנוע מקסים היה היחיד שבו השיפוע לכיוון המסך היה הפוך (כלומר, בעליה במקום בירידה) ?

    וחוץ מזה, ותודו, שהרבה יותר חשוב: אורון,

    Is there anything I (we) can do to help ?

    רוה לאיתן: תסביר בדיוק את החוקיות של הרשימות. איך אתה מנקד את הסרטים? נראה לי שעלית על משהו. ובלוגים הם הקוקאין של החנונים.

  42. דן 27 יוני 2007 ב - 15:43 קישור ישיר

    איתן, תודה, אבל לצערי אני לא זוכר את השיפוע. עברו יותר מדי שנים מאז שהייתי שם וגם בזמנו אני לא זוכר שמשהו הפריע לי, כמו שמפריע לי השיפוע הנוראי של אולם 5 ברב חן או המסך האלכסוני ברב חן 3 (שלראות בו את “חסין מוות” זה כנראה הכי קרוב שנגיע לחווית גריינדהאוס אמיתית).

  43. אלטמן 27 יוני 2007 ב - 16:44 קישור ישיר

    1. בלייד ראנר
    2. איטי
    3. קונן הברברי
    4. קצין וג’נטלמן
    5. החומה
    6.טוטסי

    הארטלי – אתה רואה אני מסכימים על די הרבה 🙂

  44. אלטמן 27 יוני 2007 ב - 16:45 קישור ישיר

    אנחנו

  45. assafTV 27 יוני 2007 ב - 16:49 קישור ישיר

    אורון –
    את מועדון קרב ראיתי בקולנוע (רב חן אשדוד ז”ל שהיה אז חדש ונוצץ) במיקום אופטימלי באולם הגדול עם דולבי דיגיטל. זכור לי שקראתי ביקורת שאומרת שיש שם טוויסט, ונדמה לי שגם השוו זאת להחוש השישי (מבחינת הטוויסט) אבל או שהפסקתי לקרוא או שהדחקתי. בכל אופן על הטוויסט עליתי איפשהו באמצע הסרט וזה לא פגע בהנאה שלי מהסרט. נסחפתי לתוך הסרט והעובדה שצפיתי בו באולם קולנוע, די ריק למען האמת, על מסך גדול וסאונד משובח, רק עזרה לי להכנס לתוכו ולהתמסר לו. לא יודע אם יצא לך לצפות בו שוב מאז אבל קבל המלצה לעשות זאת ואם זה אפשרי, על מסך גדול ומערכת קול טובה.

  46. הבלתי נסלח 27 יוני 2007 ב - 17:20 קישור ישיר

    לגבי 2002:

    זוהי כנראה השנה הטובה ביותר בעשור הנוכחי לצד 2001 ויצאו בה מבחינתי 3 יצירות מופת מדהימות שטרם זכו לצערי למעמד הקלאסיקה לו הן ראויות:
    “מוכה אהבה” (אחד מעשרת הסרטים האהובים עליי), “השעה ה-25″ ו”ג’רי”.

    בנוסף אפשר למנות את “דו”ח מיוחד”, “סולאריס” היפייפה, “וידויים של מוח מסוכן”, “דבר אליה”, “השעות”, “תפוס אותי אם תוכל”, “רווק+ילד”. יש גם שיוסיפו לקלחת את “הפסנתרן”.

    לסיכום, שנה לא רעה בכלל.

  47. אבישי 27 יוני 2007 ב - 17:44 קישור ישיר

    הגרסה המקורית של בלייד ראנר לא כזו נדירה.
    ראיתי אותה בארה”ב בלייזר דיס של קריטריון עם מסך רחב של חברים ועדיין העדפתי את גרסת הבמאי רק משום שהריסון פורד הקליט את הוויס אוברים שלו כל-כך גרוע שזה נראה מכוון(במיוחד בסוף המודבק ללא הקשר).
    ותמיד יש את יו טיוב בשביל זה.

    רוה לאבישי: אה, לייזר דיסק. טוב שלא אמרת שהוא לא כזה נדיר, יש אותו בקלטות בטא. או בתקליטים במהירות 78. ואני מניח שהתכוונת לאימיול, לא ליו-טיוב: אז גם שם כמעט בלתי אפשרי למצוא את הגרסה המקורית. לי, למזלי, יש אותה אחרי שבמאמצים הצליחו ידידיי להשיג את הלייזר דיסק ולהעבירו לדי.וי.די. וכשייצא הדי.וי.די החדש עם הקאט הסופי, נוכל לארגן קטטת רחוב המונית בין חובבי הגרסה המקורית ומעדיפי גרסת הבמאי. אני לא מבין איך אפשר להעדיף את גרסת הבמאי.

  48. אבישי 27 יוני 2007 ב - 18:21 קישור ישיר

    סליחה,התכוונתי לסצנת הסיום של הסרט בגרסה המקורית ולא לכל הסרט.
    ובמגמות תקשורת בתיכונים אפשר למצוא את הגרסה המקורית בוידאו.
    ואני חוזר שוב,הוויס אוברים בלתי נסבלים.
    http://www.youtube.com/watch?v=UV5qKL36aEQ
    הלינק לסוף המקורי,פשוט לא מתחבר לשאר הסרט.

  49. ZN 27 יוני 2007 ב - 21:05 קישור ישיר

    קצת באיחור אבל הרשימה שלי ל-1982 (כמה שאני אוהב רשימות!):
    Blade Runner
    E.T.
    Tootsie
    Str Trek II: The Wrath of Khan
    The Thing
    Fast Times at Ridgemont High
    Airplane II: The Sequel
    רק את אי.טי ומסע בין כוכבים ראיתי בזמן אמת (הייתי אז בן 7) בבתי הקולנוע (שמזמן לא קיימים) בחולון.
    השנה שהשפיעה עליי הכי הרבה היא 1994. גם בגלל הסרטים:
    Pulp Fiction
    Forrest Gump
    The Shawshank Redemption
    Leon
    Clerks
    וגם The Hudsucker Proxy,Ed Wood,Bullets Over Broadway,Speed,True Lies
    וגם בגלל שבשנה זאת גיליתי את IMDB (מי שזוכר בתחילת דרכו העיצוב שלו היה מאד שונה ממה שהוא כיום), מה שהפך תחביב כמו של כל בן אדם נורמלי לאובססיה של לדעת הכל על קולנוע.

  50. ZN 27 יוני 2007 ב - 21:19 קישור ישיר

    מבין 10 השנים האחרונות שנת 1999 הייתה הכי מוצלחת לפי דעתי:
    The Matrix – הסרט המשפיע ביותר בשנים האחרונות
    Fight Club – גם בצפייה שנייה אחרי שיודעים את הטוויסט הוא סרט מעולה (לא הטוויסט הוא זה שעושה את הסרט כמו בחוש הששי)
    Election
    Galaxy Quest
    שנה מצויינת של סרטי אנימציה: ,Toy Story II
    ,The Iron Giant ,South Park
    וגם השנה שהחזירה את סרטי הנעורים (אמנם סרטים מטופשים, אבל אני עדיין אוהב אותם).
    והרשימה האחרונה להפעם – על שנת 1998 אפשר להכריז כשנה הטובה ביותר של מועדון הגנוזים (בעצם השנה הרעה ביותר) – כל כך הרבה סרטים טובים לא הוקרנו בארץ:
    Dark City
    October Sky
    Can’t Hardly Wait
    Buffalo ’66
    Bulworth
    The Opposite of Sex
    A Simple Plan
    Apt Pupil
    The Replacement Killers

  51. איתן- תודה כנה על תשומת הלב וההצעה לעזרה 🙂
    בינתיים אני עדיין לא ישן על ספסלי ת”א, בשביל זה יש חברים. האמת היא שהדירה שלי סבלה מנזילת מים חמורה שארגנו השכנים ממעל, שהפכה את המקום למערת טחב וחלודה שלא ראויה למגורים. אלא אם תשאל את בעל הבית שלי. הוא חושב שזה שנפלו עליי חלקים גדולים ורטובים מהתקרה שלי, אומר שאני סתם מתפנק. בינתיים הוא ביקש ממני לחכות שיתייבש שם, כך שבעוד עידן קרח או שניים אני שוב מסודר.
    אם אתה חושב שתוכל לעזור, אנ אשמח, אבל גם להתעניין זה בסדר ואף מעורר הערכה.

    אסףטיבי- “מועדון קרב” בהחלט נמצא ברשימת התיקונים העתידיים שלי. סרטים שראויים לעוד צ’אנס, אבל רק על מסך קולנוע כלשהו. אני לא שונא את הסרט, אולי יותר שונא את עצמי על שלא הצלחתי להפיק ממנו הנאה. ונחמד לשמוע על עוד מישהו שטוען שהטוויסט ניתן לחיזוי, אבל מי יאמין לנו?

  52. גרגמל טוב הלב 28 יוני 2007 ב - 4:25 קישור ישיר

    אורון ואסף – אתם לא לבד.
    אני וחבר צפינו ב”מועדון קרב” יחד (בוידאו). החבר ניחש את הסוף ממש בהתחלה. כמובן שהוא פלט משהו בנוסח “הבנתי” ולא יסף. אני ניחשתי קצת אח”כ. לאף אחד מאיתנו זה לא הפריע להנות מהסרט. להפך, אני הרגשתי כאילו הרווחתי צפיה שניה כבר בצפיה ראשונה. יכולתי להסתכל על הסרט בו-זמנית משתי נקודות מבט: זו של הצופה הבור וזו של הצופה המודע. הסרט נחקק, גם בעיניי וגם בעיניי אותו חבר, כאחד הגדולים בהיסטוריה של הקולנוע. למותר לציין שהוא השפיע עליי רבות, גם ברמת הקיום היומיומי וגם מבחינה קולנועית.

    אגב, דבר דומה קרה לי גם ב”החוש השישי”. גם שם החבר (אותו חבר) ניחש את הסוף ממש בהתחלה ואני קצת אח”כ. יצויין שהצפיה היתה פשוט חסרת טעם מאותו רגע, והסרט נחשב בעיניי עד היום כשיעמומון טוטאלי.

    מבחינתי זה ההבדל בין סרט שכל כולו נשען על הטוויסט שלו, לבין סרט שהטוויסט משרת אותו, אבל לא מהווה את המרכז שלו או את הסיבה לקיומו. מעבר להישגים הסינמטיים והתסריטיים, ל”מועדון” יש הרבה מה להגיד על החיים שלנו. לעומתו, “החוש” אולי אומר משהו על המוות, אבל רק אם אתה מאמין ברוחות.

  53. גיא אורבניאק 28 יוני 2007 ב - 12:57 קישור ישיר

    🙂
    קראתי את הטור הזה כשהוא התפרסם במקור ,לפני 5 שנים
    לא הבנתי למה זה פורסם שוב דווקא עכשיו
    2007 לא מסתיימת ב-2 ולא מסתיימת ב 9.
    האמת ש1999 הייתה השנה הטובה ביותר לקולנוע מאז שהתחלתי להתעניין בסרטים בצורה רצינית מתיישהוא בסוף שנות ה-80.
    אבל 2002 לא היתה שנה כל כך מצויינת בסופו של דבר
    חוץ מהפסנתרן,שר הטבעות השני, הרחק מגן עדן,דו”ח מיוחד ובטח עוד 2-3 סרטים ששכחתי (פרדוקס: אם שכחתי אותם אז איך הם יכולים להיחשב בלתי נשכחים?) לא היו סרטים מי יודע מה מצויינים בשנה הנ”ל

  54. james newton howard 28 יוני 2007 ב - 16:32 קישור ישיר

    אורון, יש מצב שאתה מתכוון ל”חלון סודי”, ולא ל”הניצוץ”? כי עד כמה שזכור לי לא היה ממש טוויסט בסוף הניצוץ, וגם אם כן (אני עד היום לא סגור על הסוף של הסרט הזה) הוא לא ממש הזכיר את זה של מועדון קרב.

  55. איתן 28 יוני 2007 ב - 16:37 קישור ישיר

    יאיר, התשובה לשאלתך היא קצת מיגעת. אני אשתדל לעשות את זה קצר: מדי סוף שבוע אני עובר על רשימת ה”סרטים המציגים בבתי הקולנוע” וסופר כמה פעמים מופיע כל סרט. לדוגמא: בשבוע שעבר, הסרט “שימו גז” הופיע ב-15 בתי קולנוע ברחבי הארץ. “קללת פרח הזהב” ב-12. וכיוב’. את עשרת הסרטים הפופולריים אני מקבץ לדירוג אחד, ומצרף את הדירוג לתוצאות מהשבועות הקודמים. בשבוע הראשון ליציאתו צבר “אושן 13” 31 נקודות (כלומר 31 בתי קולנוע ברחבי הארץ), בשבוע השני 32 ובשבוע השלישי 32. כך שלזכותו כיום 95 נקודות. מה שמציב אותו במקום הראשון, מעל “חסין מוות” – 84, ו “הסודות”- 62.

    יש לא מעט חסרונות לשיטה שלי, אבל היא הכי אמינה שהצלחתי להגיע אליה (בלי חפרפרות במשרדי מפיצים). ברשימות שמופיעות בעיתונים לא מצוין על כמה מסכים מופיע “אושן 13” בסינמה סיטי, לדוגמא, ולכן אצלי הוא נספר כאחד. לעומת זאת, לסרטי שני אין מספיק מסכים ברחבי הארץ, כך שלסרטים שלהם אין מספיק ייצוג ברשימה שלי. כמו כן, בתל אביב רואים יותר סרטים מאשר בפריפריה, אבל לא משנה כמה צופים יראו את “אינלנד אמפייר”, לדוגמא, הוא עדיין מוצג באולם אחד ברחבי הארץ, ולכן לא מופיע ברשימה. כך יצא שבעבר הוצג “קפה בגדד” למשך 80 שבועות רצופים בקולנוע דיזנגוף, ו”פריסיליה מלכת המדבר” הוצג 92 שבועות רצופים בקולנוע המנוח ב”גן העיר” (שאגב, הסרט היחיד שראיתי בו הוא “שלג באוגוסט” של חגי לוי), אבל שניהם לא דגדגו את הרשימה שלי. ולמרות זאת, בראייה כללית, אני יוצא מתוך הנחה שהצלחה של סרט שווה לכמות המסכים בה הוא מציג כפול מספר השבועות בו הוא מציג בהם. ולכן, בראיה כללית, עם כל החסרונות, אני מקבל תמונה די אמינה של איזה סרט מצליח בארץ ואיזה לא.

    חוץ מזה, קראתי לי חנון ?!, טוב, נו…

    ואורון,
    כשקראתי את תשובתך חשבתי על “מדוזות”, וכשקראתי את תשובתך לסטיבי, אישרת את תחושתי. טוב נו… גאידמק אני לא, אבל אם תצטרך משהו, תגיד.

  56. דן 28 יוני 2007 ב - 19:33 קישור ישיר

    איתן, לבדיקה מדוייקת יותר אתה יכול להסתכל בלוח ההקרנות של טיקטנט, שם כתוב, בד”כ, באיזה אולמות מציגים הסרטים (לעתים עותק אחד נע בין כמה אולמות במהלך השבוע, לעתים יש כמה הקרנות מקבילות בכמה אולמות, לאורך כל השבוע). בהצלחה.
    והיום נזכרתי גם בקולנוע “שחף” ז”ל, בו ראיתי את “פארק היורה” ו”באטמן חוזר”. הוא הובא למנוחות עם “נערות שעשועים”. הייתי מת לחזור לאולמות האלה ולראות אם הם עדיין מרשימים כמו שאני זוכר אותם.

  57. סתום בלחיצה (לשעבר ח.ל) 29 יוני 2007 ב - 1:31 קישור ישיר

    לאיתן.
    כמי שלפעמים משתעשע בשיטה הזו כדי לבחון נתונים ביחס לסרטים שיש לי סקרנות ביחס אליהם, קבל כמה “תיקונים” שיכולים להצביע על נתונים מדוייקים יותר.
    1. מעבר לכמות העותקים השבועית תבדוק מעבר עותקים. ז”א אם סרט מתחיל ב35 עותקים בשבוע ראשון ושומר על אותה הכמות בשבוע השני באמצעות מעבר של, נניח, שבעה עותקים למקומות אחרים, תחשב אותו כ28 ולא כ35.
    2. תספור אם הוא לא ירד בכמות ההקרנות, נניח במקום 5 הקרנות ליום הוא ירד לשניים.

    מניח שהיום אתה כבר עובד באקס אל אז זו לא בעיה.
    ***ע”פ השיטה הזו (היותר מדוייקת) אני יכול לגלות לך שבוודאות הרבה מס’ שמופצים ביחס לקולנוע הישראלי, אין להם אחיזה במציאות.

  58. JNH- כפי שאמרתי, אני לא ממש בטוח מה היה הסרט שבו צפיתי לפני מועדון קרב, או מדוע הצלחתי לנחש את הטוויסט דווקא לפיו. אז פשוט שכנעתי את עצמי שזה היה הניצוץ. בכל מקרה, אין סיכוי שזה היה חלון סודי, מכיוון שמעולם לא צפיתי בו… שזה די מוזר בהתחשב בעובדה שהוא מכיל את ג’וני דפ. בכל מקרה, אם הבנתי נכון את הניצוץ, (ספויילר מטורף מן הסתם) אנו מגלים בסופו של הסרט שידידנו הותיק ג’ק, בכלל היה לבד במלון המוזר. תחשוב על זה…

    איתן- אולי גאידמק אתה לא, אבל אתה איש נחמד ביותר 🙂

  59. ג'ק 29 יוני 2007 ב - 14:10 קישור ישיר

    תראה שוב את הניצוץ

  60. james newton howard 29 יוני 2007 ב - 14:27 קישור ישיר

    אורון – מה, הוא היה לבד במלון? אתה בטוח? אז אני ממש לא הייתי בכיוון. נראה לי שהגיע הזמן לשאול ברצינות אם מישהו אי פעם באמת הבין את הסרט הזה, כי כל אדם שאני שואל נותן לי פרשנות אחרת לסופו. יאיר, בתור מנתח סרטים מקצועי, אולי תוכל אתה לעזור לידידנו ג’יימס (כלומר, אני) למצוא את ההסבר לסוף של “הניצוץ”?

  61. ליאור 29 יוני 2007 ב - 15:44 קישור ישיר

    ג’ק לא היה לבד במלון, אורון. איך הגעת למסקנה הזו, ידידי? אשתו ובנו היו אמיתיים לגמרי.
    ג’יימס, אולי פשוט תקרא את הספר 🙂 קיובריק אולי שינה הרבה דברים, אבל לא עד כדי כך.

  62. james newton howard 29 יוני 2007 ב - 17:14 קישור ישיר

    ליאור, נחש מה? קראתי (בתרגום מזעזע לעברית, אגב). ואם אכן התיאוריה של אורון לגבי הסוף נכונה, אז צר לי לומר, שוב, שלא הבנתי כלום. משום מה נראה לי שאני היחיד שאיכפת לו מזה. כל בנאדם שאי פעם יצא לי לדבר איתו על הסרט תמיד זרק משהו כמו “כן, איזה סרט ענק” אבל ברגע ששאלתי לגבי הסוף, זכיתי לאיזה מלמול נוסח “אה.. אני לא ממש זוכר את זה..”

  63. ג'ק 29 יוני 2007 ב - 17:29 קישור ישיר

    הניצוץ מתאר את תהלך איבוד השפיות של ג’ק. במהלך הסרט נרמז לו שזה תהליך שקורה כל כמה זמן במלון זה , וגם שגיל גול מסויים של ג’ק ( הכוונה לגילגול נשמות) היה פעם במלון והשתגע. אותה אישיות ההשתלטה עליו בשנית והתועררה לחיים, כאשר ג’ק קופא למוות גם אותו גילגול עתיק חוזר לקיפאון, חוזר לעבר. אך הסוף הוא לא הנקודה המרכזית של הסרט, העיסוק של קובריק בתרבות האמריקאית ( קניבליזם והשמדת האינדיאנים, שהם אגב כנראה הפירוש לכל הטירוף הזה), ההתייסחות שלו ללא מודע( כל הסרט הוא בעצם מין הזיית לא מודע שמפרקת פחדים רבים שהיו כנראה לקובריק, משהו סטייל דיויד לינץ, וגם כמובן המוטיב המרכזי ביצירה, הקשר בין איבוד שפיות למחסום כתיבה, הקשר בין יצירה לטירוף.

  64. תגובתי האחרונה (בינתיים) בנושא הניצוץ:
    את הסרט ראיתי בהיותי עולל, שלא התיימר להבין מה הוא ראה. בנוסף, הזיכרון שלי מאוד מוזר והפכפך מטבעו, כך שתמונות מסויימות נחרטו במוחי, אך לא קו עלילה ברור ומובהק. ובכל זאת, נדמה לי שג’ק החביב תמיד היה במלון, מאז ומעולם, ולכן הכל מתרחש רק במוחו הקודח (אני זוכר במעומעם תמונה כלשהי). ונדמה לי גם שאני ממש לא היחיד שמחזיק בתיאוריה שכזו, ואם אהיה בביתי מתישהו אבדוק זאת. עד אז, אני סותם עד שאצפה שוב בסרט. יכול להיות שזה יקרה בקרוב, כי בטחוני עורער בעקבות הדיון הזה, ולא יכול להיות שג’יימס יסבול לבד 🙂

    נ.ב.
    תודה לג’ק בתגובה מעליי על הביאורים, אבל גם ממך לא בדיוק הבנתי מה קרה בסוף…

  65. יוני 31 מאי 2008 ב - 14:16 קישור ישיר

    גם אני מרגיש כך כלפי 1982.


השאירו תגובה