05 יולי 2007 | 20:00 ~ 46 תגובות | תגובות פייסבוק

סווינג הסולטן

“מת לחיות 4” הוא סרט פעולה מבדר אבל אחרי שנקבעו חוקי הסדרה, שהופרו במערכה השלישית של הסרט השלישי, מגיע הסרט הרביעי ומתייחס אליהם כאל בלתי קיימים. “מת לחיות” הראשון היה מותחן ורטיקלי, אנכי. הוא היה מופת של צמצום עלילתי וריכז את כל מערכותיו בין קומותיו של גורד שחקים אחד. עוד לפני קטעי הפעולה פורצי הדרך ועוצרי הנשימה, הוא התהדר בתסריט מופלא ושינה את חוקי המשחק של הקולנוע ההוליוודי: מעתה היה ברור שגם קטעי פעולה צריך לתסרט, ולא רק לסמוך על רעיונותיו של במאי הסקנד-יוניט. סיקוונס התרסקות המסוק על גג מגדל נקטומי הוא סרט פעולה בזעיר אנפין, שלוש מערכות, כמעט אפס דיאלוגים. עידן חדש נולד.
סרטי ההמשך לא עמדו בסטנדרטים של עצמם, לא מעט בגלל שכולם – כולל סטיבן סיגל וז’אן-קלוד ואן דאם – הלכו ועשו את ה”מת לחיות” שלהם. סרטים 2, 3, ו-4 מבוססים כולם על תסריטים או ספרים שהמותג “מת לחיות” נכפה עליהם. ב-2 ו-3 החוקיות נשמרה לרוב הסרט: צימצום מסגרת הזמן והמקום. וכך גם החוקיות הגאומטרית. מול האנכיות של הסרט הראשון היה הסרט השלישי אופקי, נע על ציר ה-X ללא ציר ה-Y (ואם ג’ונתן הנסלי, התסריטאי, היה מצליח למצוא דרך להשאיר את העלילה כולה רק במנהטן, הסרט השלישי היה משתווה לראשון באיכותו). לסרט השני היה מבנה של קונוס: נקודת מוצא אחת – טרמינל שדה התעופה בוושינגטון די.סי – שהלכה והתרחבה באופן שווה לכל הכיוונים, ויצרה מעין שרוול אוויר שהכיל בתוכו את המטוסים המיועדים לנחיתה. פתיחת העלילה למרדף מחוץ לשטח שדה התעופה היא נקודת התורפה של הסרט.
במילים אחרות: עוצמתם של סרטי “מת לחיות” היא בכך שהם פועלים תחת חוקים מאוד מצומצמים, ולכן יש הגיון בסיסי בכך שאיש אחד יכול להכשיל בכוחות עצמו את שלל המזימות וההרפתקאות. סרט 4 לא שם קצוץ על כל זה. זהו, בפשטות, סרט מרדפים משטרתי, היי-טקי, מהזן הכי סטנדרטי (לפחות מבחינת בניית העלילה). כשבתו של ג’ון מקליין נחטפת על ידי הנבל התורן הבנתי מה הבעיה הגדולה של הסרט: זה לא “מת לחיות”, זה “נשק קטלני”. מי שהגה את הסרט זרק לפח את כל מה שייחד את שלושת הסרטים הראשונים וחשב שזו רק דמותו הצינית הכל-יכולה של ברוס וויליס.
כל מה שנותר מ”מת לחיות 4″ הוא סרט פעולה שמנסה להיות מאוד עדכני בעלילתו (מישהו פרץ למחשבים הממשל באמריקה!) אבל למעשה נראה כמו שאריות מתסריטי מותחני האינטרנט של 1997.
מי שמרוויח מהסיפור הזה הוא לן ווייסמן, בכסא הבמאי. כמו ילד בחנות ממתקים עצומה ועם תקציב כנראה בלתי מוגבל הוא רק היה צריך לשבור את הראש כדי להגות סצינות פעולה, ואז לראות אותן מתגשמות. מה שמחבר אותן זו לזו זה לא תסריט – ל”אין לה אלוהים” של חיים מרין וינקול גולדווסר היה הגיון פנימי עמוק יותר – אלא יותר דברי קישור. הבעיה העיקרית עם הדמיון של ווייסמן היא שהוא לא מדמיין, הוא נזכר. כל מה שהוא חולם, ג’יימס קמרון כבר עשה. התנגשות בין מסוק וכלי רכב? “שליחות קטלנית 2”. מטוס קרב יורה על גשר ומישהו קופץ עליו? “שקרים אמיתיים”. וזו פעם שניה השבוע – אחרי “רובוטריקים” – שאני רואה סרט פעולה ענק, מלא פיצוצים, עם האקרים שמנסים לפרוץ לכל מיני דברים, ואני שואל את עצמי “איפה ג’יימס קמרון כשצריך אותו”?
ובכל זאת, “מת לחיות 4”, בעיקר בראשיתו, הוא שרשרת מבדרת מאוד של set pieces, סצינות פעולה ענקיות שעומדות בפני עצמן בהן מוכיח לנו ג’ון מקליין שהוא לעולם לא מדמם למוות ושעצמותיו לעולם לא נשברות. הסרט דינמי, ברובו בלתי משעמם, מצחיק דיו, עם כמה שוטים באמת טובים, כמה רגעים מפתיעים לטובה (ממש בהתחלה יש סצינה נאה מאוד בה מערכת הרמזורים בוושינגטון קורסת וממבט עילי נראים צמתים שבכולם מתנגשות מכוניות זו בזו, ועוד סצינה חביבה מאוד בה שולח הנבל הנוכחי הודעת וידיאו המורכבת ממונטאז’ של נאומי נשיאי ארה”ב) וגיבור שלהבדיל מהפעמים הקודמות, לא באמת צריך להיות שם, חוץ מהעובדה שהוא פשוט מין קאובוי כזה, שחייב להציל את העולם.
אבל ווייסמן, שבאמת מתעלה על עצמו ביחס לשני סרטי Underworld שקדמו לסרט הזה, רחוק מלהיות במאי אקשן מופתי. ג’ון מקטירנן, אייכה. האיש שביים קטעי פעולה ומרדף בדייקנות של נוירוכירורג, אפילו בסרט כמו “אחרון גיבורי הפעולה”. ריצ’רד דונר, אייכה? מרדף המכונית האדיר, הענק, המופלא, ב”נשק קטלני 4″ הוא בדיוק מה שחסר ל”מת לחיות 4″ כדי להפוך לבלתי נשכח. אפילו מייקל ביי הצליח להתעלות על עצמו בסצינת המרדף-וזריקת-סירת-המירוץ ב”בחורים רעים 2″. דברים מתפוצצים זה כיף. לכן “מת לחיות 4” הוא סרט מבדר מאוד. אבל אין בו גדוּלה.

=========

אני הולך לבלונד רדהד.
החוזרים מפתיחת פסטיבל ירושלים עדכנו עוד הערב: איך “רטטוי”?

=========

בלאגן גדול, עצום ומאוד מאוד מבאס עם המלונות ימנע ממני לשרוץ כל השבוע בירושלים. באמצע השבוע אצטרך לנסוע הלוך ושוב. מי שנוסע בבקרים וחוזר בערבים או בצהריים, מוזמנים להשאיר הודעות כאן או במייל, אזדקק לטרמפים. ואם כבר, נצלו את הבלוג כדי לתאם הסעות בינכם ובין עצמכם. “סינמסקופ” למען טרמפים לכולם וצמצום פליטת גזי החממה.

=========

עוד קצת המלצות מפסטיבל ירושלים, ויה מדורי השבועי ב”פנאי פלוס”. כל מי שרואה משהו בפסטיבל, מוזמן לדווח כאן איך היה.

===========

שרה אדלר וז’אן לוק גודאר על השער של “פנאי פלוס”. אני מאושר. רגע מופלא.

46 תגובות ל - “סווינג הסולטן”

  1. סטיבי 5 יולי 2007 ב - 20:14 קישור ישיר

    על השאר?
    🙂

  2. א"ש 5 יולי 2007 ב - 20:31 קישור ישיר

    תקן גם את:
    “מישהו פרת למחשבים הממשל באמריקה”

  3. JNH 5 יולי 2007 ב - 21:56 קישור ישיר

    ואת “סרט מרדפי משטרתי”

  4. אביעד ק 5 יולי 2007 ב - 22:24 קישור ישיר

    לא יודע לגבי “גדולה” אבל “מת לחיות 4” הוא אחד הסרטים היותר טובים שיצא לי לראות. כל דקה בו (אולי מינוס שלוש דקות שמאלציות על הפילוסופיה של הגיבור במאה ה-21) מבדרת ועושה את העבודה.

    זו לא חוכמה לטעון שבסרט אין “גדולה” כשהסרט לא מתיימר להביא איזושהי בשורה הגותית חדשה.

    הסרט בא לבדר ואת זה הוא עושה בצורה מעולה. הדינמיקה בין ברוס וויליס ושחקן המשנה היא נהדרת, גם הסצנות המופרכות באמת לא לוקחות את עצמן יותר ברצינות ובעיקר – ברוס וויליס כשוטר נרגן וציני מגיע לשיאו.

    אני ממליץ לכל מי שאני מכיר ללכת לסרט. באמת. שווה כל שקל.

    רוה לאביעד: “גדוּלה” אינה קשורה ליומרה אלא לכשרון והעזה. “מת לחיות” הראשון – כמו גם “הטורף” של אותו מקטירנן – גם לא התיימר להביא בשורה, ויצא לו סרט שיש בו הרבה יותר מגדוּלה, הוא היה יצירה נדירה ואדירה וחד פעמית. היו רגעים של גדולה גם במת לחיות 2, אם כי סרטו הגדול ביותר של רני הרלין, ועוד שיא של סרטי פעולה, היה “סחרור מסוכן”. וכאמור, אפילו ב”נשק קטלני 4″, סרט שהיה יכול להיות סתם מהנה וזניח כמו “מת לחיות 4” היו שתי סצינות שהפכו אותו ליוצא דופן בתחומו. ואני לגמרי בעד “מת לחיות 4”, הוא היה בהחלט מהנה מאוד והכיל שפע קטעי פעולה מצוינים ומבדרים, ומסכים: שווה כל שקל. אבל אני גם מביט קדימה אל העתיד ולא רק אל ההצגה היומית דהיום. היו לו את האמצעים להיות ענק ממש, אבל היה חסר בו משהו קטנטן: כשרון של ממש. או אשכי פלדה. אחד מהשניים.

  5. אבנר 5 יולי 2007 ב - 22:52 קישור ישיר

    על השאר? זה לא רוב פנאי פלוס?

    רוה לכולם: תודה על העזרה בהגהה, אני מקווה שהצלחתי לתפוס הכל.

  6. האחד 5 יולי 2007 ב - 23:10 קישור ישיר

    “רטטוי” – יצירת מופת טעימה ומענגת שמוגשת באנימציה.

    תיאור מספיק טוב בשבילך יאיר?!

  7. האחד 5 יולי 2007 ב - 23:13 קישור ישיר

    הייתי יכול להרחיב יותר ולהוסיף עוד מטאפורות שקשורות לאוכל,
    אבל העדפתי לקצר.

  8. אור ס 5 יולי 2007 ב - 23:59 קישור ישיר

    רטטוי אכן מקסים. לא למקום ה33 בIMDB אבל בהחלט מקסים.
    חבל רק שהיה רגע ארוך במהלך ההקרנה בו שרי רז החליטה שזה בדיוק הרגע לצלם דיווח על הפסטיבל וזרקור שכוון אליה האיר את המסך.

    עדיין בריכת הסולטן מקום מוצלח במיוחד. ושוב, הסרט מקסים.

  9. צפריר בארה"ב 6 יולי 2007 ב - 0:09 קישור ישיר

    רטטוי מעולה ומרגש.

  10. סתום בלחיצה (לשעבר ח.ל) 6 יולי 2007 ב - 1:29 קישור ישיר

    למען הגילויי הנאות אני חייב להודות שאני די נהנה לתקוף בבלוג הזה (אפילו שזו לא חוכמה גדולה) ולו רק משום הרצינות התהומית שבה בעל הבלוג לוקח את עצמו ואת רעיונתיו, המשונים על-פי רוב. ובלי קשר, ראיתי את “מת לחיות 1” (רק אותו) ובס”ה אני זוכר שזה היה סרט פעולה חביב ומעבר לזה (וזה הקנה מידה שלי) אני בכלל לא זוכר שום סצינה ממנו, מה שיכול להעיד שמן הסתם לא היה בו כלום מעבר לחביבות. ואחרי שאמרתי את כל זה אני תוהה אם יש כאן מישהו בבלוג, מאלה המשתתפים בתיגבוב או מאלה שסתם צופים מהטריבונה, שיכול להסביר לי בעברית תקנית ובשפה פשוטה מה זה לעזאזל “מותחן ורטיקלי” (המתח הולך מלמעלה למטה או להיפך?)? או “מותחן אופקי” (המתח הולך משמאל לימין או להיפך?)? או “מותחן קונוסאלי” (הבנתם תפרנציפ לא?)? מה זה השטויות האלה?
    הא. יש עוד דבר קטן שאני זקוק לעזרה וזה ביחס לאמור: “ושינה את חוקי המשחק של הקולנוע ההוליוודי: מעתה היה ברור שגם קטעי פעולה צריך לתסרט, ולא רק לסמוך על רעיונותיו של במאי הסקנד-יוניט.” האם, לדעתכם, הכוונה שמאז “מת לחיות 1” התסריטאי כותב את זויות הצילום, גודל העדשה ותמונות החיתוך או שמא הכוונה לומר שלפני “מת לחיות 1” לא היה קיים בקולנוע ההולוודי סטורי בורד לקטעי פעולה ולאחריו הבינו ששצריך גם סטורי לקטעי פעולה?

  11. רותם 6 יולי 2007 ב - 2:09 קישור ישיר

    מאוחר מדי בלילה, אחרי שבלונד רדהד נתנו סוג של גריינדהאוס עם הדרן שהיה 2/3 בערך מההופעה המרכזית, ולכן לסתום בלחיצה אסביר רק את הנקודה האחרונה כי היא הכי קלה לי להסביר כי אובייקטיבית.
    הכוונה של יאיר (אני חושב) היא שהסצנות מעכשיו הן כבר לא רק “בום וגמרנו” או “מפוצצים הולכים” – אלא לכל המתרחש יש סיבה והתפתחות: המסוק נפל כי ירו בו, כי הם ירו עליו, כי וכי וכי וכי. אתה יכול לצלם את זה בוואן שוט סטייל מיקלוש יאנצ’ו ואתה יכול לחתוך כמו דארן ארנובסקי ביום עצבני. אבל שהחומר המצולם יהיה קשור למציאות ולהגיון של הסרט ולא סתם לזרוק טנקים לאוויר.

  12. אורית כהן נבון 6 יולי 2007 ב - 2:10 קישור ישיר

    הרגע חזרתי מירושלים. לטעמי הרגעים המרגשים היו נאומו של מנכ”ל פסטיבל ברלין (“אני וליה ואן ליר מתאכסנים באותו מלון – אמנם לא באותו חדר, למרות שזה היה יכול לחסוך המון כסף לשני הפסטיבלים”)
    החלק באנגלית של כתרי, תודה למי שתומך בקולנוע הישראלי בחו”ל, והביצוע המעולה החדש ל”כתונת פסים”.
    מישהו יודע מי הזמר? הוא היה מדהים. אה, ורטטוי

  13. סטארי-נייט 6 יולי 2007 ב - 2:40 קישור ישיר

    וההוט-דוג שאחרי

  14. יונתן וסרמן 6 יולי 2007 ב - 2:52 קישור ישיר

    אני וחברים למחלקה לאנימציה הלכנו לרטטוי ונשארנו פעורי פה קשה למצוא משהו רע לומר על הסרט הזה, הוא כמעט מושלם מדי. אם מתעקשים אפשר להתלונן שהסרט בהתחלה- ליפטד, מצטיין בעיצוב דמויות גרוע ומאכזב.

  15. ענבל קידר 6 יולי 2007 ב - 3:01 קישור ישיר

    אני שוקלת להתפטר מתפקידי הלא רשמי כיועצת הלשון של הבלוג הזה (תפקיד שממילא זנחתי לאחרונה בגין עומסי לימודים ועבודות שהן רק חצי בהתנדבות) או לפחות לא להשקיע באיתור טעויות הקלדה. עוד לפני שהגעתי להציץ בפוסט אני כבר רואה ארבעה תיקוני הקלדה בתגובות. יחי פורום המתקנים של “סינמסקופ”! בוז לבלוגר שאינו קורא שוב את פוסטיו לפני פרסומם!
    אבל אם אני כבר פה: 1. “איפה ג’יימס קמרון כשצריך אותו”, כ’ לפני הש’ (“כש…” – תיאור זמן); 2. אם אתה לא מנקד, אתה צריך לכתוב “אייך”, או לפחות “אייכה”. “איכה” בי’ אחת, כמו ב”איכה ישבה בדד…”, פירושו פשוט “אֵיך” ולא “איפה אתה?”, כמו שאני מניחה שהתכוונת לשאול.

    רוה ליועצת הלא רשמית של הבלוג שגם נוטשת את משמרתה וגם לא מבינה למה הכל קורס בהיעדרה: הבוז האמיתי הוא לבלוגר שאחרי הפרסום התחיל לעבור שוב על הטקסט, כהרגלו, השאיר את מסך העריכה פתוח, הלך “רק לשנייה” לשים ראש כדי לנוח אחרי לילה ללא שינה ולפני ההופעה של בלונד רדהד, וקם הבוקר, בלי בלונד רדהד ובלי רטטוי. אבל גם בלי דפיציט.

  16. ענבל קידר 6 יולי 2007 ב - 3:34 קישור ישיר

    ועם המגיהים של “פנאי פלוס” אני עוד אצטרך להתעמת פעם, אם יש כאלה. לא אכתוב פה את כל תיקוניי לטקסט המלונקק, כי אני מניחה שאתה כבר לא יכול לשנות שם כלום, אבל הייתי יכולה לסמן שם אותה כמות תיקונים כמו בפוסט ממוצע בבלוג. מישהו שיודע עברית קורא בכלל את מה שאתה כותב לפני שזה יורד לדפוס? אם כן, תוכל להסביר להם בהזדמנות ש”בִן לילה” היא צורת סמיכות שנגזרת מ”בֵן” (כמו “יהושע בן-נון”), ולא גרסה לילית של מיסטר בין?

  17. גיל 6 יולי 2007 ב - 10:03 קישור ישיר

    ענבל את מקסימה
    והערותייך מוגשות בחן כה רב
    אל תתפטרי

  18. יונתן 6 יולי 2007 ב - 10:17 קישור ישיר

    רשמי פתיחה: “חוות העפרונים” של האחים טביאני – קטסטרופה מכל-כך הרבה סיבות (הקולנוע, המשחק, העלילה, התסריט, המוסר… העיצוב דווקא יפה). מוחמד בכרי, ששיחק בסרט וישב שורה לפני, יצא באמצע. הוא לא היה היחיד. בקיצור, אם יש למישהו כרטיסים להקרנה הבאה של הסרט, שיחליף.

  19. לי 6 יולי 2007 ב - 10:21 קישור ישיר

    אוף טופיק קצת הזוי – מכר שלי שעובד בסט של הסרט החדש של האחים וואשבסקי, שמצטלם בימים אלה בברלין, מספר שאחד האחים (נראה לי שאנדי) נמצא כרגע בתהליכים מתקדמים לשינוי מין. אנשי הצוות הוזהרו שהוא אולי יתנהג קצת מוזר בגלל שהוא לוקח הורמונים.

  20. יוני 6 יולי 2007 ב - 10:23 קישור ישיר

    ממש עשיתם לי חשק לרטטוי!!! אני חייב ללכת לראות!

  21. ארנב 6 יולי 2007 ב - 10:28 קישור ישיר

    גם בעיני “מת לחיות” הראשון הוא מופת בז’אנר האקשן, מכל בחינה שהיא. ראיתי אותו בקולנוע כשיצא, וכמה ימים אח”כ הלכתי לראות אותו שוב (זה היה הסרט הראשון שראיתי פעמיים בקולנוע). מאז אני חוזר אליו מדי פעם ומתמוגג.

    ואני חייב להגן כאן על עמדתו של יאיר.
    בהוליווד (כנראה) נורא קל לפוצץ מיליונים על המסך. שמעתי פעם על אימרה שמסתובבת בין התסריטאים והמנהלים שם: Make it expensive.
    דווקא משום כך יש לשבח את הצמצום של “מת לחיות”. יש יותר מדי סרטים שבנויים כאוסף של סיקוונסים יקרים ומרשימים להחריד, שהחיבור העלילתי ביניהם הוא רופף במקרה הטוב (ע”ע שוה”ק השני. את השלישי טרם ראיתי). “מת לחיות” הוא סרט שאין בו דולר ואין בו פריים מיותר, והכל בזכות הצמצום.

  22. האחד 6 יולי 2007 ב - 10:51 קישור ישיר

    אוף טופיק,
    לא אהבתי את “הרובטריקים”…
    הסרט הזה עשה לי כאב ראש אחד גדול,
    ולמעשה הוא לא שונה מכל שאר הסרטים של מייקל ביי.

    העלילה מטומטמת,
    ישנם קטעים מפגרים וחסרי פואנטה שאתה פשוט לא יכול להבין למה הם שם,
    קטעי האקשן מעייפים וכואבים בעיניים,
    והאוטו-בוטים והספטקונים מעוצבים כמו זבל מהלך.

    אז “כיף” זה בטח שלא,
    “עינוי” נשמע לי הרבה יותר מתאים לסרט הזה.

    שצפיתי בו לא יכולתי שלא לקוות שהסיוט הזה כבר יגמר,
    וכנראה שהמבקרים מסכימים איתי ולאט לאט מגיעים יותר ויותר ביקורות קוטלות על הסרט.

  23. דן 6 יולי 2007 ב - 10:51 קישור ישיר

    1. “רטטוי” הוא סרט מצויין. כיפי, מצחיק, אפילו קצת מרגש ובראד בירד מביים כאן כמה מהמרדפים הכי טובים של השנים האחרונות.
    2. שרי רז באמת הגזימה עם הדלקת פנס שלא רק האיר את המסך, אלא גם הקרין עליו צל של החבלים שמחזיקים אותו למשך עשר דקות. בשלב מסויים מישהו עם חולצה אדומה עלה ונזף בה, אבל היא כבר היתה בשידור. דברים כאלה כ”כ מוציאים אותי מהסרט.
    3. הבצוע לכתנת פסים תפס אותי לא מוכן. באמת יפה ומרגש.
    4. הטקס עצמו נע בין רגעים משעשעים לכאלה שהיו צריכים להיות מכובדים יותר. מודי בר און בא בחולצה שהוא כנראה ישן איתה ואבי לרנר ודני דימבורט לא ממשי ידעו מה לעשות עם אות ההוקרה שקבלו.גם הסרטון שהם הביאו, בו קטעים מהסרטים שלהם, נראה כמו שארית משנות השמונים (ולא רק בגלל רמבו 4). ושאלה – האם הם לא קבלו פרס הוקרה גם בפסטיבל הקולנוע האחרון באילת?
    5. מבנה הסינמטק החדש יפה אבל גם קצת קר ועדיין לא משדר קולנוע אלא בעיקר “ירושלים”. הפוסטרים הישנים של הסרטים חסרים והפלזמות הן לא תחליף ראוי. השינוי המשמעותי ביותר בשבילי היה הכניסה המורחבת שסופסוף מאפשרת להיכנס למבנה בצורה נוחה. מהצצה קצרה לאולם הגדול, יש לי הרגשה שהם עשו משהו למסך. אבל עדיין לא הייתי בכל המקום, אולי אני טועה ואולי יש תוכניות לעתיד.
    6. אבל אחרי “רטטוי” יש הרגשה שכל מילת ביקורת לא באמת משנה. סעו לירושלים, תראו סרטים, תנוחו על הדשא. בסוף תמיד כיף שם.

  24. אבנר 6 יולי 2007 ב - 11:00 קישור ישיר

    התיקון היחיד הוא שנשק קטלני עשה את זה שנה קודם. אלגנטי, מלוטש, ומיינסטרימי. זה הסרט שהפך את האקשן ללגיטימי.

  25. סטיבי 6 יולי 2007 ב - 11:49 קישור ישיר

    ענבל: אני שמחה לראות שיש עוד אנשים שנלחמים במלחמה האבודה (?) הזו. בתור מציקה סדרתית לאנשי וואלה ווי-נט (ושאף אחד לא יגיד ששם כבר אין טעם לטרוח) אני מבינה היטב את רגשותייך בנושא. אל תרימי ידיים! 🙂

    יאיר: 1. בהערה לענבל לא התכוונתי אליך.
    2. תנחומיי על הפספוס, לפחות יצאה מזה מנוחה.

  26. עידן 6 יולי 2007 ב - 13:16 קישור ישיר

    ראיתי את מת לחיות 4 אתמול ברב חן ויאיר היה שם(כמובן שהוא מתעלם ממני), מפתיע לגלות שאחרי עשרות שבחים ליס פלאנט בסוף הוא בחר לצפות בסרט ברב חן הישן והטוב. לגבי הסרט עצמו,נטול מקוריות, אין בו שמץ של חידוש וכמו הרבה סרטים בני זמננו, הוא מתרפק על טראומת ה11 בספטמבר באיזו מניפולטיביות מרתיעה, יש לציין לטובה את קווין סמית’ בתפקיד ההאקר וורלוק שמוסיף איזה קורטוב הומוריסטי לסרט שבמפתיע לוקח את עצמו מאד ברצינות. האורך לא מיטיב עם הסיפור שמתנהל אל סוף ידוע מראש.

  27. איתן 6 יולי 2007 ב - 13:45 קישור ישיר

    לא קשור לקולנוע, אבל מאוד שעשע אותי: הידעתם שבאמצע תל אביב ישנה חלקת אדמה השייכת לממשלת…איראן ?

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=878295&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=7

    ושאלה שכן קשורה לקולנוע: בביקורתו של אורי קליין על “רטטוי” (שטרם ראיתי) מופיעה השורה הבאה: “מבחינה אידיאולוגית תואם “רטטוי” את רוח הסרטים המופקים על ידי חברת וולט דיסני, שפיקסאר מפיקה את סרטיה דרכה”. השאלה שלי: האם דרכיהן של פיקסאר ודיסני לא נפרדו כבר מזמן ?

  28. דן ברזל 6 יולי 2007 ב - 14:54 קישור ישיר

    “רטטוי” הוא לא פחות מיצירת מופת. סרטים כאלה מזכירים לי למה אני כל כך אוהב קולנוע, ולא פחות חשוב – למה אני כל כך אוהב אוכל.
    (ויהיו שיוסיפו – למה אני כל כך אוהב את פאריז. אבל לא אני).

    ובראד בירד הוא באופן רשמי אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם כרגע.

  29. ברווז גומי 6 יולי 2007 ב - 15:00 קישור ישיר

    איתן, איפה היית?
    (כולם כבר דיווחו על זה, אבל לימדו אותי להיות מנומס ולכן בלינק הדיווח של הבלוג המארח).

  30. רותם 6 יולי 2007 ב - 16:27 קישור ישיר

    מה שאני לא מבין הוא שממתי האידיאולוגיה של דיסני היא הבלטת היחיד?
    אני יכול לחשוב על אינספור דוגמאות שבדיוק ההיפך הוא הנכון. ולגבי פיקסאר עצמה אותו הדבר.

  31. יוני 6 יולי 2007 ב - 17:20 קישור ישיר

    לרותם- אצל דיסני זה תמיד “כל אחד הוא מיוחד/ לקבל את השונה”

  32. רותם 6 יולי 2007 ב - 17:45 קישור ישיר

    נכון, רק חבל שזה לא מה שהוא כתב, או לפחות לא ככה אני מבין את זה.
    ” גם הוא חוגג את מקומו ותפקידו של היחיד בחברה, מצדיע לרוחה של האינדיווידואליות…”
    זה לא בדיוק לקבל את השונה. וגם אם כן, זה לא ממש מה שקורה בסרט.

  33. הפינגווין 6 יולי 2007 ב - 18:29 קישור ישיר

    איתן,
    לאחר סיום החוזה בין פיקסאר ודיסני, פיקסאר היו אמורים לצאת לדרך עצמאית. ברם, דיסני לא עד כדי כך פראיירים וגם פיקסאר לא. שתי החברות חתמו על הסכם חדש, לפיו פיקסאר בעצם קנו חלק מדיסני (אם הבנתי נכון) וג’ון לאסטר הופך לאיש החזק בקואופרטיב.

    עכשיו, שום דבר שקשור ללא כלום:
    מחר ישודר בכבלים (21:45 בהוט פאן) הסרט “רומנטיקה וסיגריות”. אין ספק שמדובר בסרט גרוע. השאלה היא רק האם אני היחיד שמשוכנע כי הגריעות שלו מכוונת ולמעשה, מדובר באחד הסרטים היותר מעניינים של השנתיים האחרונות?

  34. איתן 6 יולי 2007 ב - 20:47 קישור ישיר

    תודה לפינגווין ולברווז. נותר לי רק לומר:”אופס”.

    להגנתי אולי רק ניתן לומר שבינואר 2006 הבלוג הזה היה עדיין בחיתוליו, וכך גם התמכרותי אליו.

    פינגווין – אני זוכר את “רומנטיקה וסיגריות” כניסיון מעניין, גם אם לא לגמרי מוצלח, ליצור מעין מיוזיקל. אהבתי את קייט ווינסלט (הצבעונית ומוגזמת בכוונה) ואת ג’יימס גנדולפיני, ואת כל השאר פחות (אני חושב שסוזן סרנדון במיוחד תרצה למחוק את הסרט הזה מהרזומה שלה).

  35. רני 6 יולי 2007 ב - 23:31 קישור ישיר

    “רטטוי” הוא כל מה שציפיתי ממנו, וציפיתי ממנו לדי הרבה. לא בגלל שזה סרט של פיקסאר, אלא בגלל שזה סרט של בראד בירד – במאי שהפך היום אחה”צ רשמית לאחד האהובים עלי מאלה הפועלים כרגע. הסרט עצמו לא פחות מנפלא.

  36. assafTV 7 יולי 2007 ב - 0:07 קישור ישיר

    אני נהניתי עד מאד מהרובוטריקים.
    הצד שפחות אהבתי הוא העיצוב של הרובוטריקים שנראים כמו גושי מתכת וכשהם נלחמים אתה לא יודע מי נגד מי וגם במצב רגיל אתה לא יודע אם מולך רובוטריק או שקרניק. בסדרה לכל אחד היה צבע שזיהה אותו וכן הסמל במקום בולט.
    אבל הסרט עצמו מהנה עד מאד, שאיה לה בוף מקסים, הסרט מלא הומור והאקשן, כרגיל אצל ביי, עשוי במיומנות עתירת תקציב. השעתיים פלוס עברו בנעימים. אני רק מקווה שישנו את העיצוב של הרובוטים בסרט הבא ויהפכו אותם לפחות “ריאליסטיים” ודומים יותר לסדרה המקורית.

  37. סטיבי 7 יולי 2007 ב - 0:35 קישור ישיר

    עוד משהו שלא קשור, באדיבות הבצל.
    אפשר לפתח עם זה פוסט של “הגן על הבמאי הגרוע האהוב עליך”.

  38. רותם 7 יולי 2007 ב - 8:57 קישור ישיר

    זה לא מה שעשיתי בפוסט אחר על מייקל ביי? 🙂

  39. רפי 7 יולי 2007 ב - 15:41 קישור ישיר

    אתמול ראיתי את “מייקל מור – לפברק מחלוקת”. אני לא יודע אם אני מאוכזב בגלל שהסרט לא לוחמני כמו שציפיתי, או להתרשם לחיוב מכך שהסרט לא חד צדדי כמו שהתאור המוקדם גרם לו להיראות. בכל מקרה יצאתי בתחושת אכזבה קלה מהסרט, בסגנון “מה, זה הכל?”.
    היום ראיתי את “הגרמני הטוב” בסינמטק (אני חושב שראיתי גם את יאיר שם בתור בכניסה לאולם). מאד נהניתי מהסרט, אבל אני יכול להבין למה הוא לא הצליח וגרם לתגובות מנוגדות. קשה להתחבר היום לסרט כזה, שמרגיש ונראה כמו פילם נואר קלאסי, אבל שווה את המאמץ. את הבעיות עם המקרן (שגרמו לעיכובים מתגלגלים בכל סדר ההקרנות באולם הגדול) אני מניח שניתן לייחס למחלות ילדות ולכך שכל המערכת למעשה בהרצה, אבל מצד שני – האם הפסטיבל הוא הזמן המתאים לעשות הרצה למערכת חדשה? בכל מקרה, אם עוד יש כרטיסים להקרנה הבאה של הסרט, כדאי ללכת.

  40. סטיבי 7 יולי 2007 ב - 16:59 קישור ישיר

    הנה משהו מקסים על רטטוי.

  41. סטיבי 7 יולי 2007 ב - 17:01 קישור ישיר

    ועוד משהו חמוד.

  42. אלטמן 7 יולי 2007 ב - 17:21 קישור ישיר

    ראיתי אתמול את רטטוי. היה ממש מאכזב. בתור חובב אנימציה וסרטי פיקסר למינהם ודורותיהם ציפיתי ליותר. יש הרבה אנימציה יפה ודמויות חמודות אבל אין סרט.
    פיספסתי משהו?

  43. רותם 7 יולי 2007 ב - 22:21 קישור ישיר

    כשניטשה בכה – הקהל צחק.
    ללא ספק סרט הוליוודי כמו בספר. הכל חסר נשמה:המשחק, התפאורה, העלילה. נוטה לסנטימנטליות יתרה.
    עושה פילוסופיה בגרוש, פסיכולוגיה בשני גרוש וסרט בשלושה.
    הוא כמובן יצליח בארץ בגלל השילוב של כל אלו וכי הוא כולל בונוס בדמות מיטב הקאנון של המוזיקה הקלאסית.
    הלאה הבורגנות.

  44. אורון 9 יולי 2007 ב - 12:20 קישור ישיר

    יופי של ביקורת, ממש עשתה לי סדר במחשבות והאירה לי פינות חשוכות. אבל אם יורשה לי, כמה השגות קלות:
    דווקא סצינת הרמזורים שהתלהבת מ”מקוריותה”, הופיעה בגרסה הרבה יותר טובה בסרט “הג’וב האיטלקי” (החדש). וגם את המונטאז’ של הנשיאים אני יכול להישבע שראיתי בעבר, אבל הזיכרון הארור מסרב לסייע.
    מבחינת תסריטאות של סצינות אקשן השומרות על המסורת, בעיניי גם הסצינה בדירה של ההאקר הצעיר, וגם זו המתרחשת בפיר המעלית, היו מאוד “מת לחיות” ברוחן.
    למעלה לינקקתי לדעתי המורחבת יותר, ששורתה התחתונה היא זו – כיף של אקשן, שבירת החוקים נסלחת להוליווד מפאת היותה הוליווד.

    ובקשר לשער הנוכחי של פנאי פלוס – בסוף השבוע חלפתי על-פני דוכן עיתונים, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה התעכבתי מול שער הגיליון מהסיבות הנכונות, (סיקרן אותי לדעת מה יהיה כתוב בפנים על אדלר המדהימה) ולא מפני שהעורכים מנצלים את הרפלקס הגברי לבהות בבלודיניות מעורטלות למחצה (למרות שאין לי שום דבר נגד זה). האושר שלך מובן בהחלט, יאיר.
    ותרגיש טוב 🙂

  45. רותם 18 יולי 2007 ב - 23:46 קישור ישיר

    אורון-
    את סיקוונס הנשיאים ראית כנראה בSURPLUS המונטאז’י האיטלקי, הוקרן בדוק אביב לפני 3 שנים.


השאירו תגובה