05 יולי 2007 | 00:01 ~ 51 תגובות | תגובות פייסבוק

הסוף-רנוס

היכנסו לפוסט הזה רק אם ראיתם את הפרק האחרון של “הסופרנוס”, או אם אין לכם בעיה לקרוא עליו ספוילרים.

288_journey_dont_stop_believin.mp3

אגב, אל דאגה: תגובות מהפוסט הזה לא יופיעו בתיבת “תגובות אחרונות” בטור הצד השמאלי. האתר ימשיך להיות נטול ספוילרים לפרק הסיום של “הסופרנוס” לטובת מי שלא רוצה להיחשף אליהם באופן מקרי.

הפוסט עלה במקור ב-11.6.2007 ב-12:16 דקות בצהריים (שעון ישראל), שבע שעות אחרי שידור פרק הסיום של “הסופרנוס” בחוף המזרחי באמריקה.

אני מציף אותו שוב כעת, 5.7.2007, בחצות ודקה, חצי שעה אחרי תום השידור של הפרק ביס סטארס 2 בישראל.

ספוילר! ספוילר! ספוילר! ספוילר!
ראו הוזהרתם.

זה פוסט-פתוח (open thread). כל מי שראה את הפרק האחרון בהחלט של “הסופרנוס” ורוצה לפרוק אותו מעליו ולדון במה היה, ומה אולי עוד יהיה, זה המקום. ספוילרים חופשי.

הפרק שאחרי הפרק האחרון.

בדיעבד, הפרק האחרון באמת של “הסופרנוס” היה הפרק שלפני האחרון. הוא הכיל את מנת הדם שחשבנו שתבוא בפינאלה. בובי בקאלה עלה על הרכבת האחרונה השמימה. סיל בקומה. ופולי, כמו חתול שנופל על הרגליים, היה על הכוונת של כולם וממשיך לחיות כרגיל. טוני איבד גיס, אבל עכשיו כשמדו מתחילה לדבר על חתונה עם פטסי פריזי היה בכך משהו סמלי שהמחותן העתידי של טוני חמק ללא פגע מניסיון ההתנקשות בו ובסיל. ושוט הסיום של הפרק לפני האחרון היה מופתי: טוני, ישן בבגדיו ונעליו, מחבק את רובה הסער שקיבל מבובי ליום ההולדת שלו. פלאשבק לשיחה של טוני ובובי על הסירה: איך מרגישים כשיורים בך. טוני הולך לישון במסתור, ללא המשפחה, מחבק את הנשק, כמו חייל בבופור. אם היו אומרים לי שזה שוט הסיום של הסדרה הייתי מרגיש סיפוק רב.
ואז הגיע פרק נוסף. הפרק האחרון באמת. דיוויד צ’ייס כתב וביים. ובו, כמה משונה, העסקים כרגיל. חוץ מהקטע עם פיל ליאוטרדו הכל התנהל שם כאילו זה פרק אמצע עונה שגרתי. בלי שיאים. איי.ג’יי רוצה להתגייס. לג’ניס יש בעיות כספיות. מרקו ערק לאף.בי.איי. ובובי מובא למנוחות. רגע: הלוויה, הפדרלים משקיפים מרחוק, ודיבורים על תביעה שבוא תבוא נגד טוני? זה נשמע בדיוק כמו הפרק הראשון. ועם המון שירים משנות השבעים. ועם עריכה קצת משונה, שמגיעה לשיאה בסיקוונס הסיום שהפך-כבר-לשיחת-היקום. סצינת הדיינר בה כל קאט מודגש, כמעט ג’אמפי, בו הכל נראה מאוד לא טבעי, בו אפילו רגע בו מדו חונה נראה כמו סצינה של סרט מתח מורט עצבים.
האמריקאים – ואני אומר, בטמטומם – רצו לראות בסצינת הסיום הזאת עדות לכך שהבלאק הפתאומי הוא בעצם אות לכך שטוני נרצח. ושכמו שבובי אמר לו על הסירה: כשהסוף מגיע, פשוט לא רואים ולא שומעים כלום, פשוט עוברים לשחור. אבל אני לא מקבל את הקריאה הזאת: אחרי שש עונות ל”הסופרנוס” יש כבר חוקיות. הסדרה הזאת אמנם מספרת על טוני סופרנו אבל היא לא נצמדת באופן בלעדי לנקודת התצפית שלו. אני מעדיף את אחד משני הסופים הבאים:
1. הכל ממשיך כרגיל. מי שחוטף את החיסול בלי שהוא רואה את זה בא, זה אנחנו הצופים. טוני ממשיך את חייו, טרוד בכל רגי שמישהו יקפוץ ויחסל אותו, או שהאף.בי.איי יצליח סוף סוף לבנות לו תיק, או בעניינים של הילדים שלו. וככה זה ממשיך, בלי סגירה דרמטית, בלי סוף, בלי מסקנות.
2. זו קריאה קצת מרחיקת לכת, אבל מה אם השוט ההוא בסוף הפרק נלפני אחרון, בו טוני הולך לישון עם רובה צמוד אליו כהגנה מאנשיו של פיל ליאוטרדו, הוא באמת סוף הסדרה? הרי בעונות האחרונות כשדיוויד צ’ייס היה חתום בעצמו על כתיבת פרק זה היה על פרקים שעסקו בחלומות של טוני. אולי כל הפרק האחרון הוא חלום כזה? או סיוט? ולכן הוא מלא בשירים מנעוריו של טוני, ולכן לכל דמות בדיינר יש איזושהי משמעות כפולה, ולכן כשהברנש שם הולך לשירותים מיד כולם חושבים על “הסנדק”, כולל טוני שחולם את עצמו בתוך הסנדק. ולכן החיסוך של פיל מוצג באופן כה גרוטסקי, לא אופייני לטון הלקוני בדרך כלל של החיסולים.
בכל מקרה, שתי הקריאות האלה אומרות אותו דבר: דיוויד צ’ייס אומר לנו שאין כאן סוף סגור, לפחות לא במובן הנוצרי. טוני לא נענש על חטאיו בכך שהלך לכלא או מת. הוא לכוד בלימבו נצחי. זה סוף בודהיסטי, שנראה מושפע מהסוף של “דרך ללא מוצא” ההונג קונגי, הסרט אותו עיבד סקורסזי ל”השתולים”, סרט שזכה לשני הומאז’ים נפרדים בפרקים קודמים. בסוף של “השתולים” – זהירות ספוילר! – הגנגסטטר השתול במשטרה מת. כך יעשה לבוגד. בסרט המקורי הוא ממשיך לחיות. זהו העונש הבודהיסטי, להיות לכוד בתוך יסורי המצפון שלך בעודך חי. זה לדעתי הסוף אליו חתר צ’ייס ב”סופרנוס”. טוני חי. אבל הוא מת מפחד.
ובעיקר: הוא זמין לסדרת המשך בעוד 5-10 שנים. והרי ברור שזה יקרה, לא?

נושאים: טלוויזיה

51 תגובות ל - “הסוף-רנוס”

  1. ערן 11 יוני 2007 ב - 5:35 קישור ישיר

    (אין שום ספוילרים, אל דאגה)
    אז כרגע הסתיים לו הפרק האחרון של הסופרנוס. מי מאתנו ציפו לאיזו אידיליה פסטורלית שתהווה בסיס לסרטים או לאיחוד עתידי. אחרים דרשו מרחץ דמים. אבל דיוויד צ’ייס יודע בדיוק מה רוצים לראות הצופים שלו ואיכשהו מוציא גם את אלה וגם את אלה מסופקים. ואז, בסצנה האחרונה, הוא לוקח את העצבים שלנו, המתוחים בלאו הכי, ומנגן עליהם במשך שלוש או ארבע דקות מקפיאות דם. מומלץ לשים כפפות בדקה ה-55 לערך. אחרת אתם מסתכנים בדימום מהציפורניים האכולות. חכו תראו.

  2. עידו 11 יוני 2007 ב - 8:10 קישור ישיר

    SPOILER-FREE

    הלב שלי דפק בקצב של 150 פעימות לדקה כל הפרק… ברצינות. הפרק הזה עבד קודם כל על הקרביים שלי, ורק אחר כך על הראש. אני לא זוכר שהגבתי ככה לשום דבר שראיתי בטלויזיה מאז שלילנד פלמר רצח את מאדי (בת הדודה של לורה פלמר בטווין פיקס…) וזה קרה לפני 17 שנה, שלא לומר שאז היה מדובר בסצינה של חמש דקות – ולא 65 דקות של מתח בלתי נסבל.

    והסוף? הרבה אנשים ישנאו, והרבה יגידו שזו הדרך היחידה שאפשר היה לסיים איתה את הסדרה. דבר אחד אני יכול לספר: הפה שלי נשאר פעור לרווחה הרבה זמן אחרי התמונה האחרונה.

    ולסיום, הנה רמז מעניין – לא ספוילר! – אבל קראו לפני שתלחצו על הלינק.

    אחרי כל ההפניות לסאגות וסרטי מאפיה בפרקים האחרונים (אגב, שימו לב לשם המגזין שמונח במשרד של ד”ר מלפי בפרק לפני האחרון), דיוויד צ’ייס מסיים חמש הדקות האחרונות של הסדרה עם – בואו נאמר – תחבולה קולנועית שמזוהה עם סרט פשע ידוע ומוערך למדי, אבל בהחלט לא מהסרטים הגדולים באמת. אם אתם רוצים רמז לגבי הסיום (ושימו לב – אני מתכוון רק לסיקוונס הסיום ולא לכל הפרק!), הקליקו על הלינק למעלה כדי לראות את שם הסרט.

  3. דני 11 יוני 2007 ב - 12:55 קישור ישיר

    אם כל המתח אני חייב להגיד שהסוף דווקא היה די צפוי,
    הרי היה ברור שזאת הדרך היחידה לגמור את הסדרה.

  4. האחד 11 יוני 2007 ב - 13:30 קישור ישיר

    (מכיל ספויילרים קטלניים במיוחד):
    גם אני ראיתי את הפרק האחרון אתמול,
    ובהתחלה חשבתי שהייתה תקלה בטלוויזיה, אבל כשהבנתי שזה הסוף של הסדרה הייתי המום, הפה שלי היה פעור לרווחה במשך מספר דקות כדי לעקל את ההלם.
    סוף מבריק וחזק ללא ספק!

  5. א"ש 11 יוני 2007 ב - 14:40 קישור ישיר

    (!!!ספוילרים!!!)

    הסצנה האחרונה הייתה מהפנטת! כל הקטע עם החנייה של מדו תיארתי לעצמי שהיא בדיוק תכנס למסעדה כאשר יירו בטוני. והכי מוצלח היה כאשר אחד האנשים במסעדה ניגש לשירותים, והדבר הראשון שעולה לראש זה שהוא יחזור כמו מייקל קורלאונה עם אקדח ביד.
    וגם אני הייתי בטוח שהסוף הוא תקלה.

    אבל בלי קשר ועם כל הכבוד, לעמוק באדמה היה את סצנת הסיום הטובה ביותר שראיתי מעולם בסדרת טלוויזיה.

  6. א"ש 11 יוני 2007 ב - 14:57 קישור ישיר

    ג’ים אמרסון מסכם יפה את הפרק:
    http://blogs.suntimes.com/scanners/2007/06/sopranos_86ed.html#more

  7. יאיר רוה 11 יוני 2007 ב - 15:25 קישור ישיר

    ולעומתו, ניקי פינק שנאה כל רגע וחושבת שצריך להתנקש בדיוויד צ’ייס על הסוף האידיוטי (לדעתה).

  8. רוגל 11 יוני 2007 ב - 18:48 קישור ישיר

    –ספויילר–
    במבט לאחור הסוף היה צפוי, למרות שישבתי פעור פה במשך כמה דקות טובות. הרי כולנו ציפינו לאחת מהשתיים או לקח מוסרי או גלוריפיקציה של הגנגסטר, לאורך כל הסדרה דיוויד צ’ייס נמנע מלפול למלכודות הללו.
    הסיום הלא דרמטי, הבאנלי משהוא, הוא בהחלט המייצג הטוב ביותר של הסדרה הגאונית הזו.

  9. ב. בקלה 11 יוני 2007 ב - 19:36 קישור ישיר

    אם הוא לא היה כלכך מכוער, הייתי כבר מזמן רץ לקעקע את פרצופו של צ’ייס על חזי.

    סוף מושלם.
    מצמרר.
    ביי, טוני.

  10. יאיר רוה 11 יוני 2007 ב - 20:17 קישור ישיר

    מירב קריסטל אמנם עושה את עבודתה נאמנה, למורת רוחם של הטוקבקיסטים, ומדווחת על סוף הסדרה, אך בדרך מוכיחה כמה מתעתע הוא הזכרון האנושי:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3410834,00.html
    1. איי.ג’יי מזמין טבעות בצל? לא, טוני הזמין.
    2. הפרק נגמר בפייד-טו-בלאק ארוך? לא, הוא נגמר בקאט פתאומי מאוד. ואז חמש שניות של מסך שחור ודממה.
    3. “מזימת התנקשות הולכת ומתגבשת מחוץ למסעדה, מאיימת להחריב את המקום על יושביו”? נו, פרשנות קצת מרחיקת לכת למשהו שלא נראה על המסך.
    ומה זה “סוף אפי”?

  11. אביגיל 11 יוני 2007 ב - 20:24 קישור ישיר

    אכן, סוף מתאים לסדרה, אבל מה עם הפרק שקדם לו? ובכלל, מה עם כל העונה השישית? ארוכה מדי, איטית מדי, חוזרת שוב שוב למקומות שכבר היינו בהם פעמים לא מעטות.

    סוף מתאים, רק חבל שלא הגיע לפני שתיים-שלוש עונות.

  12. איתי 11 יוני 2007 ב - 22:12 קישור ישיר

    אכן מתעתע, כי איי ג’יי הוא אכן מי שהזמין את טבעות הבצל, ולאחר הקאט לא עברו חמש שניות של מסך שחור, אלא כפול מזה.

  13. GG 12 יוני 2007 ב - 0:22 קישור ישיר

    אכן, אמרסון קולע בול.
    http://blogs.suntimes.com/scanners/2007/06/sopranos_86ed.html#more
    בא אלוהים, תקראו לו צ’ייס אם אתם רוצים, ואומר לנו – רבותיי, נהניתם במשך שש עונות, הזדהתם עם הדמויות, התפלשתם במיץ של הזבל ואהבתם לקטר על דילמות מוסריות של הזדהות עם הרעים. ועכשיו, רבותיי, זה הסוף, נגמר, תדליקו את האורות, קחו את עצמכם ולכו הבייתה, יש חיים, טוני סופרנו הוא רק סרט (כי רק בסרט אפשרי סוף כזה) ולכם יש חיים. אמיתיים.
    לכו, שו, קישטה. נגמר.

    בעיניי זה גאוני. כמה פשוט, ככה.

  14. איתן גשם דייויד צ'ייס 12 יוני 2007 ב - 0:50 קישור ישיר

    לא ייאמן. כבר שבועות ארוכים אני מאמץ את המוח בניסיון לחשוב איך צ’ייס יגמור את הסדרה, וכל הזמן הזה הייתי בטוח שהוא ימצא דרך שתפיל אותי מהכסא, ולכן בדקתי כל תיאוריה אפשרית. והוא עדיין הצליח להפיל אותי מהכסא.

    גם לי לקח כמה שניות להתאושש מהסוף הבלתי צפוי, אבל מהר מאד הבנתי עד כמה הסוף הזה גאוני – הוא הצליח לקבץ את כל הסופים הצפויים לסדרה, ועדיין למצוא משהו רענן ומפתיע שיגרום לכולם לדבר על הפרק.

    שלושה סופים אפשריים עלו במרבית התיאוריות שנזרקו לאוויר מאז שנודע על סיומה המתקרב של הסדרה – טוני מחוסל, טוני נשלח לכלא או טוני נשאר חי ושלם ומאושר עם המשפחה.

    ומה קיבלנו? טוני שומע על מאסר קרוב, רמזים לאפשרות חיסול של טוני וטוני עם המשפחה שמח.

    הסוף הותיר את כל האופציות פתוחות – האם זו מדו שעליה מסתכל טוני בדלת? האם זהו מישהו אחר? והאם לא ירו בטוני בכלל מאחורה?

    אפשר ללחוץ רגע Rewind לפרק שבו טוני מדבר עם בקלה על המוות, ובקלה אומר משהו כמו: “כשמחסלים אותך אתה לא מרגיש כלום. הכל פשוט נהייה שחור”. האם ה- Fadeout הבוטה הזה היה רמז לכך שהמסך הוא נקודת המבט של טוני ושבאותו רגע ירו בו מאחורה? ייתכן, אבל ייתכן שזה סתם Fadeout, וזו הגדולה של הסיום הזה, שהוא נותן לכל אחד לפרש את הסוף לפי רצונו.

    אז נכון, זה מתסכל. זה לא צפוי. אבל זה דייויד צ’ייס. הוא ידע היטב שהסוף הזה יעורר מחלוקת וירגיז חלק לא קטן מהקהל, אבל זה לא הזיז לו, כי זה האופי שלו (ובגלל זה הוא דאג להיות בפאריז בזמן שידור הפרק בארה”ב…).

    היום קראתי דיווחים על אלפי מיילים שנשלחו לרשת HBO מצדם של “מעריצים מאוכזבים”. מה לעשות, “הסופרנוס” מעולם לא האכילה את צופיה בכפית, ותמוה בעיני שאותם צופים שצריכים היו לצפות לבלתי צפוי, מופתעים.

    אגב, קראתי איפשהו שכל הדמויות האלה בבר בסצינת הסיום הן דמויות שהופיעו במהלך הסדרה ושאולי יש להם עניין לחסל את טוני (למשל: אח של מישהו שכריס חיסל מול עיניו עבור טוני וכו’), מה שמראה שצ’ייס ידע בדיוק מה הוא עושה. חוץ מזה, האם ההוא שהלך לשירותים היה מחווה ל”הסנדק 1″? גם זה נשאר פתוח לפרשנות. גאוני.

    אשר ליתר הפרק – אהבתי את הרצח של ליאוטרדו (אחד המוצלחים והמזעזעים אי פעם) ובעיקר את פולי שהוכיח שהיה שווה להשאיר אותו בחיים, הקטעים עם החתול היו היסטריים והשיחה שלו עם טוני לקראת סיום הפרק הייתה סצינה משובחת ומבדרת במיוחד.

    חוץ מזה, אהבתי את סגירת המעגל עם ג’וניור וגם (אם כי פחות) עם ג’ניס, את ההתייחסות לליביה אצל הפסיכולוגית של איי ג’יי (סצינה שהדגישה את התסכול של טוני ממנה ועד כמה היא הייתה דמות חשובה בחייו. מעניין לאן הסדרה הייתה הולכת אם ננסי מרצ’נד המופלאה הייתה בחיים), את התמונה של כריס והחתול, את הסצינה השקטה אך המרגשת של טוני עם סיל בבית החולים ואת סצינת שריפת האוטו של איי ג’יי הדביל.

    בסך הכל היה פרק מצוין. לא רכבת הרים מטורפת כמו הפרק הקודם, אלא דווקא שקט, אבל כל כך עמוק.

    סו לונג טוני, אני אתגעגע.

  15. איתן גשם דייויד צ'ייס 12 יוני 2007 ב - 0:58 קישור ישיר

    ועוד משהו שרציתי להגיד – גאוני ככל שיהיה, הסיום הזה הוא לא לגמרי 100 אחוז מקורי.

    כבר הייתה סדרה אחרת שהסתיימה בדרך דומה להפליא, רק ששם הסיום היה חלק מהמסר של הסדרה בכלל ואולי גם עקיצה כלפי רשת השידור שהורידה אותה מבעוד מועד בפרט. רמז: היוצר שלה הוא אדם שאני מחשיב ברמת הגאונות של צ’ייס. ואגב, גם מעריציה של אותה סדרה חשבו שדפקו אותם, ועד היום יש ויכוחים לא מעטים על אותו סיום והאם הוא גאוני או ביזיוני, בדומה למקרה שלנו.

    מהי אותה סדרה? על מנת שלא לספיילר למי שלא צפה בה, אגלה את שמה רק עוד כמה שורות…

    הסדרה היא “אנג’ל”, סדרת הבת של “באפי”, פרי עמלו של ג’וס ווידון.

  16. ליאור 12 יוני 2007 ב - 6:26 קישור ישיר

    יכול להיות שהיתה תקלה והפרק לא ירד עד הסוף?

    יכול להיות שחסרות לי כמה שניות?

    יכול להיות שמצמצתי ופספסתי משהו?

    אני אנסה שוב. לא, זה אותו הדבר.

    לא, ככה מסתיימת הסופרנוס, בסיקוונס ארוך ומורט עצבים. כמעט עינוי.
    מי הברנש ליד הדלפק? מי שני השחורים שנכנסו? מי האיש החשוד שיושב בפינה? האם מדובר במתנקשים? טרוריסטים? סתם אנשים רגילים? למה מדו נראית לחוצה? היא רצה להזהיר את טוני ממשהו? ואם היא לחוצה, למה היא לא משאירה את האוטו באמצע הכביש ורצה החוצה? לא, היא בטח לחוצה סתם כי היא מאחרת. האם השיר הוא סימבולי? למה ההורים של איי-ג’יי גורמים לו לחזור להיות טמבל ריקני אחרי ששנים רצו שהוא יהיה בנאדם? טבעות בצל זה טעים?

    טוני מרים את המבט.

    קאט טו בלאק.

    יכול להיות שהפרק לא ירד עד הסוף?

    לא.

    אין תקלה טכנית בטלוויזיה שלכם והטורנטים שלכם בסדר גמור.

    אז תפנימו את זה. זהו. “הסופרנוס” נגמרה.

    אני אתגעגע.

  17. GG 12 יוני 2007 ב - 15:55 קישור ישיר

    והינה צ’ייס, מתייחס לראשונה לבלגן של התגובות:
    http://blog.nj.com/alltv/2007/06/david_chase_speaks.html

    ולא, אין לו שום רצון ו/או כוונה לפרש.

  18. רונה 14 יוני 2007 ב - 3:50 קישור ישיר

    לגבי פרקים 13-21
    היו לי שלוש נקודות חשובות בדרך:
    אחת, שטוני ובובי הולכים מכות. משהו בפחד מהפיוז הקצר של טוני- לא שיש בזה חדש, אבל בובי הוא באמת מותק של בחור, ומשפחה, ופתאום ממש לא ברור אם הוא ישרוד את הבוקר. טוני אבא מכה
    שתיים, שטוני רוצח את כריס. מוות קטן, איטי ואכזרי, אבל חודר לסיוטים בלילה ומכשיר את הקרקע. טוני תמיד היה רע ותמיד אהבנו אותו. היה איזון דק. כשהוא הרג את בלנדטו הוא התייסר קשות. עכשיו לא. האיזון הופר בעדינות, משהו כמו 60-40 ל”רעתו”. אני מרגישה שמכינים לי את הקרקע להיפרד מטוני.
    שלוש, שדר’ מלפי עוזבת אותו. כל העניין עם החיבוטים האקדמיים שלה היה קצת יותר מדי מודגש, אבל עושה את העבודה. מטפל שעוזב מטופל- הפיכת סדרי עולם, ולהזכירנו, הם היו הפוכים ממילא. טוני נשאר בלי צוות ובלי רופא. חופשי סיוטים בלילה
    ובסוף, הסוף. הסצנה האחרונה לא חשובה כל כך לדעתי וכל הדיונים עליה זה סתם לשפוך מילים.
    אני תמיד אשמח במזל שנפל בחלקי- לחיות את הסופרנוס בתקופה שזה שודר
    והערה לסיום: לא היתה ולא תהיה עונה כמו עונה 5

  19. אלון 14 יוני 2007 ב - 11:22 קישור ישיר

    בכלל, כל העונה השישית הייתה “שקטה” בצורה יוצאת דופן. חוץ מהבלחות קצרות של אלימות קיצונית, היה בה משהו מאוד מאופק, שליו, אבל בו-זמנית עוכר-שלווה. בפרק באגם, הספיקו צילומי תקריב של חרטום הספינה המכה בגלים וצילומי נוף-לא-רגוע, בכדי לייצר מתח מטורף. זאת גדולתה של הסדרה, שהיא לא נכנסת לאמוק מטורף של רדיפת קליימקסים. מעורר קנאה, ובעיקר סומך על האינטלגנציה של הצופים. הלוואי עלינו.

    ויחצנות קטנה, על הדרך (לא לדאוג, כולנו נשאר עניים) – שורטיז : סרטים קצרים. http://www.shortease.com.

  20. סיגל 14 יוני 2007 ב - 11:41 קישור ישיר

    סליחה סליחה, אין ולא יהיו כמו עונה 2. ההומור שיש שם הנוצר מדמותה של ליביה- לא קיים עוד באף אחת מהעונות האחרות (בעצם אולי קצת בעונה 3). זוהי העונה ממנה הכי נהניתי.

    כמו כן, עונה 1 היתה העונה הכי כבדה והכי איטית. לטעמי הכי חלשה מכל עונות הסדרה.

    ולגבי הסוף- אני בכלל חשבתי שבגלל הלחץ, ובגלל שטוני בכזאת פארנויה מכל מה שמסביב- הוא עלול לירות במדו המתפרצת במהירות למסעדה בגלל שאיחרה. הדבר הראשון שאמרתי לבן זוגי עם סיום הפרק היה:
    אללה איסתור, הוא ירה בה!

  21. ליאור 14 יוני 2007 ב - 16:29 קישור ישיר

    כל העניין עם ד”ר מלפי גרם לי אי נוחות מרובה. אני עם טוני בקטע הזה: אחרי כל מה שהם עברו היא זורקת אותו?
    כהרגלה, הסדרה הזו לא סיפקה לנו תשובה חותכת לגבי השאלה אם טוני אכן מנצל את התרפיה לטובתו בדרכים נלוזות. אבל הקור שמלפי הפגינה כלפיו בסצנה הזו, אחרי שבמשך שש עונות היא היתה המשען היחיד עבורו, המקום אליו הוא יכול להגיע כדי לפרוק את המטען, כדי אפילו לבכות… זה היה פשוט מצמרר ועצוב. ממש ריחמתי עליו באותו רגע.
    אני חושב שד”ר קופרברג אף פעם לא אהב את העובדה שמלפי מטפלת בטוני, אם מתוך קנאה מקצועית ואם אני לא יודע מה. כמה פעמים הוא שאל אותה שאלות לגביו, מגלה עניין אובססיבי ואפילו צהוב?
    אז עכשיו הוא מצא דרך להפריד בין השניים. מד”ר מלפי ציפיתי ליותר.
    איכשהו, נדמה לי שהיא עוד תקבל את טוני בחזרה. כמה פעמים הוא כבר עזב אותה וחזר? נכון, זה תמיד היה ביוזמתו… ובכל זאת.

    וכמובן השאלה הגדולה: למה היא לא דיברה איתו על זה? למה היא לא עימתה אותו מול החשדות שלה? האם היא פחדה שהוא יפגע בה?

    האם היא עדיין פוחדת ממנו אחרי כל השנים האלה?

  22. אהרן פ 20 יוני 2007 ב - 19:53 קישור ישיר

    סתם חייב להשוויץ בפני מישהו שאפשר לדבר איתו…
    את זה כתבתי במאי כאן בסינמסקופ.
    אני יודע שזה לא עושה אותי גאון, אבל תודו. יצא יפה.
    ” מאת אהרן פ:

    May 19, 2007 at 10:33 pm

    מה שאני אוהב יותר מכל בפרקים האחרונים, זה שצ’ייס משחק איתנו. הוא יודע שאנחנו מחכים למרחץ הדמים, אבל איכשהוא הכל תחת קונטרול. הוא אומר לנו, חברה’ הסדרה תהיה טובה גם אם היא לא תגמר באופן בובמאסטי, אלא פשוט תגמר ככה. באופן נוגע ללב, אפרורי וסתמי. משום מה יש לי תחושה שלשם הוא לוקח. שהוא גם לא היה רוצה להזכר בשל גימיק, ובשל הסוף. ואולי זאת משאלת הלב שלי. מגיע לסדרה שתזכר בגלל מערכות היחסים שבין גיבוריה, בזכות החיים המורכבים שהיא טווה, ולא בגלל מותו של בוס עם גרזן בראש.
    אמן”

    צ’ייס רצה להחזיק אותנו במתח
    אבל גם לשחרר ככה שלא נוכל לצאת עם שום קתרזיס מהסיפור הזה. הוא מעביר לנו מסר דרך מלפי. טוני הוא סוציופאט. לא מישהו שהייתם רוצים שיהיה חבר שלכם, כל כמה שזה נראה סבבה. מצד שני כשהוא יושב אצל הפסיכולוגית של אי ג’י הוא באמת מיוסר. הוא באמת מבין באיזה גיהינום אישי הוא לכוד. את פיל היה צריך לרצוח כי טוני הוא הגבור. אבל אויבים יהיו לטוני תמיד.
    איייי הסופרנוס.
    אני אגב מתוך מחווה קונה את כל העונות, בעטיפות הרשמיות, למרות שנאלצתי לראות אותן באימיול. מגיע להם כל סנט. אני לא יכול שלא לכבד את הטלוויזיה שסוף סוף כבדה אותי.
    אני חייב לומר עם זאת שאני מתוסכל מהמוות של כריסטופר (כרייסט ? בעל האף המעוקל ? רצח בסתימת אף? וואוו) המוות הלך מהר מדי. ללא רגשות אשם. הרצח הזה- כמו שדבורית רמזה בבלוג שלה, בלתי נסבל לחלוטין. לא יעלה על הדעת. האב שרוצח את בנו. אדיפוס במהופך. באמת בלתי נסבל, אבל כנראה הכרחי כדי להכיר לנו את הצד של טוני שלא תמיד רצינו לראות.
    ריספקט

    רוה לאהרן: לגבי הסוף. כן ולא. לכאורה שגרה, אבל כן גימיק. זה לא היה פייד מתון אלא קאט בומבסטי. מעורר מחשבה. בוב האריס, למשל, מנתח את הסיום לאורכו ולרוחבו כדי להסביר שהבלאק הארוך בסופו משמעו: טוני חוסל.

  23. אהרן פ 20 יוני 2007 ב - 22:07 קישור ישיר

    אקרא בשמחה. חשבתי לא מעט על הבלאק הזה, בעיקר סביב השיחה שטוני מנהל עם בובי בקלה על הסירה. בובי אומר שאתה לא רואה איך זה קורה לך. השיחה הזאת כמובן חוזרת שוב ומודגשת. אני הבנתי את הסיום המותח כך שהחרב מונחת על ראשו. האלימות שם. גם גסות מסויימת שמאפיינת את המסעדה שבה הם יושבים ואת כל האופן שבו הרגעים האלו מוצגים. אבל טוני לא נרצח, הסדרה כן 🙂 ואם אנחנו לא רואים את טוני מת, זה אומר שאנחנו לא ראינו את זה בא.
    מבלבל ומעורר למחשבה. אקרא ואגיב.

  24. הוגו 26 יוני 2007 ב - 10:53 קישור ישיר

    סיום “הסופרנוס”, הזכיר לי יותר מכל את הסוף של “היסטוריה של אלימות”, סרטו האחרון (נדמה לי) של קרוננברג. גם שם מסתיים הסרט בארוחת ערב אמריקאית טיפוסית, אבל המתח והאלימות שטמונה בגנים ובהיסטוריה, מורגשים בכל נשימה. (שם הפרק כמדומני הוא “מייד אין אמריקה”)
    האם אלו אנשים תמימים, אוכלים, הולכים לעשות את צרכיהם כמו כולם, ורק אנחנו רואים בהם מתנקשים? או שלא

  25. אודי 5 יולי 2007 ב - 1:39 קישור ישיר

    וואו. הסצנה האחרונה.

    גם אני ישבתי על קצה הכורסה, כל שריר בגוף שלי מתוח – וההחשכה הפתאומית השאירה אותי עם פה פעור עוד הרבה אחרי שנגמר הפרק.
    לאורך כל הסצנה הזו חשבתי לעצמי “רק שלא יהרגו אותו, רק שלא יהרגו אותו…” ופתאום זה נגמר, ואחרי מחשבה מרובה וקריאת אלפי מילים שנכתבו על הנושא (בעברית ובאנגלית) הגעתי למסקנה: לא הרגו אותו. הייתי מרוצה.
    עד שקראתי את בוב האריס… כל-כך משכנע, כל-כך מנומק, מאיר רמזים שכל-כך מתאימים לצ’ייס…
    עכשיו אני כבר לא מרוצה.

    רוה לאודי: אני אוהב את הניתוח של האריס, פשוט ברמת הניתוח והאבחנה בפרטים, אבל ממש לא מסכים למסקנה שלו. אבל ממש. היא מבטלת שש עונות של סדרה. העליתי לתוך הפוסט עצמו את הפרשנות שלי.

  26. לילי 5 יולי 2007 ב - 2:04 קישור ישיר

    גם אני סיימתי לקרוא זה עתה את בוב האריס, והצטערתי על כך. גם אותי הוא כמעט והצליח לשכנע בסיום אפוקליפטי ספוג קתוליות.אבל לא.
    משהו בי עדיין לא מרפה. ההסבר שלו יותר מדי מזכיר לי שיעורים בחוג לקולנוע. שהכול מחושב. פלטת הצבעים, הפסקול, העריכה, המיזאנסצינה. מה עם הרפלקסיביות המהוללת של צ’ייס? מה עם המשחקיות השובבה שלו? הרי אפשר לומר שזהו לחם חוקה של הסדרה. הציטוטים מתוך סרטים, תוכניות, תוצרי תרבות ומה לא. יותר מכל דבר הרגשתי שהפרק הוא מעין שופר של צ’ייס בענייני השעה. כל מה שהוא רצה לומר על ממשל בוש, על הצרכנות האמריקנית, על תרבות “אמריקן איידול” הוא שפך בפרק הזה ובגדול. זה רק טקסט, זו רק סדרת טלוויזיה, מזכיר לנו הבמאי. ציפיתם לסוף בובמבסטי. דם ותמרות עשן? הפתעה! טוני לא מת, הכול בסדר. לייף גוז און. הוא ומשפחתו הגרעינית מעבירים ערב משפחתי באכילת ג’אנק פונד בדיינר מקומי. הזמנים השתנו. חבורת הטבעת התפרקה, ואין טעם ללכת לאכול אצל ארטי עם כל הפוזה. הסופרנוס הם עוד משפחה מתוסבכת, לעתים חמת מזג, מלוכדת וכל כך אמריקנית. באמריקה של 2007, כל אחד צריך לחוש מאוים ולפחד מהישנות של 11/9, מפיגועי טרור. לכך אפילו האף.בי.איי לא יכול לתת מענה(להבדיל מהמקרה של הסוכן האריס ופיל). בפני הטרור העולמי כולם שווים ומאוימים. וזו התחושה שליוותה אותי בסיום. איכשהו, הסדרה על דמויותיה ומסריה גדולה מסך חלקיה, ואף התעלתה מעל טוני סופרנו. ולכן, ולמרות הכול. בוב האריס לא הרס לי. יחי החתול הג’ינג’, שגנב את ההצגה.

  27. קורא 5 יולי 2007 ב - 3:38 קישור ישיר

    אתם מנסים למצוא גאונות איפה שאין. צר לי, הסוף היה בעיניי זלזול באינטיליגנציה של הצופים. לגמור את הסדרה שניה אחת ולהשאיר אותנו עם מחשבות מה אילו. זה לא היה הסוף ב”אני יודע מה עשית בקיץ האחרון 1 2 ו-3″ או ב”צעקה”? אין פה גאונות, יש פה בנאליה הוליוודית קלאסית.

    רוה לקורא: וואו, ממש לא. אלא אם תסביר מה הוא הסוף לדעתך, כדי שאבין איך אתה מגדיר “בנאליה קלאסית”.

  28. musa g 5 יולי 2007 ב - 5:21 קישור ישיר

    ממליץ על הכתבה הבאה בניו יורק מגזין:

    http://nymag.com/news/features/33517/

  29. דני 5 יולי 2007 ב - 7:17 קישור ישיר

    אני לא יודע למה אבל הסוף של “הסופרנוס” מאוד מזכיר לי את הסוף של הסדרה “הגולש הכסוף”…

    http://www.youtube.com/watch?v=Lh97ektoF5M

  30. ברווז גומי 5 יולי 2007 ב - 12:20 קישור ישיר

    ואם כבר המוזיקה מתנגנת ברקע, צריך שוב להזכיר את הטור הנהדר של אייל פרידמן על המוזיקה בסידרה.
    והפעם, יש בסוף טוויסט. מסך שחור, אם תרצו.

  31. james newton howard 5 יולי 2007 ב - 13:51 קישור ישיר

    בטח ראית, יאיר, ש”24 שעות” גנבו ממך את הכותרת עבור הכתבה שלהם על הפרק האחרון. זה קורה לך הרבה, שמתי לב. אולי כדאי לך להתחיל לרשום פטנטים על העניין הזה.

  32. אודי 5 יולי 2007 ב - 13:59 קישור ישיר

    לגבי הניתוח של האריס:

    אני לא משוכנע שכל מה שהוא כותב שם נכון.
    לא השתכנעתי שטוני חוסל – אבל האופציה הזו קיבלה חיזוק משמעותי אחרי קריאת הניתוח שלו. יש שם כמה נקודות שנראו לי משכנעות מאוד, במיוחד לאור ההיכרות עם צ’ייס ועם אהבתו לפיזור רמזים בסאבטקסט.
    אני חושב שהדברים מהם באמת קשה לי להתעלם הם:

    1) “Members only guy” – השם שלו, גם בקרדיטים – עם הקריצה לפרק באותו השם.
    2) עיצוב תפאורת הסצינה האחרונה – לאו דווקא סקאלת הצבעים, אבל הדגש של צ’ייס על החתול הכתום – לאורך כל הפרק וגם כאן (לא סתם דגש – ממש התעקשות, הרי האריס מראה שבלוקיישן המקורי אין ציור כזה. כלומר – צ’ייס החליט להניח מול העיניים שלנו דוקא את התמונה הזו).
    3) החולצה אותה טוני לובש, שזהה לחולצה אותה לבש כשג’וניור ירה בו.

    במאמר מוסגר: בסוף בסוף, אני לא חושב שטוני חוסל. משהו בכל “פתרון התעלומה” הזה, חיבור עשרות רמזים שתולים בקפידה במטרה למצוא את התשובה האמיתית (והגעה לקליימקס המיוחל. ועוד בכוחות עצמך! ממש קליימקס אולטימטיבי) לא נראה לי מתאים לצ’ייס. אני מעדיף ניתוחים אחרים.
    ועדיין – מה שמעניין אותי, יאיר, הוא למה אתה חושב ש”המסקנה שלו מבטלת 6 עונות של סידרה”?

  33. קורא 5 יולי 2007 ב - 16:01 קישור ישיר

    בנאליה קלאסית – להשאיר את הצופה לחשוב מה יקרה אחר כך, ולהשאיר מקום להמשך. אגב, כתבתי את זה לפני שקראתי את ניקי פינץ’, שהסבירה בדיוק את מה שאני התכוונתי אליו ביותר מלים.

  34. א"ש 5 יולי 2007 ב - 18:40 קישור ישיר

    עוד רעיון במעניין שקראתי באינטרנט:

    למה צ’ייס מראה לנו את ניסיון החנייה של מדו? האם זה סתם? מדו מנסה לחנות פעמיים ורק בפעם השלישית מצליחה. בצורה מעניינת גם בטוני ניסו להתנקש פעמיים ונכשלו האם הסוף אומר שהפעם השלישית הצליחה?

  35. איתן גשם 5 יולי 2007 ב - 23:16 קישור ישיר

    ובעקבות פרק הסיום של ה”סופרנוס”, אתר “המסך המפוצל” (אתר פרטי שעוסק בטלוויזיה) ערך פרויקט מיוחד שכולל כתבות על פרק הסיום וניתוחו, ניתוח של פרק חשוב אחר של הסדרה, התרפקות על פרק אחד אהוב במיוחד, ניתוח של המשמעויות של הסדרה במובנים שונים (משפחה, השפעה על סדרות אחרות וכו’) ועוד ועוד.

    בהחלט פרויקט מומלץ, לא רק למי שאוהב את הסדרה אלא למי שאוהב טלוויזיה או לקרוא עליה.

    אז אתם מוזמנים ללחוץ על הלינק שבשם שלי למעלה – כנסו, כנסו (מוקדש ב”אהבה” לאחי אסף).

    ולמען הגילוי הנאות – עבדכם הנאמן תרם את תרומתו הצנועה לפרויקט המבורך הזה, ולא מתבייש בכך.

    (טוב, אולי קצת, אחרי שראיתי את רמת הכתיבה הגבוהה של הכותבים האחרים שם)

  36. האחד 6 יולי 2007 ב - 0:40 קישור ישיר

    משום מה לא יצא לי לראות את פרקי החלומות שהיו ב”סופרנוס”, בעצם ראיתי אחד, אבל אני לא ממש זוכר מה היה בו.

    בכל מקרה, התאוריה שלך על כך שהפרק האחרון היה בעצם חלום של טוני לא נשמעת לי הגיונית,
    וזו מהסיבה שאם דיוויד צ’ייס הוא כזה גאון (אני לא אומר בציניות) אז הוא בוודאי יודע שאי אפשר לקרוא בחלומות – זו עובדה ידועה!
    ואם אני זוכר נכון אז טוני קרא בסוף הפרק את התפריט של המסעדה, כך שזה לא חלום והתאוריה שלך לא יכולה להיות נכונה.

    רוה להאחד: גם לי היא לא נשמעת הגיונית. אבל היא בעיני הגיונית יותר מהתיאוריה שטוני חוסל בסוף הפרק אבל לא ראו את זה.

  37. איתן גשם 8 יולי 2007 ב - 0:34 קישור ישיר

    אני חייב להעיר שמה שכתב בוב האריס דווקא די שכנע אותי, ואני נוטה היום – הרבה יותר מאשר בימים שלאחר שידור הפרק – לכיוון התיאוריה שטוני נורה.

    יש יותר מדי רמזים בפרק, יותר מדי דברים שנראים כאילו צ’ייס הכניס בכוונה וקשורים ישירות בטוני ובמוות.

    ועדיין יש נקודה אחת שהזכרתי בעבר ועדיין לא ראיתי אף אחד מתייחס אליה, והיא נראית לי חשובה מאד.
    צפיתי היום בפרק שוב, והיום זה ממש קפץ לי לעין בבירור.

    אחרי הפגישה עם ג’וניור, טוני מגיע לדיינר כשהוא לבוש ****ז’אקט שחור ומתחתיו חולצה מכופתרת (צבע שנראה מן חום-ירוק זית) – אותם בגדים שהוא לבש בסצינה הקודמת עם ג’וניור***.

    טוני מסתכל על הדיינר שמצולם מנקודת המבט שלו. המצלמה מתקרבת לפנים של טוני שמסתכל על הדיינר במבט קצת מוזר (קשה לי להסביר, אבל זה נראה כאילו הוא מן צופה מהצד), ואז באבחה של רגע אנחנו מקבלים את אותה תמונה של טוני יושב בדיינר, בדיוק מאותה זווית שממנה ראינו קודם את המבט של טוני, אבל עכשיו טוני ***לובש בגדים אחרים לגמרי – חולצה קצרה, בצבע אפור בהיר כשהשרוולים צבועים שחור***, אותם בגדים שהוא לבש בסצינה מפורסמת אחרת שלו עם ג’וניור (הירי מתחילת העונה, כמובן).

    מישהו באמת חושב שזו טעות של ההפקה? ש”לא שמו לב” לדבר כזה? שבמקרה טוני “החליף בגדים” לבגד בעל סמליות עבורו?

    ולמה זה נראה כאילו שטוני מסתכל על הדיינר במבט מוזר כזה כשהוא לבוש בבגדים אחרים? ולמה הקאט אל טוני הישוב בדיינר היה כל כך מהיר ומוזר? הייתכן שזהו הרמז האולטימטיבי למוות של טוני (הטוני הראשון הוא בעצם טוני המת מסתכל מרחוק על מותו)? או שמא סתם צ’ייס השתעשע בהתעללות בטיפוסים משונים כמוני שמחפשים דברים כאלה?

  38. ראובן 8 יולי 2007 ב - 11:20 קישור ישיר

    לאיתן,
    צפיתי שוב.
    נראה שהוא פשוט הוריד את המעיל.

  39. סיגל 8 יולי 2007 ב - 14:10 קישור ישיר

    לכבוד “האחד”:

    לצערי עניין הקריאה בחלומות אינו חד משמעי.
    ולראיה אני יכולה להביא כמה חלומות שלי בהם קראתי ממש (וגם אני נדהמתי כשהתעוררתי כי זכרתי שזה בלתי אפשרי כביכול) – היה לי חלום בו ישבתי וקראתי ספר, וחלום נוסף בו כתבתי מבחן מאוד קשה, וזכרתי ספציפית את עניין כתיבת ובדיקת הטקסטים בחלום.

    כמו כן, גם אומרים שלא ניתן לשנות תאורה בחלום- וגם זה כבר קרה אצלי… צ’טערת.

  40. האחד 11 יולי 2007 ב - 12:16 קישור ישיר

    מה שאת אומרת לא הגיוני מהסיבה שאי אפשר לזכור חלומות,
    הם נשכחים מספר דקות אחרי שאת קמה,
    וגם זאת עובדה ידועה.

    רוה להאחד: אי אפשר לזכור חלומות? או אתה לא יכול לזכור חלומות? כי רוב האנשים בעולם זוכרים חלומות ממש מצוין. ואם אתה לא זוכר חלומות הרשה לי להמליץ לך על נוגדי חרדה מסוג פקסטין (אותן תרופות נוגדות דכאון וחרדה שטוני סופרנו לוקח, ולכן חלומותיו כה מוחשיים), שבין השאר מגבירים את זכרון החלומות ולכן נקראים גם כדורי vivid dreams.

  41. סיגל 11 יולי 2007 ב - 15:44 קישור ישיר

    האחד,
    איזה שטויות. אני זוכרת בממוצע 2 חלומות ללילה.
    כשיש כאלו ממש יוצאי דופן אני גם רושמת אותם.
    את חלק מהחלומות אני זוכרת כשאני קמה, וחלק מהם חוזרים אלי במהלך היום (שיש איזה פרט קטן במציאות הדומה לחלום, שמקפיץ לי את השתלשלות החלום לזיכרון).
    מי סיפר לך את השטות הזאת שלא זוכרים חלומות???

  42. האחד 11 יולי 2007 ב - 16:24 קישור ישיר

    יש מחקר שלם על הנושא.

  43. סיגל 11 יולי 2007 ב - 17:36 קישור ישיר

    האחד,
    תחשוב מה שבא לך.
    יום טוב.

  44. ליאור 12 יולי 2007 ב - 5:28 קישור ישיר

    ניתוח מבריק בתגובה מס’ 7 בבלוג של ג’פרי וולס. הרגשתי כאילו אני בסיפור של אגתה כריסטי כשקראתי אותה. הוא לוקח את כל האלמנטים מהסיקוונס ומחבר אותם בצורה יוצאת מהכלל. וזה ממש נשמע הגיוני. המתסכל הוא, שבניגוד לאגתה כריסטי, כאן לא נדע לעולם אם זה נכון, אלא אם כן צ’ייס יואיל לגלות. שאלה אחת עולה: אם המסקנה הזו נכונה, אז מה קורה כאן? ממתי דייוויד צ’ייס החליט להפוך את הסופרנוס לתשבץ “שבור את הראש”? נכון, זו אף פעם לא היתה סדרה שהאכילה את הצופה בכפית. תמיד היית צריך להתאמץ כדי לגלות את הרבדים החבויים בה, אבל זה כבר מוגזם. כי אם הניתוח הזה נכון, אז צ’ייס הוא חתיכת גאון מטורף.

    (ולמרות שלא כתבתי ספוילרים פרסמתי את זה כאן… שיהיה).

  45. סיגל 12 יולי 2007 ב - 10:42 קישור ישיר

    אחרי שקראתי את תגובה מס’ 7 אני חושבת שאני יותר ויותר מאמינה שטוני מת.
    והצ’ייס המנווול הזה גאון, פשוט גאון!!!

  46. דני 12 יולי 2007 ב - 11:28 קישור ישיר

    תגובה מספר 7 פשוט מבריקה,
    מי שכתב אותה הוא גאון.

  47. רונית כפיר 3 נובמבר 2007 ב - 16:58 קישור ישיר

    מישהו מוכן לומר לי מהי תגובה מספר 7?
    לפי מה שאני רואה יאיר שם הפניה לניקי פינק.
    מישהו?
    (אתמול ראינו בDVD את הפרק האחרון ובאנו לחלוק כבוד אחרון)
    ספוילר:
    אותי לא צריך לשכנע שהקאט הדרמטי הוא מותו של טוני. לא רואה אפשרות אחרת.
    גם לצ’ייס היה בלתי אפשרי לכתוב את המוות שלו, לתת לנו לראות אותו מבחוץ, להחליט איך לביים אותו. חולקת על יאיר לגבי ההכרה. אמנם אנחנו לא רואים את העולם דרך עיניו של טוני, אבל אם הוא חדל להתקיים הסדרה חדלה להתקיים. אין מצב שאנחנו נראה במותו מבחוץ. זה לא יקרה. לקח לנו כמה דקות להבין את זה והיינו בהלם. באבל.
    הרעיון של שקט על כותרות הסיום כמוהו כדקה דומיה לזכרו. ארחיב עוד אחרי שאקרא את המאמרים.

  48. יאיר רוה 3 נובמבר 2007 ב - 21:01 קישור ישיר

    רוה לרונית: הכוונה לתגובה 7 כאן.

  49. רונית כפיר 4 נובמבר 2007 ב - 0:56 קישור ישיר

    תודה.
    אכן תגובה מושקעת.
    הוא בהחלט מסדר דברים שאינטואיטיבית עובדים.
    לא ממש רואה צורך להתפלסף על זה, כי זה כל כך הגיוני. ועדיין גאוני.

  50. online banking 4 יולי 2011 ב - 21:10 קישור ישיר

    כאשר יוצגו בארה”ב?


השאירו תגובה