11 פברואר 2011 | 14:56 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

"הדרך", ביקורת

2009_the_road_016

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 9.2.2011

 

“הדרך” הוא סרט מעניין מדי שאבזבז יותר מדי מילים בפתיח כדי לתהות איך, לכל הרוחות, קרה שהוא מגיע למסכי הקולנוע בישראל 17 חודשים אחרי בכורתו. כבר די ביססנו את זה כאן חזור ובסס: אני לא באמת מבין את המפיצים ואת דרכי פעולתם. לא מעט, אגב, בזכות העובדה שהם ממעטים לחשוף מה מערכות השיקולים שלהם לגבי אילו סרטים מגיעים, אלו נגנזים ואלו פשוט מונחים במחסנים חודשים על גבי חודשים. “הדרך”, רק לסבר את האוזן, הוצג בבכורה באותו פסטיבל ונציה שבו זכה “לבנון” בפרס הראשי. זוכרים?

 

אבל יתכן ובמקרה של “הדרך” התזמון באמת לא משנה. הרי, האם יתכן שכל מי שהפך את ספרו של קורמאק מקארתי לרב מכר בארץ לפני כשנתיים כבר הלך ושכר את הסרט בדי.וי.די? לאו דווקא, נכון? ואולי אנשי יונייטד קינג, מפיצי הסרט, פשוט חיכו בסבלנות עד שכולם יגמרו לקרוא את הספר, יתאוששו ממנו, ואז יהיו מוכנים לסרט. אם יש סיבה אחרת, היא נעלמה מעיניי. יאמר לזכותם של מפיצי הסרט שהם משחקים את פוקר הדחייה בפנים רציניות: הסרט יוצא בארץ עם פרסום מסיבי ונאה למדי, כאילו מדובר בסרט טרי לחלוטין. אני מניח, כאמור, שהפנייה היא לקהל הספרותי, זה שכנראה ממילא לא ממש מעודכן לגבי ענייני קולנוע. ולצד הרצון שלי לגעור במפיצים על כך שהם (עדיין!) גורמים לנו לחכות כל כך הרבה זמן עד שהם מביאים סרט ארצה, אם בכלל. כבר התרגלנו שאם סרט – לפחות מהסוג המדובר והמתוקשר רב הזמזום) לא מגיע ארצה תוך רבעון מצאתו בעולם, אפשר להכתיר אותו בבחינת גנוז. האמת, הייתי בטוח ש”הדרך” נגנז. איך הוא נגאל לבסוף? תעלומה.

 

אבל נעבור לעניינים חשובים יותר.

 

ג’ון הילקוט (Hillcoat, לאיש הזה יש שם שנורא משעשע לתעתק לעברית בלי ניקוד) תפס את עיניי העולם בזכות סרט אחד: “ההצעה” (המערבון שכתב ניק קייב, לא הקומדיה הרומנטית של סנדרה בולוק). זה היה סרט כה מפתיע ומקורי, שהתהדר לא רק בתסריט פרי עטו של ניק קייב אלא גם בפסקול של קייב, שהילקוט האוסטרלי הכניס בו סגנון מדוד ומרשים מאוד, ושבזכותו הפך מיד ל”הדבר הגדול הבא” והתחיל לקבל, כנהוג במקרים כאלה, הצעות מהוליווד. במקביל הפך גם קורמאק מקארתי ל”הדבר הגדול הבא” (זה כמובן נאמר בהומור, מנקודת מבט הוליוודית), בזכות העובדה שספר שלו, “לא ארץ לזקנים”, הפך לסרט המדובר ביותר לשנת 2008 בידי האחים כהן. כך שהיה ברור שינסו למצוא מהר ספר נוסף של קורמאק שטרם עובד לקולנוע ולהביא גם ל-2009 סרט על פי ספרו של מקארתי. וכך הזדווגו להם הילקוט ומקארתי והאחד קיבל את האפשרות לביים את העיבוד לספרו של השני.

 

אגב, נדמה לי שבכך לא מסתיים הקשר בין הילקוט ובין האחים כהן. המוח החשדני שלי תוהה האם האחים צפו ב”ההצעה” של הילקוט לפני שהלכו לביים את המערבון שלהם, “אומץ אמיתי”. אמנם, האחים כהן לא צריכים לגנוב מאף אחד, אבל צריך לשים לב לזה שאלה שביימו סרטים על פי קורמאק מקארתי בשנים האחרונות הם גם אותם יוצרים שביימו את שני המערבונים הכי מעניינים ומסוגננים של השנים האחרונות. ואולי פשוט יש להם טעם דומה.

 

“הדרך” מספר על מסע של אב ובן בעולם חרב וצחיח שהושמד על ידי קטסטרופה כלשהי, שהרגה את רוב בני האדם, את כל החיות, את כל הצמחיה והשמידה את כל מקורות המזון. מי שלא מת מהקטסטרופה וההרס, מת מרעב, ומי שלא מת מרעב, הרג את עצמו כדי לא להיאכל על ידי אלה ששרדו. כן, בעולם פוסט אפוקליפטי האופנה החמה היא קניבליזם.

 

וכך, למרות ש”הדרך” הוא אחד הסרטים המרתקים שראינו לאחרונה – מבחינות רבות, עבורי, הוא כל מה ש”קר עד העצם” ניסה להיות ונכשל בו – יש ללוות את הסופרלטיב הזה באזהרה: זה גם אחד הסרטים המדכאים ביותר שהגיעו למסכינו בעת האחרונה. וזה לא בגלל הייצוג של העולם הפוסט-אפוקליפטי – עולם חרוך ומונוכרומטי – זה קטן עלינו. הפוסט-אפוקליפסה הפכה לדייר נפוץ בקולנוע, ומבחינה ויזואלית, בעת הצפייה בסרט, קשה שלא לחשוב, למשל, על “מקס הלוחם בדרכים” או אפילו על סרטי ההמשך של “האויב שבפנים”. אפילו “הנבחר” עם דנזל וושינגטון מלפני שנה הכיל רעיונות ויזואליים דומים לאלה המופיעים ב”הדרך”. במקומות שבהם הסרט אינו מסע פילוסופי ואסתטי מהורהר על מהות החיים, האיקונוגרפיה שלו דומה יותר לסרטי אימה, מאשר לקולנוע אירופי.

 

אבל בשעה שבסרטים כמו “מקס הלוחם בדרכים” (עדיין, סרט הפוסט-אפוקליפסה האהוב עליי), “הנבחר” ו”האויב שבפנים” הדרייב הפנימי של הגיבור היה להילחם ולשרוד, מה שמניע את גיבור “הדרך” הוא דווקא הרצון שלו למות. משלב די מוקדם בסרט מסתובב הגיבור עם אקדח ובו שני קליעים אותם הוא מייעד לו ולבנו (מה שמיד מזכיר לי את סרט האימה הכי מצמרר שראיתי בשנים האחרונות, “הערפל”, של פרנק דרבונט). אלא שהוא לא מסוגל ליזום את ההתאבדות הכפולה. עוד לא. וכך הם הולכים מתחנה לתחנה, כשהמוות מרחף מעליהם: אם לא מהקניבלים, אז מהעצים היבשים שנופלים סתם ככה פתאום, ואם לא מהם אז מידי עצמם.

 

יאמר לזכותו של הילקוט שהעובדה שהוא מביים סרט אמריקאי (לא ממש הוליוודי, מיינד יו) לא דירבנה אותו להפוך את ספרו של מקארתי לסרט הרפתקאות מלא אקשן. להפך, כשהוא נעזר בצלם של “דבר אליה”, וחוזר אל המוזיקה של ניק קייב (יחד עם וורן אליס) זה אחד הסרטים המהורהרים, הפיוטיים והעמוקים שיצאו מאמריקה בשנים האחרונות. שימו לב, למשל, לאופן היפה שבו הסרט חצוי לשניים, החצי הראשון מייצג עולם ללא אלוהים, ובחצי השני הגיבורים נהיים מודעים לכך שאולי בכל זאת יש אלוהים שמשגיח*. בחצי הראשון, הילקוט מצליח לצמרר לא בגלל שסרטו מזכיר סרטי זומבים, אלא בגלל דימויי השואה שהוא מצרף. באחד הבתים מוצאים השניים מרתף מלא אנשים גרומים וערומים, שזועקים לעזרה כי הם בדרך ל”בית העישון”. זה המקום שבו המטאפורה הספרותית הופכת למטאפורה ויזואלית והסרט העתידני מקבל טוויסט היסטורי: כי בין אם זה בשואה ובין אם זה בשואה גרעינית נשאלת השאלה האם יש רגע בו אין טעם יותר לחיות. כשמתבוננים בסרט ושמים לב שיתכן ודווקא הילד הוא הגיבור, זה שמניע את העלילה קדימה, יש אפשרות לראות את סוף הסרט דווקא כרגע מרגש, אבל קטנטן, של אופטימיות נדירה.

 

 

 

נ.ב:

הילד קודי סמיט-מקפי אוהב את סרטיו קודרים. ואילו המפיצים בארץ, כמו גם רוב הקהל בעולם, לא אוהבים את סרטיהם קודרים. קונפליקט. אחרי “הדרך” המייאש כיכב סמיט-מקפי ב”תן לי להיכנס”, הגרסה האמריקאית המשובחת לסרט הערפדים השבדי. גם “הדרך” וגם “תן לי להיכנס” לא שיגשגו בקופות באמריקה. וכך, גם את “תן לי להיכנס” לא זכינו לראות מופץ בארץ. מצד שני, אם ל”הדרך” לקח שנה וחצי להגיע, כל מה שאנחנו צריכים זה רק להתאזר קצת בסבלנות.


 

*) זהירות ספוילר. מיועד למי שכבר ראה. כמובן שהמילה “אלוהים” לא נאמרת, אבל הסרט מתהפך בסצינה המקסימה במקלט התת קרקעי בו מוצאים האב ובנו מאגר עצום של אוכל משומר. אחרי שבועות של רעב, הם אוכלים לשובע. ואז הבו מרגיש צורך להגיד תודה למישהו על כל השפע הזה. אבל למי? אז הם אומרים תודה ל”אנשים”. כי לברך תודה זה משהו שהם מרגישים שהם צריכים לעשות. מי שמרגיש את זה חזק יותר הוא הבן. חיבבתי את החיוך הקטן אצל האבא כשהבן מציע את הרעיון. האבא כבר ציני, אבל נראה שהוא מבין שהבן עלה על משהו. עדיין, בעולם כה פרוע וחסר רחמים, עדיין קורים נסים. התעוררות האמונה הזאת, שטף האופטימיות הזה, הוא שיניע את החצי השני של הסרט ויהפוך את הבן – ולא את האב – למי שמניע את העלילה. הבן שרוצה כעת להשיב בטוב ובחסד אל העולם, למרות שכללי המשחק (של האב ובני דורו) אמורים להיות הפוכים (אדם לאדם זאב). הבן יגלה שהתקווה והאופטימיות הן שיצילו אותו.

נושאים: ביקורת

11 תגובות ל - “"הדרך", ביקורת”

  1. לב 11 פברואר 2011 ב - 22:54 קישור ישיר

    הספר מצמרר,הסרט היה נוראי בעיניי,בעיקר הם לא נראו כמו אנשים שמותם קרב אבל גם כי הוא היה חסר כל פרשנות לספר ולכן מת לכל אורכו. כל הפיוט של הספר והדמויות נגרס לתמונות שאין בהן כלום, אולי זה כי קראתי ונפעמתי?ואולי זה סרט מחורבן וחסר מעוף. לא יודעת.

  2. דני 12 פברואר 2011 ב - 1:16 קישור ישיר

    סמיט-מקפי הולך לשחק בעוד סרט קודר…

    “הקונגרס” של ארי פולמן…

    http://www.slashfilm.com/kodi-smitmcphee-joins-ari-folmans-the-congress-danny-huston-harvey-keitel-paul-giamatti-attached/

  3. דני 12 פברואר 2011 ב - 4:13 קישור ישיר

    ואוף טופיק:

    נועם מורו הישראלי (“אנשים חכמים”, כמה פרסומות להיילו) נבחר לביים את “מת לחיות 5”!

    http://www.slashfilm.com/noam-murro-direct-die-hard-5-negotiations-lay-favorite-dog/

  4. עדן 12 פברואר 2011 ב - 10:05 קישור ישיר

    אלוהים משגיח ? אני קראתי אחרת את החצי השני. גם בעולם ללא אלוהים יש עדיין אנשים והאנשים יכולים להיות טובים אחד לשני ולהציל את העולם ללא אלוהים. או לחילופין, אם נורא רוצים להכניס את אלוהים אפשר לראות כאן התמרדות כנגד תכניתו להשמיד את העולם – אנחנו אנשים, אנחנו חזקים מאלוהים ותכניותיו הזדוניות ואנחנו ננצח כי אנחנו מסוגלים לטוב למרות שהוא מכוון אותנו לרע.

  5. גור בן-אריה 13 פברואר 2011 ב - 18:38 קישור ישיר

    אני מאוד מאוד ממליץ על הספר לפני הסרט. הספר הוא חוויה מדהימה שלא לגמרי עוברת את המסך באותה עצמה.

  6. מיקי-ל 14 פברואר 2011 ב - 11:43 קישור ישיר

    מסכים עם גור, הספר הוא יצירת מופת, באמת אחד הספרים עוצרי הנשימה שקראתי בחיי, בטח בשנים האחרונות. אני גם מסכים עם עדן לגבי הניתוח. בתור אחד שקרא את הספר, וגם מבין את הרצון לנתח את הסרט לפי אמות המידה והמוסר של המבקר, אני לא חושב שיש איזשהו חלק שמדבר על אלוהות או על השגחה אלוהית. מדובר במסע, סימבולי אם תרצה, שבמהלכו אב מנסה לשמור על בנו ולהוכיח לו שגם בעולם כאוטי, צלם האנוש, הגחלת או האש כמו שמתואר בספר/סרט, עדיין קיים ופועם. יש פה שיר הלל ליחסי אב-בן וליכולת של המין האנושי להמשיך ולקיים את עצמו, להסתגל. זהו יותר סיפור על אינדיבידואליזם והומאניזם מאשר על אלוהים. אבל יותר מכל, צריך לזכור את הקונטקסט שבו נכתב הספר – סופר שהופך לאבא בגיל מבוגר מאוד, על כל החרדות המשתמעות מכך, ועל הרצון להעביר את הגחלת הלאה. הסרט לא מצליח להעביר את את הפואטיקה המינימליסטית המדהימה של מקארתי, שירה לכל דבר. הוא כותב שם משפטים בלתי נשכחים בעוצמתם: “היא אחזה בידו בחיקה והוא חש בגומי של גרבוניה מבעד לבד הדק של שמלתה הקיצית. הקפא את התמונה הזאת. עכשיו זמן את החושך שלך ואת הקור שלך וארור תיהיה”. יחד עם זאת, אני כן ראיתי מעלות בסרט: הוא מצליח להצמד לסיפור ששיש בו קו עלילה, אבל אין בו נפח עלילתי; הוא משתדל לתפוס את האווירה של הספר ואת הרעיונות המרכזיים שלו; הוא לא מתפשר. וכך, למרות שלא מדובר בחוויה בלתי נשכחת כמו הספר, אני כן מוצא את הסרט ראוי לצפייה.

  7. מיכאל 23 14 פברואר 2011 ב - 12:46 קישור ישיר

    סרט מופתי, מהפנט, רב תובנות לא קלות לעיכול על הטבע האנושי האמיתי שנחשף במלואו בעיתות משבר, וזה חתיכת משבר…
    רק אני חשבתי שהסיום היה הכי דאוס אקס מכינה שיכול להיות? כאילו, בחייכם, משפחה עם ילדים וכלב?! מאיפה הם באו בדיוק?… זה ככה נגמר גם בספר?

  8. צור שפי 15 פברואר 2011 ב - 18:54 קישור ישיר

    למיכאל 23 התשובה היא כן. אני לא מסכים עם לב, הסרט נראה בדיוק כמו שדימיינתי לעצמי את העולם ההוא כאשר קראתי את הספר ואני חושב שבמקרה הזה הנאמנות למקור והיעדר הפרשנות עובדים לטובת הסרט.

  9. תוהה ומבולבל 8 מרץ 2011 ב - 2:00 קישור ישיר

    ממש לא הבנתי את הסוף:
    אז נכון, האבא מת,
    הילד נותן אמון בבני אדם,
    ןפאף! נגמר…

  10. אביה 23 מאי 2011 ב - 16:38 קישור ישיר

    איך יש למשפחה בסוף כלב לא אמרו שכל החיות נכחדו

  11. אביה 23 מאי 2011 ב - 16:40 קישור ישיר

    איך יש למשפחה בסוף כלב לא אמרו שכל החיות נכחדו????


השאירו תגובה ל - לב