12 פברואר 2011 | 21:49 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

"ברוכה הבאה לריילי", ביקורת

“מתי אדוארד יבוא ויציל אותי מהסרט הזה”


ראשית, השם. “ברוכה הבאה לריילי”, לכאורה, נשמע תרגום לא רע ל”Welcome to the Riley’s”. והרי נהוג שבתרגום לעברית מסירים את s השייכות, ולעיתים גם את s  הריבוי, כי לא לגמרי ברור מה לעשות איתה. אבל אז נוצרת בעיה: מי זה הריילי הזה. “ברוכה הבאה לריילי” מעביר את התחושה שריילי הוא שם של עיירה. אבל ריילי הוא שם המשפחה של הזוג שניצב בשם הסרט. ושם הסרט, שעוסק בהצטרפותה של נערה למשפחה הזאת, הוא בעצם “ברוכה הבאה למשפחת ריילי”. אבל, העמימות הזאת נמצאת גם במקור. כי שם של מישהו עם s השייכות (ומתקנים אותי שכאן מדובר ב-s הריבוי, כמו ב”הסימפסונס” או “הסופרנוס”) יכול לרמוז למשפחה, אבל גם לשם של מקום – לרוב מסעדה או חנות – שנמצאת בבעלות אותו איש או אותה משפחה. כך שבסופו של דבר, הבילבול הזה – מי הוא ריילי – נשמר במקור ובתרגום. הבעיה העיקרית נותרת: שם הסרט, בין בעברית ובין באנגלית, נותר אפרורי ובלתי מפתה כמו הסרט כולו. הנה הביקורת הקצרה יותר של השבוע, על הסרט.



פורסם ב”פנאי פלוס”, 9.2.2011


ג’ון הילקוט, הבמאי של הסרט “הדרך” שעלה בסוף השבוע בארץ, מוכר יותר כבמאי קליפים. הוא התחיל כשותפו הוויזואלי הקבוע של ניק קייב ומשם עבר לעבוד גם עם להקות כמו דפש מוד ואר.אי.אם. וראו זה פלא, כך גם הבמאי הבא שלפנינו: ג’ייק סקוט – האיש שקורא לרידלי סקוט “אבא” (ולטוני סקוט “דוד”) – ביים שני סרטים במרחק עשור זה מזה, ובין לבין הפך לאחד מהבולטים בבמאי הקליפים והפרסומות באמריקה. הקליפ שלו ל“Everybody Hurts” של אר.אי.אם, ההוא עם הפקק (בהשראת הפתיחה של “שמונה וחצי”), נותר אחד הקליפים הגדולים של כל הזמנים. והנה, עשור אחרי סרטו הראשון, הוא מגיע עם סרט שני, שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה בדיוק (יחד עם “קר עד העצם” ו”הילדים בסדר”). ומה אתם יודעים: עוד פצצת דכאון. אני מבין איזו סיבה יש להיות מדוכא אחרי סוף העולם (ב”הדרך”), אבל ב”ברוכים הבאים לריילי” כולם עצובים, בוכים ורוצים למות, וזה לפני סוף העולם. בימים אלה ממש. אחרי צפייה ב”הדרך” גיבורי “ריילי” נראים די מפונקים. לפחות יש להם אוכל לאכול.

 

ולמה הסרט הזה מגיע אלינו פתאום (שהרי מפיצי ישראל, שאינם קולנוע לב, לא ממהרים להביא הנה את כל הקולנוע העצמאי האמריקאי)? אני מניח שזה כדי לפתות את מעריצי “דמדומים” לבוא לצפות בקירסטן סטיוארט מגלמת חשפנית וזונה בת 16 (אל דאגה, היא חשפנית שאינה נחשפת). סיבה מתאימה ואקטואלית יותר תהיה התפקיד של מליסה ליאו בסרט. ליאו, שבהחלט עשויה לזכות באוסקר על תפקיד ב”פייטר”, עבדה שנים על גבי שנים בטלוויזיה (אנחנו זוכרים אותה מ”רצח מאדום לשחור”), אבל אף פעם לא השאירה חותם משמעותי (בזכות העובדה שהיא שחקנית זיקית שנעלמת לתוך התפקידים שהיא מבצעת ולא נשארת זכורה בזכות עצמה), עד שלוהקה לסרט קטן בשם “נהר קפוא”, היתה מועמדת עליו לאוסקר, ומשם התחילה לקבל תפקידי קולנוע עסיסיים – אבל תמיד (עדיין) בתור האשה מוכת גורל וקשת היום.

 

ב”ברוכים הבאים לריילי”, ליאו וג’יימס גנדולפיני מגלמים זוג שנשוי כבר שלושים שנה, שלא התאושש ממותה של בתם בת ה-15 בתאונת דרכים. שנים אחר כך, כשהנישואים כבר מפוררים, והגבר מרגיש שכל מה שקרוב אליו מת, הזוג מנסה לשקם את עצמו על ידי מעין אימוץ של נערה המתפרנסת מזנות. עצרו רגע: זוג שלא מתאושש ממותו של אחד מילדיהם, או: המוטיב של הבן הנעדר. אם יש תבנית דרמטית שבאופן אישי מעיקה עלי, זו זו. החל מ”מי מפחד מווירג’יניה וולף” של אדוארד אולבי ועד כמה וכמה מחזות ישראליים שראיתי בשנים האחרונות, לא פעם אנחנו נתקלים בדרמה קורעת לב שבה באופן הדרגתי נחשף הסוד שגורם לגיבורים להיות כה סגורים ופגועים כפי שהם: הילד או הילדה מתו. בקולנוע ובתיאטרון, לטעמי, זו הפכה לקלישאה. בעיקר כי אני מרגיש שמי שכותב את הסיפורים האלה מחפש את הדרך הכי “בטוחה” (קרי: נדושה) ליצור לדמויותיו סיפור רקע “עמוק”, ולא כי הוא באמת מנסה להתמודד עם שכול (סרטים העוסקים בשכול ואובדן, הטובים שבהם, מתחילים מהאובדן, ולא חושפים אותו באופן הדרגתי. אבל כל זה, כמובן, טענה כללית. יש ויש מכל סוג).

 

הבעיה היא שלמרות שלושת השחקנים המצוינים, והסגנון הקר והמדויק, הסרט הזה צפוי, מנוכר ומייאש, ואין בו שום דבר שהופך את הצפייה בו למצדיקה את המאמץ הרגשי.



5 תגובות ל - “"ברוכה הבאה לריילי", ביקורת”

  1. בני 12 פברואר 2011 ב - 22:34 קישור ישיר

    מישהו יכול לספק תשובה לשאלתי – מדוע כיום בטי גרייבל זכורה פחות ממרילין מונרו? אני משער שסרטיה של גרייבל הכניסו לפוקס המאה ה-20 רווחים עצומים יותר מסרטיה של מונרו. האם נכון לערוך השוואה ביניהן?

  2. איתן 13 פברואר 2011 ב - 0:17 קישור ישיר

    מסכים עם האבחנה – לא מסכים עם המסקנה. גם אני חושב שאין שום דבר מקורי בסרט הזה, אבל אני דווקא אהבתי אותו, מכיוון שבתוך הנתיבים המוכרים הוא עושה עבודה רגישה וטובה מאוד לדעתי. אני לא חושב שהסרט הזה מדכא ומיאש – מצאתי אותו אנושי, רגיש, אבל לא כבד. לדעתי צפייה מומלצת (כתבתי עליו פוסטצ’יק קצר אצלי בבלוג – ניק לינק)

  3. סטיבי 13 פברואר 2011 ב - 0:36 קישור ישיר

    בשם הסרט זו לא s שייכות אלא ריבוי רגיל (כל השאר לגבי העמימות נכון). לדעתי בשם שנבחר בעברית אין את המשמעות של שם המשפחה וזה נשמע רק כמו שם של מקום, והייתי מעדיפה אפילו שהיו משאירים את השם בגרסה קודמת שלו, “…לרייליז”.

  4. סטיבי 13 פברואר 2011 ב - 2:38 קישור ישיר

    ובלי קשר:
    הערב התקיים טקס פרסי ה-IFTA, שזה המקבילה האירית של הבאפטא. הסרט הזה זכה ברוב הפרסים החשובים:
    http://www.imdb.com/title/tt1456477
    (הקשר שלו לאירלנד הוא לא ממש בצד הסיפורי)
    דונאל גליסון, שמופיע עכשיו בתפקיד קטן ב”אומץ אמיתי”, זכה שם בפרס השחקן העולה. הוא כרגע בפסטיבל ברלין, שם הוא מקבל את המקבילה האירופית (היוקרתית) של הפרס הזה, ה-Shooting Star, שניתן בכל שנה לעשרה שחקנים צעירים מרחבי היבשת.

  5. hamlet 13 פברואר 2011 ב - 14:14 קישור ישיר

    And tonight the BAFTA awards.
    Let’s hope for surprises


השאירו תגובה