"שרון עמרני, זכרו את השם", ביקורת (שלכם)
הערב ב-22:00 ישודר בערוץ יס דוקו הסרט התיעודי שביימתי, "שרון עמרני, זכרו את השם". בכל שאר הימים אני כותב כאן ביקורות על סרטים של אחרים. אולי אפילו על הסרטים שלכם. עכשיו הגיע הזמן שלכם לכתוב – בפעם הראשונה – ביקורת על סרט שלי.
בעיניי רוחי אני חושב שגם כשאני לא אוהב סרט, אני מנסה להיות הוגן כלפיו, עדין, ואולי לחפש בו נקודות זכות. אבל אני מניח שמנקודת מבטו של היוצר, גם ביקורת מסויגת יכולה נורא לפגוע (שמעתי פעם על במאי שנורא נעלב מביקורת שכתבתי על הסרט שלו. אני חשבתי שהיא היתה סופר מפרגנת – ארבעה כוכבים! – אבל היו בה שתי הסתייגויות, שני מקרים של "אבל…". והוא הפנים רק את ההסתייגויות, ולא את הסך-הכל). האם אני אדע לקבל את הביקורות הלא מפרגנות מבלי להיפגע? האם גם אני אקרא ביקורת מפרגנת אבל אראה רק את ההסתייגויות? או שאולי – וכך הייתי מקווה – ששנים של כתיבת ביקורת לימדו אותי, לכל הפחות, לקבל ביקורת. אין לי מושג. הכל חדש לי כאן.
זו פעם ראשונה שאני חתום על משהו שאני עומד מאחוריו ואחראי לו, ולא שותף משני בפרויקט של מישהו אחר. כך שזו פעם ראשונה שאני לומד, בעצם, מה זה אומר לקבל ביקורת על משהו שעמלת עליו. כן, תגידו, כולה סרט תיעודי. נכון. אבל זה מה שיש. אז אם אתם צופים בסרט הערב, או בשידורים החוזרים הלילה ובסוף השבוע הקרוב, אני משאיר את הפוסט הזה פתוח לכם, לביקורות שלכם. היוצרות מתהפכות. היום אתם מבקרים אותי. אם אתם יוצרים שמרגישים צורך להתנקם, זה המקום שלכם (אני אעריך אתכם כפליים, כמובן, אם תחתמו בשמותיכם האמיתיים). כרגיל, טרולים יימחקו.
הנה כמה שכבר כתבו על הסרט בימים האחרונים:
לא ראיתי את הסרט עדיין, אבל הפוסט הזה מקסים. עלה והצלח
יש סיכוי שהסרט יוקרן גם בכבלים?
עדין ויפה.
ההחלטות העקרוניות על מבנה הסרט עובדות נפלא ויוצרות לו כמה רבדים – היכרות עם שרון עמרני, כניסה אל תחילת התקופה היפה של הקולנוע הישראלי, גם הצצה אל המשפחה שלו וההתמודדות שלה (הסיפור של הדוד על איך אמא שלו נפרדה ממנו מדהים).
מגיע לקולנוע הישראלי סרט שמסתכל עליו.
אבל מלבד שאלת ה"מה אילו?" שמרחפת מעל הסרט ברמה האישית, היה חסר לי ניסיון להגיע למשהו יותר שורשי ועמוק שאני מחפש בד"כ בתיעודיים מצוינים – משהו שיערער אצלי משהו, שיטיל ספק, שיגרום לי להסתכל אחרת על החיים או על עצמי (או לפחות, במקרה של העולם שהסרט הזה עסק בו, על הקולנוע הישראלי וההתפתחות שלו, או על מקורות היצירה של האמן…). לא חוויתי רגשית או אינטלקטואלית איזשהו קונפליקט כזה. אם להשתמש בתפיסתך את הקולנוע של שרון עמרני – היתה בסרט אהבה, לא היתה ביקורת. לא מסעיר. כן עדין ויפה.
ומה עם אלה מאתנו שבהוט?
הקטע של הדוד שלו בסוף שמספר מה אמרה האמא לשרון בבית החולים ברגעיו האחרונים, מיצה הכל , אדם שחלף בעולם לפרק זמן הטביע חותמו האמא כאילו נותנת לו שיחרור להמשיך לעולמות אחרים קטע מיסטי חזק שמתחבר מאוד לשרון, האמא אולי היחידה שהיתה קשורה לנפש שלו.
אני אדם לא מהמקצוע, כצופה הסרט ריגש ונגע מאוד שרון היה אוהב אותו.
יס אין לי, אז מעבר לטריילר לא ראיתי את הסרט.
נראה כמו פרוייקט ראוי שהתגשם לתוצאה ששווה לצפות בה.
רציתי להביע מרמור על משהו קטן. היום התפרסה בגלריה רשימה של אורי קליין על פסטיבל ברלין. קליין, ויסלח לי רוה, נחשב היום לבכיר המבקרים בארץ, אך לפעמים יש לו נפילות. ברשימה הוא הזכיר את סרטו של תומר היימן, וכתב שהאח ברק הוא העורך של סרטיו האחרונים של היימן. את בדרך הביתה שרובה ערוכה בצורה מופתית ערך רון גולדמן את הסרט החדש גם ערך עורך מקצועי, ברק הוא מפיק ולא עורך, וגם במאי של סרטים שלו. בעיניי זו טעות מבישה של מבקר ברמה הזו שלא מבדיל בין עורך למפיק. ברור שלכל מפיק יש דיעה לגביי העריכה, אבל מדובר פה על תפקידים מקצועיים.
ואגב שאלה, האם הקרנות ויס תקצמו את הסרט החדש של היימן כסרט חדש? הרי עם כל הכבוד מדובר בחלק עשירי של אותו פרוייקט. סתם מעניין לדעת.
מקווה ששרון עמרני יגיע גם לערוץ 2 או משו כזה ולא רק לנישה
זאת לא הפגנת הבורות הראשונה שמפגין אורי קליין כלפי יוצרי הקולנוע הישראלי. לא מכבר התפרסמה בקורתו על הסרט גיא אוני. הוא מאד התפעל מהמוסיקה וציין את המלחינים אלי ירקוני וישראל דוד. שני האנשים המצוינים האלו הם אנשי הקלטה ומיקס עם ותק ורקורד עשיר – ולא מלחינים. לפי רוח מחשבתו של קליין: אלו האנשים הקטנים והלא חשובים שעובדים תחת שרביטו של הבמאי.
אהלן, השיר של אהוד שמופיע בסרט "עד הפעם הבאה" יצא כבר לאור? יש אפשרות להשיג אותו איכשהו?
==============
רוה לרועי: השיר, שהוקלט במיוחד עבור הסרט, ייכלל בדיסק החדש של אהוד בנאי שייצא בעוד כחודש.
מעניין שכול מי שראה את הסרט דבר יותר מהכול על הסצנה שבה הדוד מספר על הפרידה של אמא של שרון ממנו. קטע מרגש עד דמעות שמעיד על העוצמה שיש לאישה המדהימה הזאת. מעבר לזה גם הקטעים הקצרים שבויימו היו מרשימים מאוד.
אבל בסופו של דבר לא הצלחתי להבין על מה הסרט הזה? מה יחד אותו מעשרות אנשים אחרים שנפטרו תרם זמנם ולא מיצו את הכישרון שלהם?הייתי מצפה שהסרט ינסה לבדוק את עניין האמונה האם יש מיקריות או גורל ידוע מראש? האם אדם יכול לשחק את התפקיד שלו בתוך הכאוס הקיומי מה התפקיד של אדם שבוחר להיות במאי וליצור עולמות? הרבה דברים מרתקים שהסרט נמנע מלהתעסק איתם וחבל
אתה ממש חמוד. כל הכבוד: מעטים יכתבו פוסט כזה. אין עליך.
אהבתי את הביקורת שכתבו עליך בפנאי פלוס, שני עמודים אחריך. גם גילוי נאות, גם קריאה קצרה של הסרט, גם ביקורת על מה שחסר או פחות מוצלח, וגם סיום במחמאה.
אראה את הסרט, אני בטוח שאהנה.
ראיתי לפני כמה שעות.
קורה דבר מאוד יפה בסרט הזה: הוא באמת מספר סיפור על הקולנוע הישראלי.
סיימתי אותו ונורא רציתי להשתקע בתוך הסרטים האלו שוב.
הסרט מקיים היטב את המטרה שלו – הוא גורם באמת לזכור את השם, כפי שהכותרת הנשכחת ההיא מהעיתון מבקשת.
שרון באמת מרגיש, בעזרת הסיפורים והוידאו ההוא מ"סם שפיגל", כמי שהיה חלק בלתי-נפרד מהדור ההוא ורק המציאות שאנו מכירים מצליחה לשכנעת אותנו שהוא בכל זאת לא כאן.
וברגע הכל חולף מהר והסרט מסתיים, בעוד שאתה מרגיש שכל כך הרבה עוד יכל להיאמר. זה גם טוב, כי אנחנו מצליחים להבין שביב מההרגשה של כל אותם אנשים, כולל הבמאי, שמספרים על שרון-
אבל מרגיש שיש נושא אחד שלא מדובר כאן, למרות שהסרט כן בסופו של דבר מדבר גם עליו.
הסרט מספר חלקים קטנים מסיפורו של הקולנוע הישראלי המתהווה בעשור וחצי האחרון, מתוך השבר אל התקומה ואל השגרה שבו, דרך סיפורו של אדם שהיה חלוץ בו ונפטר לפני שהגיעה שעתו הגדולה באמת.
וכאן מגיעה ההסתייגות הקלה שלי. כי באמת שהרגשתי שהסרט היה טוב, ובאמת שהרגשתי שהוא גם יכל להיות יותר טוב.
זה נכון מאוד שהחל מסוף 2001 מה שקרה לקולנוע הישראלי כבר לא קשור לשרון עמרני.
אבל השאלה היא למה בעצם הוא מעורר בנו את תחושת ההחמצה הגדולה, מה בדיוק סימל העידן החדש ששרון הביא איתו, יחד עם שאר בני דורו, שאלות מסוימות שיכולות לנמק ולהסביר, או להעמיד במבחן, שנים ארוכות בקולנוע הישראלי, ממאנות להישאל.
פתחו של עידן קולנועי חדש, בו נשאלות שאלות על דת, מוות ומשפחה דרך רגשותיו של היחיד, בעולם שהאידיאל הרעיוני שלו הוא רגשות ושורשים… יש כאן הרבה על מה לדבר.
העובדה ש"ל"ג בעומר" כל כך מרגש אותנו
(המשך) מעלה שאלות מאוד גדולות על מה ההווה שלנו כאנשים שחיים במקום מסוים.
התחנות שהתסריטים של שרון והחיים שלו נפגשים בהן, ומה שהן משקפות על המציאות הקולנועית, ומתוכה גם על החיים שלנו, ועל מה שאנחנו בוחרים לדבר עליו, ולעצב לפיו את החיים שלנו- יש פשוט כל כך הרבה מה לשאול לאורן.
הסרט בוחר שלא לדוש בהן, אלא להסתפק בהנצחת הבמאי ובהצצות לעולמו, ולתסריטים שפגשו את עולמו. ואולי בכלל בשלב מהסוים התסריטים הפכו לעולמו, כשהחליט להתרחק מאלוהים.
הסרט מעלה תשוקה גדולה מאוד לקולנוע, במיוחד לקולנוע קרוב. אני יודע שזו אחת ההרגשות הכי חמות שיצאתי ממנו איתן. בעיקר בזכות הסצנות של סידר וברגמן.
אולי אני זה שמסתכל כאן באופן מערכתי ולא על האיש עצמו. אך ישנו סוג חדש של קולנוע ומחשבות שנותרים במרכז עזבונו של שרון, לפחות בשביל הצופה, להלן אני.
וזה בסוף, מותיר אותי גם עם טעם של עוד שלעולם לא יסופק באשר לסרטיו של האיש- ועם תשוקה שהולכת וגדלה לקולנוע מקומי, אמיתי, כזה שבא מהלב, ומהבטן- אבל גם שואל שאלות.
או, הנה אני שוב מתחיל. בואו נגדע את זה כאן. הרבה תשוקה, הרבה טעם של עוד- אני חושב שעם זה אני בעיקר נשאר מהסרט.
סרט מרגש ונדיר. פיסת הסטוריה קרובה שיש לשמור קרוב ללב. אתה שואל על הסרט שלך? אני התרכזתי כל כך בשרון ובדמות המיוחדת הזו שלא ממש חשבתי עליך. אבל אתה יודע מה? אולי זה אומר שעשית עבודה טובה מאד.