19 פברואר 2011 | 21:09 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

הזוכים בפסטיבל ברלין 2011

פרס דוב הזהב בפסטיבל ברלין חולק לפני שעה קלה לסרט האירני “נאדר וסימין, פרידה” שביים אסגר פרהדי. הסרט סחף פרסים גם בקטגוריית השחקנית (שהוענק במשותף לכל השחקניות בסרט) ובקטגוריית השחקן (שהוענק במשותף לכל השחקנים בסרט). הסרט זכה גם בפרס מטעם חבר שופטים האקומני (אנשי כמורה הבוחרים בסרט שמציג ערכים הומאניים).


פרס חבר השופטים הלך ל”הסוס מטורינו” סרטו החדש של בלה טאר (הפה שלי מרייר רק מהמחשבה שלבלה טאר, מאלילי הקולנוע שלי, יש סרט חדש). הסרט גם זכה בפרס פיפרסקי מטעם חבר השופטים של איגוד מבקרי הקולנוע (ברור).


הנה כל שאר הפרסים של חבר השופטים הרשמי של הפסטיבל, שהכיל בין השאר את איזבלה רוסליני ואת גאי מאדין.


עוד פרסים שחולקו ביממה האחרונה בברלין:


פרס סרט הבכורה – פרס חדש בפסטיבל המקביל ל”מצלמת הזהב” בפסטיבל הקאן, שמוענק השנה בפעם השלישית – הוענק לסרט “על הקרח” שביים אנדרו מקליין. בחבר השופטים ישבו הסופר והמוזיקאי הישראלי אסף גברון, הדוקומנטריסטית הישראלית/מקוראית/אמריקאית מישל אוחיון והמפיקה הגרמניה בטינה ברוקמפר.


פרס הסרט הקצר – שבחבר השופטים שלו ישב רנן שור – הוענק ל”דיג לילי” של פארק צ’אן-ווק, סרט בן חצי שעה שכבר עשה כותרות כשויג כסרט העלילתי הראשון שצולם כולו באייפון 4. עכשיו הוא גם קיבל תיוג איכותי, ולא רק כגחמה טכנולוגית.


בתחרות “דורות” לסרטי ילדים ונוער זכה “מבול” של גיא נתיב (על פי תסריט של נעה הרצברג) בציון לשבח מטעם חבר השופטים של הילדים. הסרט “על הקרח”, שזכה בפרס סרט הבכורה לעיל, קיבל את דוב הבדולח מטעם חבר השופטים של בני הנוער (בני 14 פלוס).


חבר השופטים האקומני, המייצגים את מחלקות הקולנוע של הכנסיה הפרוטסטנטית והכניסה הקתולית (והמעניקים פרס לסרט המייצג את הגוספלים הנוצריים או שמציג ברגישות ערכים ספיריטואליים, אנושיים או חברתיים), העניק את פרס בסך 2,500 יורו לסרט ממסגרת הפנורמה לסרט הישראלי “לא רואים עליך” של מיכל אביעד, עם יבגניה דודינה ורונית אלקבץ.

נושאים: בשוטף

13 תגובות ל - “הזוכים בפסטיבל ברלין 2011”

  1. perpel 19 פברואר 2011 ב - 21:28 קישור ישיר

    מה עם אודם?היה מועמד למשהו?

  2. מה יפית 19 פברואר 2011 ב - 23:37 קישור ישיר

    הסרט נחשב על ידי מבקרים כגרוע בכל קנה מידה. יונתן סגל לא הוכיח עדיין שהוא במאי בעל שיעור קומה. הכבוד שנפל עליו נבע בגלל המסר הפוליטי.

    ==============

    רוה למה יפית, קיט קאט, דבר אחר: זו התגובה השביעית שלך כאן המבהירה בשמות שונים את דעתך על הסרט, על הבמאי ועל דעותיו הפוליטיות. זה כבר ספאם לכל דבר. ההודעות הבאות שלך בנושא הזה ימחקו.

  3. Spartak 20 פברואר 2011 ב - 0:17 קישור ישיר

    זה אומר שהסיכוי קלוש שנראה את הסרט הזוכה בארץ… 🙁

  4. אביב 20 פברואר 2011 ב - 2:41 קישור ישיר

    שוב עצוב לקרוא את כל הצדקנים שמביעים דעות נחרצות על הסרט אודם בלי שהם בכלל ראו אותו…

    הסרט מרתק. יש כל כך הרבה דרכים יותר מעניינות להתייחס אליו מאשר דרך הפריזמה הפוליטית.

  5. דיסקו 20 פברואר 2011 ב - 9:47 קישור ישיר

    ליאיר:זה אכן מעצבן לראות מישהו מופיע שוב ושוב ואומר את אותן תגובות, ועם זאת, לדעתי יש צורך להעלות כאן פעאם דיון בנושא הסרטים הפוליטיים בישראל. זה הכרח.
    אתה רואה שכל פעם שעולה נושא כזה זה מציף דברים רגשיים ואחרים ששווה להתעסק בהם {כי אם לא כאן אז איפה?}.
    חשוב לנסות להבין את הקשר שיש בין הקולנוע לפוליטיקה במובן הרחב שלה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שחלק לא מבוטל מהסרטים בארץ, ובוודאי החלק שיותר זוכה לתהודה בחו”ל – הוא עם כיוון פוליטי מובהק. {אני באמת מאמין שאין סרטים עם כיוון אחר שנעשים בארץ והשאלה היא למה? יגידו שפשוט אין קולנוענים בימין או מה שמתכנה ימין או ווטאבר, וכנראה יצדקו. ואז שוב השאלה היא למה?}
    בכל מקרה שווה להציף את זה במקום לתת לזה מקום רק בתגובות.
    המון העם, לא היוצרים, מרגישים מעט נבגדים על ידי הקולנוע הישראלי שזונח את היצירה הפשוטה, זאת שהולכים אליה בכיף עם פופקורן כדי להינות גרידא.
    שוב לעניות דעתי יש מקום לבחון למה זה.

    ================

    רוה לדיסקו: א. כששבע תגובות נכתבות על ידי שבעה אנשים (אפילו על ידי ארבעה) זה דיון. כששבע תגובות נכתבות על ידי אותו אדם, זה לא דיון. זה קמפיין, שמנסה ליצור מראית עין של “המון העם”. ב. לגבי החלק השני של התגובה שלך, אין לי אלא להגיב אליה בגלגול עיניים מיואש, לתהות האם יצא לך לראות בכלל סרטים ישראליים בשנים האחרונות ולהפנות אותך למנגנון החיפוש מצד שמאל שיוביל אותך להמון דיונים בנושא בבלוג, כדי שאת הדיונים היום בבלוג נוכל לשמור לסרטים שהמון הם חובב הפופקורן יוכל ליהנות גרידא מהם.

  6. מה יפית 20 פברואר 2011 ב - 9:56 קישור ישיר

    דיסקו, נכון אמרת “זה מציף דברים רגשיים ואחרים”. אבל יש מספיק אנשים בארץ שאטומים לגמרי לזה. יש התנשאות גמורה לסבל הריגשי שזה מעורר.

  7. אורון 20 פברואר 2011 ב - 10:58 קישור ישיר

    דיסקו – יש לי הרגשה שאתה קצת משליך את עולמך הפנימי על “המון העם”. זאת אומרת, באמת לא נעשים כאן סרטים א-פוליטיים לדעתך? כי לדעתי זה אומר שאתה תמיד יוצא מנקודת מוצא פוליטית, מחפש אותה ביצירות שאתה רואה. אצלי זה ההיפך. אפילו “ואלס עם באשיר” לא היה פוליטי בכלל בעיניי, תאמין או לא. זו פשוט הדרך בה אני רואה את העולם.

    אז כאשר אתה מציע להציף, מיוזמת הבלוגר, את הדיון הפוליטי אני פשוט מוכרח למחות. אתה שואל “אם לא כאן אז איפה?” בוויינט, זה איפה. יש שם את כל המקום שבעולם ל”דברים רגשיים ואחרים” שסרטים עם גוון פוליטי מעלים. פה מדברים על קולנוע, בדרך כלל. ובכל פעם שמדברים פה על פוליטיקה, אני (ואולי גם אחרים) בורח מהבלוג ונשאר בגלות איזה שבוע עד שתרגע סופת האשפה בטוקבקים ויהיה אפשר לשוב וליהנות מהבלוג הזה. או בקונטקסט פוליטי – אני פשוט מוכרח לעמוד כאופוזיציה מול ההצעה שלך, למען קולי יישמע 🙂

  8. צור שפי 20 פברואר 2011 ב - 11:25 קישור ישיר

    נו טוף, ואחרי כל זה, איך אודם?

  9. רודריק ג'יינס ג'וניור 20 פברואר 2011 ב - 11:52 קישור ישיר

    באמת, איך אודם? עריכה, צילום, ארט, משחק? שפה קולנועית וכו’?

  10. שלומי 20 פברואר 2011 ב - 12:23 קישור ישיר

    נעשים כאן סרטים מצויינים – גם פוליטיים וגם לא פוליטיים. אמנם השיח הבין-קולנועי לא מספיק מפותח בארץ, כלומר: עדיין אין מספיק סרטים שמתכתבים עם סרטים אחרים בני זמנם. ואני חושב שברגע שיתפתח שיח כזה, הוא יגלוש עם הזמן גם לשיח בין סרטים פוליטיים מצדדים שונים ומגוונים של המפה הפוליטית, ובכך תהיה ברכה לשיח הפוליטי בארץ בכלל. ואין כוונתי לפטור יוצרי קולנוע ימניים מליצור סרטים פוליטיים כבר עכשיו.

  11. דניאלה 20 פברואר 2011 ב - 15:02 קישור ישיר

    ברכות לגיא נתיב ולסרטו המקסים מבול

  12. רודיק 21 פברואר 2011 ב - 16:03 קישור ישיר

    יש לך בלוג עם תוכן מעולה, אבל קשה לקריאה בגלל עיצוב וחוסר הדגשה ופונטים.

  13. עמרי 23 פברואר 2011 ב - 0:00 קישור ישיר

    כמה רשמים מברלין (זהירות, ארוך):

    לצערי לא יצא לי לראות את “נאדר וסימין” כי הכרטיסים נחטפו מאוד מהר, אך ממה ששמעתי באמת הגיע לו לזכות בתחרות, שרוב הסרטים בה היו די בינוניים. כמובן, חוץ מהסוס מטורינו. הסרט של בלה טאר נפתח באחד מהשוטים המדהימים, פוערי לסתות והממוטטים רגשית שיצא לי אי פעם לראות בקולנוע, ובטח שבקולנוע כל כך גדול עם עותק פילם כל כך יפה. אך מנקודה זו אין ברירה לסרט אלא לאכזב, בין השאר כי הוא כל כך עקשני בלתסכל את חווית הצפייה והוא פשוט ארוך מדי. אבל כרגיל מדהים ומדכא.
    חוץ מזה, שווה לשים לב ל”הפרס” של פולה מרקוביץ’ שרובו הצליח להתמקד רק בדימויים עם מעט עלילה, וצולם בצורה מרגשת וחכמה, ול”העתיד” של מירנדה יולי שהיה חביב ביותר בדרך שהצליח להחדיר נאראטיב אלטרנטיבי וראדיקאלי לתוך קומדית אינדי פשוטה ברובה.

    “אודם” לעומת זאת, היה לצערי אירוע די מביך. תסריט איום ונורא, עם דיאלוגים סטודנטיאליים ובושריים, דמויות שטוחות ולא אמינות, וצילום מכוער בכמה שהוא מתייפיף (ודיגיטאלי). רק ברגעי הפלאשבק לרמאללה של תחילת שנות ה-90 יש לסרט כמה רגעי חן וכנות, אבל הם רק מגבירים את התחושה שרוב הסרט שמתרחש בהווה פשוט לא מעניין. מצד שני, בסוף הסרט היו לא מעט עיניים דומעות מסביבי כך שאולי לעיניים זרות זה יותר נסבל.
    לגבי המסר הפוליטי, שהיה הדבר אולי המעצבן ביותר בסרט מבחינתי (ולא בגלל שמפריע לי לראות את ישראל מוצגת רע וכו’). מבחינת הדמויות, אין כמעט משמעות לאורך הסרט לצד הפוליטי של האונס שמתרחש. לכאורה, ניתן לומר שהבמאי רק מתעניין בתגובה הרגשית של הדמויות ולסרט אין מסר פוליטי, הוא רק “מתבונן”. אבל האונס הוא כן פוליטי וכשאין התייחסות אמיתית לכך בגוף הסרט המשמעות היא שה”כיבוש” הוא אך ורק קטליזטור בסרט ושום דבר מעבר. מבחינתי זהו שימוש נצלני וזול בחומרים נפיצים להשגת תשומת לב, ויש הבדל עצום בעיני בין הסרט הזה לרוב הסרטים האחרים שקיבלו תשומת לב בשנים האחרונות מההתעסקות הפוליטית העצמית שלהם (אולי חוץ מ”הבועה” שדומה לו במובנים רבים). מכאן גם נובעת רוב שאר התחייסות הסרט לצופים שלו. הוא מנדב מידע על הדמויות בצורה הדרגתית שאמורה להיות מתוחכמת, אבל היא מרגישה מניפולטיבית וזולה. ניגודים שאמורים לשחק עם התפיסות המוקדמות של הצופים על הדמויות, הופכים מהר מאוד לקלישאות.

    בתחרות הקצרים שגם כללה לא מעט סרטים מעפנים, הסרט של פארק בלט מאוד וללא ספק הגיע לו לזכות. מה שמדהים הוא, שמכל הסרטים שצולמו ב35 מ”מ-או ALEXA או כל מצלמה יקרה אחרת, הסרט של פארק שצולם באייפון היה הפיוטי ביותר. הפוסט פרודקשן שנעשה לסרט הזה גובל בגאונות, ובלא מעט שוטים אפשר לטעות בקלות ולחשוב שהסרט צולם ב16 מ”מ עם עדשה זולה. פארק לא משתמש באייפון כאמצעי עלילתי כמו שאפשר היה לצפות, אלא כאתגר קולנועי. הסרט גם נפתח בכתובית “הסרט הזה צולם באייפון 4” כדי לגרום לקהל כל הזמן לחשוב על כך שאין למצלמה משמעות מבחינתו, הוא אמן והוא עושה אמנות עם כל מכשיר. בהתאם, זהו לא סרט דל תקציב, יש סצנות לילה מוארות היטב, סצנות עם שחקנים רבים וצילום לעיתים “סטנדרטי” וקולנועי (תנועות מצלמה עם סטדיקאם ואפילו כמה קריינים). ובאשר לסרט עצמו, בוא נאמר שהוא טריפ אקספרמנטלי מטורף, אבל מאוד קומוניקטיבי ומרגש באותו זמן, שמצליח לגרום לך לעבור בין 4-5 ז’אנרים ושפות קולנועיות בלי לשים לב כמעט בתוך חצי שעה. צריך צפייה נוספת, אבל מבחינתי זו היתה יצירת מופת.
    חוץ ממנו, הסרט השוודי “THE UNLIVING” היה סרט הזומבים הטוב ביותר שאני זוכר שראיתי. בעיקר כי הוא היה קצר ולעניין, הוא הצליח בלבנות עולם עתידני יותר אמין ומורכב מרוב סרטי האימה והמד”ב שיצאו בשנים האחרונות, ועם דמויות מעניינות יותר שמגיבות למציאות שסביבן בטבעיות.


השאירו תגובה