פסטיבל
אתמול סוף סוף ראיתי את "127 שעות", סרט שחמש הדקות האחרונות הנפלאות שלו מצדיקות את כל 90 הדקות שבאו לפניהם. דני בויל הזה הוא להטוטן של קולנוע ועיקר הסרט הוא משחקי מצלמה. אכתוב על הסרט ביתר אריכות ונימוק בקרוב. אבל חוץ מלצפות בסרט, גם האזנתי בימים האחרונים לפסקול שלו. בסרט, למשל, יש שימוש אדיר ומאוד אירוני, שעובד מצוין, בשיר "יום מקסים" של ביל וויתרס. בדיסק, השיבוץ שלו נראה מודבק. אבל יש בסרט ובדיסק שני קטעים מוזיקליים אדירים.
הנה הראשון, שמלווה את כותרות הפתיחה, "לא לשמוע יותר מוזיקת גלישה" של פרי בלאד. השיר המלא הרבה יותר מבריק מהגרסה החתוכה שמופיעה בסרט. זה שילוב בין טוקינג הדס/טום טום קלאב/ופתאום שילוב של ויסאז' באמצע. וכל דקה, מדוד, השיר משנה כיוון. פנטסטי.
ושיא הסרט שכה התלהבתי ממנו, מולם וערוך לצלילי השיר "פסטיבל" של סיגור רוס. כבר כתבתי כאן בעבר שלשים סיגור רוס בפסקול סרט זה כמעט לא הוגן. זה תמיד ייצא מדהים. וכאן, דני בויל הגיע לשיא. השיר המלא הוא תשע דקות, בסרט מופיע הקטע שמתחיל בדקה ה-4:30, מרגע כניסת התופים, וכל הסוף בנוי על הקרשצ'נדו של השיר:
בסרט "עור מסתורי" של גרג אראקי יש שימוש מדהים במוסיקה של סיגר רוס.
סרטו האחרון של דני בויל ("נער החידות מבומביי") היה להצלחה אדירה גם בקופות וגם בהכרה הבין לאומית וכמובן הזכייה בטקס האוסקר.ואכן היה מגיע לו.לדני בויל יש סגנון מוכר סגנון שהביא אותו עד הלום (סצנות מהירות וזורמות , עריכה מדוייקת ומהירה , ריבוי סצנות ,לוקשיינים ודמויות וכמובן פסקול) עד כאן הכל יפה ולכן כשבאים לבחון את הסרט "127 שעות" הציפיה היא גבוהה מכיוון שאנחנו יודעים למה דני בויל הבמאי מסוגל.אבל לצערי הסרט הזה הוא פשוט אכזבה אחת גדולה.
כבר מהטריילר הרגשתי שיש פה בעיה וראינו שאין הרבה תוכן ושרוב הסרט יהיה בנקודה שבה הגיבור תקוע וידו מתחת לאבן.אבל קיוותי שאותו דני בויל יידע לעשות את קסמיו ובכל זאת לספק לנו סרט זורם , קצבי ומעניין אך הדבר לא קרה והסרט מרגעיו הראשונים לאחר האירוע המחולל פשוט עומד במקום.הסרט מבוסס על סיפור אמיתי וכמובן שהסיפור מלא השראה ובהחלט היה ראוי לעבד אותו למסך הגדול אבל משהו בתסריט חסר וגם במאי מצויין ושחקן כשרוני (ג'יימס פרנקו) לא מצילים אותו.אני מנסה להזכר בסרטים דומים אשר בהם הגיבור תקוע לבדו וכל הסרט מתרחש באותו הלוקשיין , משום מה עולה לי רק הסרט "Cast Away " עם טום הנקס , גם שם הגיבור נמצא נטוש במקום מבודד כשהדבר היחידי שמחזיק אותו זה הרצון לחיות.
כמו שהסרט בכיכובו של טום הנקס כשל גם הסרט הזה כושל.לא הרגשתי שדמות הגיבור מצליחה לרתק , לרגש ולגרום להזדהות של הצופה איתה , אמנם כמובן שהצופה מביע צער על המצב הקשה שבו נמצא הגיבור אבל הרצון של הגיבור "לחיות" ולחזור לחיים הקודמים שלו לא מובאים בצורה מרשימה וחזקה בסרט והצופה רוצה שהגיבור יינצל כדי שיוכל פשוט לצאת מהסיטואציה ומהקונפליקט הרגעי שבו הוא נמצא (קונפליקט סביבתי וגם קצת אישי למרות שהנושאים הללו מובעים בקצרה בסרט ולא בצורה הכי ברורה).לטעמי נכון היה לשלב יותר פלאשבים ויותר אירועים מהעבר של הגיבור בכדי לייצר הזדהות עם הגיבור אולי אפילו אפשר היה לספר את הסיפור בצורה של אב שמספר לבנו או בצורת יומן שנכתב ושיש מספר על (הגיבור) שמספר וחושף לנו כל פעם פרט נוסף.דני בויל החליט יותר להתעסק בסיטואציה שבה שרוי הגיבור ובמצוקה שלו ובדרך ההתמודדות שלו (אפילו היו קטעים לא נעימים של שאפשר היה לחסוך אותם מהצופה).והסרט די תקוע ברובו ופשוט מחכים כל הזמן לפתרון הקונפליקט שהוא ידוע לצופה מכיוון שמדובר בסיפור אמיתי והסיום ידוע.(למי שקרא על הסיפור לפני).
הסרט מועמד למספר פרסי אוסקר (הסרט הטוב ביותר , עריכה , תסריט , שחקן ראשי) אני מאוד אופתע עם הוא יקבל פרס בטקס האוסקר השנה וג'יימס פרנקו הוא היחידי שיעלה לבימת האוסקר השנה אבל זה בגלל שהוא מנחה את הטקס ולא בגלל המועמדות שלו לפרס…
אז השנה זוהי לא שנת דני בויל אבל אל דאגה אני משוכנע שהוא יחזור אלינו בקרוב עם אותו סגנון מהסרטים הקודמים שכולנו מחכים לשוב ולראות על מסך הקולנוע.
127 שות- סרט השנה אחרי אינספשן
לומר ש5 הדקות האחרונות הן המצדיקות את ראיית הסרט כלו זו ביקורת משונה משום שההפך לגמריי הוא הנכון. הסרט הוא שטוען את הקליפ שבסופו וגורם לו להיות איך שהוא קתרזיסי. ללא הסרט שלפניו הסוף היה קליפ סתמי חסר כל אפקטיביות.יחד עם זאת הפתרון הקליפי מוציא את כל הרוח ממפרשי הסרט האפקטיבי הזה והופך אותו להיות סרט סתמי חסר כל משמעות או עניין אמיתי. שלא יהיה כאן ספק מדובר בסרט טוב בתחומו, מבדר(סוג של..)שמצליח להעביר את זמן המסך שלו מבלי לשעמם וזה הישג שראוי לציון אם כי לא להלל.ובעניין של טעם אישי. אפשר היה להוציא מהדרמה הזו יותר עניין אמיתי אבל זה עניין של אנינות טעם לא ברורה משום שבקיטש שלה היא עובדת והיטב.
סרט מצויין עם אמירה משמעותית על ההתבדלות, חוסר היכולת ליצור קשרים משמעותיים, הניכור של הפרט בעולם המודרני, עמוס הגדג'טים והאמצעים. בסצינה נפלאה במיוחד נראת הדמות של ג'יימס פראנקו בתוך אולם כדורסל, מוקף בהמון אדם, מתמזג בתוכו, אפתי לחברתו. גם קטע הפתיחה, עם כל אותם אנשים שהולכים (לאן?) מייצג את הלך הרוח – הרבה אנשים הולכים מהר, מבלי לעצור ולחשוב. סרט קאלט בהתהוות, שעם הזמן, לדעתי, יזכה בהכרה גדולה עוד יותר ויגרום לאנשים לחזור אליו (אני כבר משתוקק לעשות את זה). השימוש שם בסאונד נפלא ולי הססרט נראה היה כמו "שמש נצחית" פוגש את "into the wild". כל כך חבל שהסרט נגנז בארץ, כי אני ממש חושב שהוא יכול היה להצליח.
ראיתי אם הסרט באחת משתי ההקרנות שהיו בסינמטק תל אביב וללא ספק זה סרט שצריך לראות על המסך הגדול. אני זוכרת שכל הסרט לא יכולתי להפסיק לחשוב על העובדה שכל זה באמת קרה למישהו. מה שגרם לתחושת ההזדהות שלי להיות עוד יותר חזקה… בניגוד לסרטים אחרים של דני בויל- שהוא אחד מהבמאים האהובים עליי- אני לא אוכל לראות את הסרט הזה שוב, לא בגלל הסצינה לקראת הסוף, אלא יותר בגלל תחושת המחנק וחוסר האונים שבו.