11 מרץ 2011 | 08:30 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

"פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס", ביקורת


עצמו את העיניים והיזכרו ב”היום השלישי”. ואז היזכרו ב”מחוז 9 “. ואז ב”V”. ואז ב”מלחמת העולמות”. ואז דמיינו כל סרט מלחמה על גבורת המארינס במלחמות אמריקה. דמיינתם? יפה. הרגע ראיתם את “פלישה עולמית: קרב לוס אנג’לס” במלואו. למעשה, ראיתם עכשיו במוחכם כמה סרטים נעלים בהרבה מ”פלישה עולמית”, שהוא כמו די.אן.איי מדולל של כל הנ”ל .



לפעמים לא צריכים מבקרי קולנוע כדי לדעת מה סרט שווה. כל מה שצריך זה לעיין בלוח שיבוצי הסרטים של בעל בית הקולנוע. “פלישה עולמית: קרב לוס אנג’לס” מוקרן השבוע בקולנוע רב חן דיזנגוף באולמות הקטנים 3 ו-4. אולם 1 הגדול מוקדש ל”יוגי דוב”. זה אומר לכם מיד על איזה מהסרטים מנהלי הקולנוע מהמרים שיהיה להיט גדול יותר.


ב”פלישה עולמית” נכנס ארון אקהרט לתפקיד שבדרך כלל היה שמור לדניס קווייד (והוא עושה דניס קווייד לא רע, אגב), בתור רס”ר מארינס, עם צלקות קרב מעירק, שרגע לפני שהוא יוצא לפנסיה מצטרף למחלקה חדשה לאימונים. כשכדור הארץ הופך למטרה של פלישת חייזרים גלובלית, שבאו הנה כדי לכבוש את הכוכב, להשמיד את האוכלוסיה המקומית ולשתות לנו את המים (זה נשמע כמו פרודיה על “ד”ר סטריינג’לאב”), הרס”ר והמחלקה יוצאים למשימה לאסוף אזרחים מרחובות סנטה מוניקה ולחזור לבסיס לפני תקיפת חיל האוויר. אבל ממש כמו ב”לבנון”, משימה קצרה, נקודתית ופשוטה הופכת לקרב הישרדות עצום, שכמותו – ובכן – ראינו בעשרות סרטי פלישת חייזרים כבר קודם.


“מחוז 9 ” הזכיר לנו: חייזרים הם דבר מעולה בקולנוע, כשהם מטאפורה למשהו אחר. חייזרים הם תמיד מטאפורה למשהו אחר. הם נעלם במשוואה חשבונית. הבמאי והתסריטאי אומרים “חייזר” אבל למעשה הם מתכוונים ל… ובכן, למה? אם תפצחו את האנלוגיה, תפצחו את כל הבסיס הרעיוני של הסרט. אבל “פלישה עולמית” הוא סרט שסובל ממוות מוחי. כל ניסיון למצוא בו אמירה אפשרית שתהיה יותר גבוהה מ”בואו נכסח לחייזרים את הצורה” נהדפת כהוגן על ידי תסריט נטול תבונה. הבמאי, יזקף לזכותו, מביים את הסרט בדמות הגיבור שלו, רס”ר מארינס. גונג-הו. יש לו משימה לעשות, והוא רץ לאש לבצע אותה. אין כאן שום טקטיקה, רק ביצוע עייור. בתור ביצוע עיוור, אני מניח שהסרט בסדר. חובבי יריות ופיצוצים יקבלו כאן את הפיקס הרבעוני שלהם. אבל אני, ג’אנקי של דברים מתפוצצים בקולנוע (ופריק של חלליות), ישבתי בסרט וגם אם לא סבלתי בעיקר ראיתי איך הפוטנציאל העצום של הסרט מתפרק לרסיסים. יש בו שתי סצינות קרב נאות – זו על הגשר (זה בדמיון שלי, או שזה היה רימייק לסצינה דומה מ”פיסמייקר” עם ג’ורג’ קלוני וניקול קידמן?) וסצינת השיא מול מרכז הפיקוד החיזרי, וזהו (למעשה, אני די בשוק לראות בימד”ב שתקציב הסרט עמד על מאה מיליון דולר. הייתי בטוח למראה הסרט שהוא הופק בתקציב זעום למדי, שהוא נעשה בשליש מהכסף הזה ושמדובר בבי-מובי זול שגנב את עיצובי החיזרים והחלליות מסרטים אחרים).


לסרטי המלחמה האמריקאים יש בעיה. הבעיה היא מדיניות החוץ האמריקאית. כל סרט מלחמה אמריקאי לא מתרחש על אדמת אמריקה, מהסיבה הפשוטה שכל מלחמות אמריקה מתנהלות בחו”ל. וייטנאם, עירק, אפגניסטן, סומליה, גרמניה, איי האוקיינוס השקט. ואז כל סרט מלחמה אמריקאי יהיה חייב גם להפוך לסרט פוליטי שיעסוק באופן ישיר או עקיף בעצם הצדקת המלחמה, והאם זה נכון שחיילים אמריקאים יקריבו את חייהם למען משימות שיטור בינלאומיות, שלא תמיד ברור האם מה שעומד מאחוריהן הוא אינטרסים בטחוניים אמיתיים, או אינטרסים כלכליים.


כדי לעשות סרט מלחמה שבו המלחמה תהיה מוצדקת, מעל לכל מחלוקת, הקולנוע האמריקאי נאלץ על פי רוב לפנות למלחמת העולם השנייה, שהיתה מעל לכל מחלוקת (למרות ש”להציל את טוראי ראיין” העז לשבור גם את הטאבו הזה) או להמציא מלחמה. ג’ון מיליוס המציא פלישה כזאת ב”שחר אדום” ב-1984. פלישה סובייטית, בשיא ימי המלחמה הקרה. אבל כיום (ולמעשה גם אז) איש לא יסכים להמציא פלישה אמיתית לחופי אמריקה. זה פשוט לא פוליטיקלי קורקט להעלות על הדעת שיש סיכוי שאומה מסוימת תפלוש לאמריקה. באמריקה הגלובלית, זו שזקוקה לכספם של בני כל התרבויות, זה רעיון מתסיס מדי, שיזכה לביקורות כמי שיוצר דמוניזציה של עם, תרבות, מדינה על ידי המצאת הסיטואציה שבה אותה מדינה תפלוש לאמריקה (אלא אם מדובר בדוכסות הבדיוניות של פנוויק הגדולה).


אז מה נותר? חיזרים. חיזרים זה עדיין פוליטיקלי קורקט להציג כמי שמסוגלים להגיע לכדור הארץ רק כדי להחריב את המקום. לחיזרים אפשר לעשות דמוניזציה, כי עדיין אין להם לובי בקונגרס, ואפשר להראות סרט שלם של מלחמה בהם בלי פעם אחת להציג את המלחמה מנקודת המבט שלהם ושל צרכיהם. אין שום ניסיון לייצר אמפתיה. הם פולשים, אנחנו נלחמים על ההישרדות שלנו על הכדור. הסרט לא רק נראה כמו בי-מובי, הוא גם מתנהג כמו אחד.


הבעיה היא שגם בלי המטאפורה המפורשת, המטאפורה נמצאת שם. החיזרים, ממש כמו בסרטים של שנות החמישים, מייצגים את הרע המוחלט, האויב נטול הפנים ונטול המניע שכל מטרת הגיבור הוא רק לחסל-לחסל-לחסל. היתה תחושה שהקולנוע האמריקאי התבגר קצת מעל הנטייה הזאת (וכשספילברג חזר אל המקום הזה ב”מלחמת העולמות” זה נעשה לא כדי להוציא את דיבת החיזרים, אלא כדי לדון באופן שבו בני אדם הופכים לחיות-אדם מול קטסטרופה עולמית, שאותה הוא ייצג כמעין כוח עליון, או אסון טבע בקנה מידה עצום).


בקיצור, מכל בחינה – מחשבתית, טכנית, ובימויית – “פלישה עולמית” הוא סרט מיושן, שאין בו שום רעיון חדש, שנון או מבריק.

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “"פלישה עולמית: קרב לוס אנג'לס", ביקורת”

  1. בתיבה 11 מרץ 2011 ב - 8:50 קישור ישיר

    פעם מאיר שלו כתב על משלים, שיש בהם איזו אמת חמוצת-פנים, שממתינה בסוף המשל, בצורת נמשל, המתבונן בקורא מלמעלה, עם אצבע נוזפת (דימוי שמופיע שוב ושוב אצל המורים בסרט “החומה”), הקןראת לו “הבנת?”. כזה הוא “מחוז 9”, עם האמת חמוצת-הפנים בסוף. ובקיצור, קשקוש דידקטי.

  2. רודריק ג'יינס ג'וניור 11 מרץ 2011 ב - 9:26 קישור ישיר

    יאיר, לפחות לא הוספת מילה על הקונצנזוס בקרב המבקרים האמריקאים שמשווים את הסרט למשחק מחשב. תתרגם את הביקורת לאנגלית ותפרסם איפשהו, שמשהו ישבור את הקיבעון המחשבתי שם.

  3. דני 11 מרץ 2011 ב - 13:21 קישור ישיר

    אתה יודע יאיר, כשאתה רושם “חיזרים” במקום “חייזרים” זה נורא מציק לעין.

    אולי זה רק אני.

  4. Eran 11 מרץ 2011 ב - 17:42 קישור ישיר

    “להמציא פלישה אמיתית” זה קצת אוקסימורון, לא?
    ומה זאת אומרת “איש לא יסכים להמציא פלישה אמיתית לחופי אמריקה”? הרי ל- Red Dawn נעשה רימייק לפני שנתיים ובו הסינים מחליפים את הסובייטים. סינים, ולא חייזרים. הסרט, בדומה לרימייק שהם עשו ל-Straw Dogs עוד לא יצא כי ל-MGM אין כסף להפצה אז בינתיים שני הסרטים מעלים אבק במחסנים.
    ונורא מצחיק אותי הטייטל העברי. כאילו המפיצים בטוחים שבישראל לא ירצו לראות קרב על לוס אנג’לס אז חייבים להסביר בכותרת שמדובר בפלישה עולמית.

  5. עמית איצקר 12 מרץ 2011 ב - 20:20 קישור ישיר

    ל eran: ה”פלישה עולמית” מופיע גם בטייטל המקורי באנגלית. זה לא המצאה של המפיקים בישראל. זה כנראה נסיון לעשות סדרה של סרטים וזה אמור להיות הסרט הראשון.

  6. גיא 13 מרץ 2011 ב - 15:20 קישור ישיר

    סרט גרוע.
    כמו שכתוב בביקורת, המון פוטנציאל אבל מיושן וחסר טעם.
    לא הייתי מוריד אותו באינטרנט…

  7. ציבוקא 17 מרץ 2011 ב - 19:27 קישור ישיר

    סרט מגניב ביותר. נכון, התסריט מטופש והדרמה בו פשוט מגוחכת, אבל סצנות האקשן בו והאפקטים המדהימים עושים את העבודה כמו שצריך. מומלץ לאוהבי הז’אנר, לא מומלץ לכל מי שמחפש עומק בכל סרט שנמצא על מסכי הקולנוע.


השאירו תגובה ל - בתיבה