איי אם איי.בי.אם
אני פשוט מת על שיתופי הפעולה של ארול מוריס ופיליפ גלאס. הגדולה שלהם יחד היא באופן שבו הקצב של המוזיקה יושב בול על קצב הדיבור של המרואיינים. ואני לא מצליח להבין איך הם עושים את זה: האם גלאס מלחין על סמך הטמפו של הדיבור, או שגלאס שולח למוריס את המוזיקה ואז הוא חותך את הסרט לפי קצב המוזיקה? אבל התוצאה כל כך מדויקת ומושלמת שגם עבודה מוזמנת שכזאת, למען חגיגות 100 שנה לאיי.בי.אם, מצליחה להיות בעיניי יצירה דוקומנטרית סוחפת ונפלאה. זה קצת כמו סרט פנימי להקרנה בערב התאגיד – אני מניח שלאנשי איי.בי.אם יש הרבה נחת מכל מה שכל האנשים מדברים עליהם, ולא בטוח שמישהו מחוץ לאיי.בי.אם ממש יבין על מה הם מדברים ועל מה ההתלהבות. אבל מבחינת העשייה הקולנועית 30 הדקות האלה, שמן הסתם ריפדו יפה את כיסיהם של מוריס וגלאס, הם עשייה קולנועית שבאופן אישי מעוררת בי הערצה וקנאה.
ומתברר שזה מסתובב באינטרנט כבר חודשיים (באופן פנימי כנראה, כי מספר הצופים בסרט די מצומצם) והגעתי לזה אתמול ויה הטוויטר של רוג'ר איברט. הנה: ארול מוריס למען איי.בי.אם.
האמת היא שזה כל כך יפה, שזה לא משנה אפילו מה הם אומרים…
שיתוף פעולה מעניין לא פחות של פיליפ גלאס הוא כמובן עם גודפרי רג'יו. מי שאהב את "הנבואה"(koyaanisqatsi) בטח יאהב גם את הסרט הקצר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=vuI_nCADnW0&playnext=1&list=PL3CE412DACF30A5EE
http://www.guardian.co.uk/film/2011/mar/10/errol-morris-tabloid-joyce-mckinney
סרט נחמד.
מה שיפה זה שארול מוריס שובר את הכללים ומשתמש בזה בעקביות לטובת הסרט. יש פה סרט תדמית שנראה כמו דוקו, במקום שוטים ראוותניים של סרטי תדמית המצלמה לא זזה בכלל. ואם דוקו היום כשכולם מנסים לצלם סיטואציות, מוריס מוציא הרבה אנרגיה מראיונות, וזה בזמן שהדמויות מודעות מאוד למצלמה ומיישירות אליה מבט, כמו ב"ערפל מלחמה". מוריס גם חותך מתשובה לתשובה בלי לפחד מג'אמפ קאטים.
השילוב של הפסקול אכן מוצלח, אך לא סביר שהעריכה נעשתה לפי המוזיקה, או שזו היתה שאלה רטורית.
אצפה בסרט, כי ארול מוריס זו חובה רוחנית ופיזית, אבל אני יוצא מנקודת הנחה שהוא לא מזכיר שאיי.בי.אם הייתה הזרועה הטכנולוגית בירוקרטית של הנאצים, ולאורך כל המלחמה דאגה לפתח את המחשבים המוקדמים שלה בהתאם לצרכים ספציפיים של מכונות הריכוז וההשמדה, כולל מחלקת פיתוח ייחודית. למעשה, זו טענה היסטורית מקובלת שללא התמיכה שלהם במאמץ הנאצי, לא תנועת הרכבות ולא קטלוג האנשים היו מצליחים במידה בה הצליחו. "פרוייקטים" התעכבו עד אשר התקבל ציוד מתאים מאיי.בי.אם. אגב, קולנוע, בסרט המעט מגוחך על משפטי נירנברג, רואים את אלק בולדווין נכנס לבית משפט ריק בו עתידים להיערך המשפטים, ומישהו מכניס משלוח ענק של מחשבים וציוד משרדי של… איי.בי.אם כשמישהו אומר ברקע "כן, איי.בי.אם ממש עוזרים לנו, הם ממציאים את הדברים האלו as they go along". זו ציניות שאני מתקשה לתפוס, כי הפרקטיות שלה אינה אפקטיבית, אבל כנראה שכשאתה מרגיש אשם (: