און דה רקורד: מיורם עד יהורם
בשבועות האחרונים קרו שני מקרים שבהם אנשים אמרו באופן פומבי דברים שהם חשבו שהם אומרים באופן פרטי, וכתוצאה מכך הצואה פגעה במאוורר. מיד התחילה מלחמת התלהמויות של תגובות מגנות (אגב, בתור איש תקשורת אני יודע שלרוב כשמתעוררת שערוריה, זה רק כשהתקשורת עצמה מעוררת אותה, וכתבים יוצאים באופן יזום לחרחר ריב ולדלות תגובות מאנשים שלא ידעו שהם צריכים להיעלב עד שלא התקשרו אליהם ודרשו מהם להיעלב בפומבי). זה קרה כשעורך "האח הגדול" דבר מה מול מיקרופון פתוח שהיה אמור להיות סגור (רגע קסום של קארמה בו חדר הקונטרול של האח הגדול הפך בעצמו לווילה החשופה לאוזני כל), וזה קרה כשיהורם גאון אמר את דעתו על המוזיקה הים תיכונית. במקרה של גאון, הבנתי מדבריו בתוכנית הרדיו שלו, הוא חשב שהוא אומר את הדברים האלה לתלציד תקשורת שלא היה אמור לפרסם את הדברים, ואילו זה רץ עם החומר הלוהט לתקשורת. התלמיד הזה, אגב, צריך לקבל מאה בקורס שלו.
עכשיו, הרשו לי לתת לכם עצה טובה לחיים. זה נכון לכולנו, לא רק לסמי-סלבים, זה נכון ליומיום, לחיים, לא רק לרגעים ששמים מולכם מיקרופון שאתם בטוחים שהוא כבוי. הנה העצה: כשאתם מדברים, תמיד תדברו כאילו יש מיקרופון מולכם שמשדר את המילים שלכם לכל רחבי היקום. ברגע שתתנהלו ככה, חייכם יהיו חפים מתקלות והתנצלויות.
ברגע שאתם מודעים לכך שבכל רגע נתון כולם מסוגלים לשמוע מה שאתם אומרים, אתם לוקחים אחריות על המילים שלכם. כי מה הבעיה שלי עם יהורם גאון? לא עם מה שהוא אמר. אני חושב שזו זכותו המלאה של כל אדם לא לאהוד ז'אנר מוזיקלי שלם, וזו זכותו אף לומר את זה באופן פומבי. הבעיה שלי היא ההצטדקות שלו: הוא היה בטוח שהוא אומר את זה לסטודנט ושאיש מלבדו ומלבד מרציו לא ישמע את זה. לזה אנחנו קוראים "אחד בפה ואחד בלב". אם אתה חושב את זה, תגיד את זה בקול רם, ותתמודד עם ההשלכות. אם אתה חושב את זה ואתה לא רוצה להתמודד עם ההשלכות, אל תגיד את זה לאיש. לא ברדיו, לא לעיתון בית ספר, ולא למוסכניק שלך.
זה יהורם גאון. עכשיו יורם ז"ק. הנה מישהו שחף מ"אחד בלב ואחד בפה". הוא אמר את מה שאמר בכנות מלאה. הוא רק תכנן שיישמעו את זה ששה אנשים, לא ששה מיליון. זה העונש. אם שישה מיליון לא אמורים לשמוע את זה, אל תשמיע את זה גם לשישה.
יש כאן לקח רוחני, כמובן, שבוודאי מוצא חן בעיניי. למילים יש כוח. ותמיד יש מי שמאזין, גם אם נדמה לנו שאין אף אחד בסביבה. אבל נניח לזה עכשיו. אבל יש כאן בעיקר לקח תקשורתי. אפרים שמיר, למשל, למד את זה כשכתב סטטוס בפייסבוק. כל מה שאתם אומרים, נשמע. לכל מילה שאתם אומרים, יש השפעה והשלכה. אז או שתגידו אותה בקול רם מול כולם, באומץ, ותתמודדו. או שתשתקו. רק אל תגידו אחר כך "לא התכוונתי שכולם ישמעו את מה שאני באמת חושב עליכם".
כולל הקישור, יפה.
אם כל דבר ייאמר כאילו הוא נשמע ע"י כל המדינה המון דברים שחייבים להיאמר לא ייאמרו והשיח ירודד אל גבולות מיינסטרים צרים מאד.
עצה פנטסטית!
אבל נראה כי קשה למדי לעמוד בה 🙂
הייתי אומר שהמאמץ כרוך כמעט בבניית אישיות אלטרניטיבית. אבל כנראה שעבור בני אדם – הנשלטים בכעסים ותעצומות של רגע – זהו המחיר של כנות מוחלטת.
🙂
הסטודנט לתקשורת צריך לקבל מאה בקורס ואפס בהתנהגות אנושית נאותה.
הכי טוב לשתוק!
להלן דוגמא למה יהורם גאון יכל לעשות בזמנו הפנוי, באתר של מוזיקה מזרחית פופלרית:
127. זמר מפורסם:
אתם כולכם זבל!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
זה היה חוסך הרבה עוגמת נפש לכולם.
אגב –
רק לי יש תחושה שמישהו עשה את זה ליורם זק בכוונה?
זה שאתה חושב שהתלמיד לתקשורת צריך לקבל מאה על זה שלקח שיחה אוף דה רקורד, הוציא ממנה משפט צהוב אחד ודחף אותו במדיה כדי לעשות שערוריה מכלום, אומר הכל על העתונאים הישראלים.