פורסם ב"פנאי פלוס", 16.3.2011

בעוד כמה משפטים אכתוב בהתפעלות רבה על סרט האנימציה החדש, "רנגו", שמגיע השבוע אל מסכינו. אציין בהרחבה למה הסרט הזה שנון ומקורי, ואראה איך הוא מתכתב עם כמה וכמה יצירות אמריקאיות משמעותיות, כאלה שרומזות על האמביציה של יוצרי הסרט שלא לייעד אותו דווקא לקהל ילדותי. הביקורת, באופן כללי, תהיה חיובית. אבל לפני שאני ממשיך ונכנס ללהט הפירגון, יש משהו קטן שאני צריך להבהיר: ל"רנגו" יש בעיה חמורה של קצב. למעשה, נדמה לי ש"רנגו" היה יכול להיות סרט קצר מושלם, משהו בסביבות החצי שעה, וש-107 הדקות שלו קצת נמתחות מדי ומשאירות רגעים ארוכים של צחיחות יבשה. במילים אחרות, הרעיון של "רנגו" הרבה יותר מוצלח מהסרט בשלמותו. מצד שני, היכולת לצלוח את הסרט מתחילתו ועד סופו, היא עוד עדות לכך שהסרט מכוון לקהל מעט מבוגר יותר מזה של סרט האנימציה הממוצע.

במאי אנימציה צריכים להגיש מאוימים. פתאום נהיה אופנתי לבמאים שבכלל לא מגיעים מתחום האנימציה לביים סרטי אנימציה. רוברט זמקיס היה חלוץ בזה, ואז בא לוק בסון, ואז ארי פולמן, והנה סטיבן ספילברג ופיטר ג'קסון תכף באים. במאי האנימציה, מצידם, ניסו להכות חזרה: בראד בירד, עילוי האנימציה מאחורי "רטטוי" ו"משפחת סופר על", מביים עכשיו את סרט הפעולה הרביעי בסדרת "משימה בלתי אפשרית". והבמאים של "מלך האריות" ושל "שרק", למשל, הפכו לבמאי סרטי פנטזיה ואפקטים, אבל לא בהצלחה מרובה. והנה עוד אחד שחוצה את הקווים: גור ורבינסקי החליט אחרי שלושה סרטי "שודדי הקריביים" לעשות מעשה נועז – לא רק לנטוש את הסדרה ולא להמשיך לסרט רביעי (אותו השאיר בידי רוב מרשל, ההוא מ"שיקגו"), אלא לנטוש לחלוטין את אולפני דיסני, עבורם ביים את שלושת הסרטים שהכניסו יחד כמעט שלושה מיליארד דולר בעולם, וללכת לנסות משהו אחר. ורבינסקי גייס את חברת האפקטים של ג'ורג' לוקאס, "ILM", לאתגר משותף: אנחנו יודעים מצוין לעשות סרטים ענקיים עם המון אפקטים ממוחשבים, האם נדע גם לעשות סרט אנימציה? כלומר, לא רק הפנה עורף לדיסני, אלא גם הלך להתחרות בהם במגרש שלהם. ורבינסקי הביא איתו את ג'וני דפ, ופנה לרוג'ר דיקינס, הצלם הקבוע של האחים כהן, שייתן לו תמיכה ויזואלית (דיקינס עשה את זה בשנים האחרונות גם ל"וול-אי" וגם ל"הדרקון הראשון שלי", ובזכותו סרטי האנמציה מהעת האחרונה קיבלו ריכוך מפתיע, והפסיקו להיות כה חדים בדיגיטליות שלהם). אבל ההחלטה הכי משונה של ורבינסקי ושות': באופן שהולך בניגוד לכל מה שנחשב מסחרי בימינו, הם יצרו סרט אנימציה דיגיטלי, אבל לא בתלת מימד. זה ממש רטרו לימי העבר העתיקים של… תחילת 2009.

זהו סיפורה של הזיקית ללא השם. ממש כמו האיש ללא השם, אותו גילם קלינט איסטווד במערבוני הספגטי, גם הזיקית חוצה מדבר ומגיעה לעיירה נידחת ומגלה שמישהו צריך להשליט שם סדר. אלא שלזיקית שלנו יש חוש דרמטי מפותח. עד לפני רגע היא חיה באקווריום, לפני שעפה החוצה מהמכונית בה נסעה עם המשפחה שגידלה אותה, ונזרקה לצידי הדרך. בתור זיקית מבוייתת היא קראה לא מעט, בעיקר שייקספיר. וכעת היא מקבלת הזדמנות לביים את עצמה לתפקיד הראשי. אז היא ממציאה לעצמה סיפור רקע הירואי, ובוחרת שם הירואי – רנגו, ממש כמו ג'נגו, גיבור מערבונים אחר – ויוצאת לברר לאן נעלמו המים שהחזיקו את העיירה הזאת בחיים, ולמי יש אינטרס לייבש את העיירה ולהשתלט על אדמותיה. רגע, מה יש לנו כאן? עלילה על איש עסקים מושחת שמשתלט על המים של עיר שלמה? הרי זהו "צ'יינטאון". ואכן, "רנגו" מכיל ציטוטים מפורשים משם. והגיבור ללא השם שבא להציל את העיירה? זה "היו זמנים במערב". אה, הכיוון מתחיל להיות ברור: זה סרט אנימציה שהוא כמו שיפוד שעליו נעוצים לא מעט איזכורים לקלאסיקות קולנועיות. (ואגב, הזיקית? היא בן. אבל איך אתייחס לזיקית בלשון זכר?).

אבל איכשהו, חוץ מהרעיון להשתעשע באופן פרודי על סרטים אחרים, יש כאן איזשהו הגיון. הרי מלכתחילה עוצבה דמות הזיקית כמי שחיה חיים מלאים בפנטזיות תיאטרליות, כאילו היא גיבורה של הצגה פרי עטה. כל עולם ההתייחסות של הזיקית לחיים בה מאותם סרטים. ובתחילה נדמה אפילו שהזיקית הזאת גם משוכנעת שהיא בתוך סרט של ג'וני דפ. הוכחה? כשהיא רק נזרקת מהמכונית אל המדבר, אם תמצמצו שניה תחמיצו מישהו שנראה ממש כמו הנטר ס' תומפסון במכונית האדומה עם הגג הנפתח שלו – דמות שדפ גילם ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" – כמעט דורס אותו. תומפסון הוא מישהו שחווה לא מעט הארות והזיות במדבר. וכמה רגעים אחר כך, כשמצב התודעה של הזיקית הולך ומתעמעם מרוב צמא, הוא הוזה דג גדול ששוחה בשמים מעליו, אותו דג צעצוע שבילה איתו באוקווריום. הפעם זה ציטוט מ"חלום אריזונה", סרט מדברי אחר של ג'וני דפ. כך שבעשר הדקות הראשונות לסרט יש לנו הומאז'ים לסרטים של טרי גיליאם ואמיר קוסטוריצה ובהמשך זה הופך לסרג'יו ליאונה ורומן פולנסקי. אנחנו לא בדיסני יותר.

למרות שוורבינסקי מוכר כיום כבמאי של סרטי "שודדי הקריביים", מדובר ביוצר שמצליח מדי פעם להפתיע ולנוע מסרטים ילדותיים מאוד לסרטים עם רגעים בוגרים למדי. ראו, למשל, את "החזאי", סרט קודר ושנון שביים עם ניקולס קייג'. הבעיה היא ש – לטעמי לפחות – ורבינסקי אולי מצליח לשעשע עם בחירת חומרים מפתיעה, ועם לא מעט רעיונות ויזואליים מרשימים בכל סרט, אבל כבמאי הוא עוד לא יצר סרט באמת שלם, או בעל חשיבות. "רנגו" הוא סרט עמוס הברקות ושנינויות ויש בו משהו חביב ומרענן, ונראה שוורבינסקי היה זקוק לקלילות הזאת אחרי הפקות הענק של "שודדי הקריביים", אבל גם כאן – ואולי דווקא כאן – מתחוור שמתחת לרעיונות הטובים עדיין חסר משהו. למשל, קצת יותר הומור.

ציוץ