19 מרץ 2011 | 22:30 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

"מבול", ביקורת



פורסם ב”פנאי פלוס”, ב-16.3.2010

 

בשנים האחרונות יש נושא שמעסיק אותי לא מעט בקשר לקולנוע הישראלי: איך יתכן שהקולנוע הישראלי כל כך מנותק משורשי התרבות היהודית? (הכוונה, כמובן, לקולנוע הישראלי הנעשה על ידי יוצרים יהודים). בשעה שכל במאי העולם רצים לעבד לסרטים את אבות המזון של תרבות המערב – מסופוקלס דרך שייקספיר ועד דאשייל האמט – הקולנוע הישראלי נמצא בניכור די מוחלט לאבות המזון התרבותיים שלו. לא רק שבקושי מעבדים ספרים עכשוויים – למרות שבשנה האחרונה ראינו גל עיבודים לספרים, שנראה לי שהיה ככל הנראה רגעי ורנדומלי – בוודאי שלא מעבדים טקסטים יהודיים קדומים יותר. ש”י עגנון ואחורה. כשאני מזהה סרט שמתבסס על טקסט יהודי קדום – למשל, סיפור מהגמרא ב”חופשת קיץ” או ב”ברוריה” – זה מצית את הנשמה שלי. וכשיוצרים עכשוויים פונים אל התורה לחפש השראה – גם אם זה עבור “זוהי סדום” – אני נמלא שמחה. זה הרי מגוחך, כי בשעה שסיפורי התנ”ך מופיעים בתחפושות במיטב סרטי הוליווד (חפשו את התקציר ל”הסנדק” בספר מלכים א’), דווקא מהקולנוע הישראלי הם נעדרים. איך זה קרה?

 

לכן סרט כמו “מבול” – שהגיע אל מסכי הקולנוע כשהוא מעוטר בפרס אופיר לשחקן המשנה, פרס הסרט מפסטיבל חיפה, ציון לשבח מפסטיבל ברלין – מרגש אותי. כי הוא לוקח סיטואציה קולנועית מוכרת – אפשר אפילו להגיד נדושה – ומעניק לה טיפול דו כיווני שחושף מימדים נוספים בסיפור המוכר. הסיפור: משפחה מפוררת. האב והאם לא מדברים. נראה שהם רגע לפני פירוק. האב הוא טייס שקורקע, האם היא גננת שלא משגיחה. הסיבה: בנם הבכור הוא אוטיסט, ונטל הטיפול בו, ואולי גם רגשות האשמה המלווים את החיים לצידו, כנראה הכריע אותם. שנים אחרי שהוא נשלח למוסד טיפולי, המוסד נסגר והבן הבכור חוזר הביתה. בדיוק לשבוע בר המצווה של הבן הצעיר. הבן עולה לתורה בפרשת נח, הפרשה השניה בתורה. ובשעה שהילד לומד את טעמי המקרא, האח האוטיסט מתחיל לטפח תיבת נוח קטנה משל עצמו במשקי הסביבה.

 

וכך, מבחינה התסריט של נועה ברמן-הרצברג, החיבור הרעיוני שבין פרשת השבוע, הסיפור המקראי, ובין האופן שהוא נארג לתוך חייה של המשפחה מהדהד את מילותיו של בעל התניא שקרא ללומדי פרשת השבוע “לחיות עם הזמן”, קרי – למצוא בכל פרשה, שהרי הפרשות חוזרות על עצמן כל שנה ושנה – את הרלוונטיות שלה לאירועי אותו שבוע ספציפי בחיים. וכך, למרבה התדהמה, בכל שנה כל פרשה מקבלת משמעות חדשה, הנובעת מההתבגרות שלנו, וגם מהקונטקסט שלה ביחס לאירועים המזדמנים של החיים. “מבול” ממחיש את זה נורא יפה.

 

הדבר השני קשור פחות לתסריט ויותר לבימוי המעודן של גיא נתיב (“זרים”), שמביים מתוך העיניים של גיבוריו הצעירים, אלה שעדיין מוצאים קסם בחיים, בטבע, בשעה שהמבוגרים, כך נדמה, כבר נאטמו לגמרי וסגרו את עצמם מאחורי קירות וגדרות. האופן שבו הסרט מתבונן אל השמים, אל הים, אל הצמחיה ואל החי מרים את “מבול” גבוה מעל לסיפור המשפחה-הלא-מתפקדת שכבר ראינו כדוגמתו בקולנוע הישראלי (והעולמי) ונותן לו את נקודת התצפית היפה, העדינה והמרגשת משלו.


נושאים: ביקורת

3 תגובות ל - “"מבול", ביקורת”

  1. אכן סרט נפלא ורב מימדי שהשאיבה שלו מהמקורות נותנת לו עומק ויחודיות.
    יש לציין לשבח את יד האומן שלך שציירה ביקורת בקוי פסטל מופלאים לסרט המרגש הזה !
    וכמה מרענן לראות סרט “קטן” כה גדול ונפלא בפני עצמו שגם אינו מציג אותנו כטורפי ילדים פלסטינאים לארוחת הבוקר.

  2. בתיבה 26 מרץ 2011 ב - 22:28 קישור ישיר

    אחרי הצפייה המנומנמת ב”מבול”, אני חושב שאולי טוב עושים יוצרים ישראלים אשר אינן ניגשים לטקסטים יהודיים מוקדמים. “חופשת קיץ” הוא מקרה נדיר, של סרט המציג סיפור עכשווי/מקומי שהקונטקסט התנ”כי שלו הוא אכן מעמיק, (אולי משום שהיוצר בעל רקע ממשי בתחום). “מבול”, לעומתו, עושה שימוש כל כך בנאלי בקונטקסט התנ”כי, שזה נראה ילדותי, יומרני, ובסופו של דבר ריק מתוכן.

  3. דודי מיכ 5 אוגוסט 2019 ב - 3:56 קישור ישיר

    שני המגיבים פה עושים עוול, לסרט קטן וחביב-עד-טוב, אבל בהחלט לא “נפלא” מצד אחד ולא “יומרני וריק”, מצד שני, וקרוב לטוב, בהרבה. אבל הדבר שהפריע לי בסרט זה, לא במשחק, ולא הבימוי המצוין של גיא נתיב (שכנראה עדיף בעברית, כמו כולם), זה החלקים בתסריט בהם הדיאלוגים ותפניות נשארים חסרים מעט. בלי לספיילר הרבה- שנער אחד עושה משהו נוראי- איש לאחר מכן לא מעיר לו על כך, במציאות יש יותר יצר נקמנות- לכולם. עם זאת- זו הפעם היחידה בה הדבר היה קיצוני לעין. בסך הכל סרט מקסים. וטיפ קטן, באם צריכים לגלם דמות של מתקשה שכלית, עדיף לתת לשחקנים שכאלה במציאות, את התפקיד, אחרת זה מביך. אבל אני מבין את הצורך בשחקן, מתי שאתה רוצה גילום של נניח- אוטיזם קשה, אדם כזה במציאות לא יוכל לגלם את עצמו, וזה יההי כבר ניצול לו הוא לא מודע. מצד שני- שזה “בקטנות”- זה אדם רגיל ושחקן “עושה הגזמות” ומקשה לעין, “שרוכים” העדיין מצוין, זה היה הפאק היחידי בסרט נהדר זה. עדיין גיא נתיב- רואים פה יד אומן. אם רק היתה יותר מחשבה על דיאלוגים יותר דינמיים, עדיין משחק מצוין, גם של הילד הצעיר ופחות מוכר. יואב רוטמן בימינו. בעשור האחרון יצאובישראל כ 20-30 סרטים נהדרים, זה גם שם, במיקום נמוך יותר. https://rateyourmusic.com/list/DavidIs/israeli-films-best-years-2010-2019/ על המשחק, האמינות, האנושיות, המשכתי אותו בשמחה בביתי. (ספריה עירונית, השאלות חינם מהנות). ואת “הנוקמים” האחרון מהר עצרתי. “הכי נמכר אי פעם”- כי המוני בני 3-16 הם קהל, לא כי טוב בשום מובן. צריך מבקרים טבלות תמיד ואסור לסמוך -ר-ק- על קהל, אפילו קהל יותר אניני שבורר מאגר נחמד ל”אופיר”- הרבה מועמדים משובחים לסרט, אבל שני זוכים אחרונים ברצף שזכו- עשו עוול לאקדמיה והשאר, והיו מועמדים מעולים מולם, כולם מול פוקסטרוט המלאכותי (לא פה, פיגומים, געגוע), ושרוכים, מעל האופה מברלין, שני זוכים משמימים. והמשגיחים היה חייב לקבל מעל למלא את החלל, עושה הרושם שלפעמים “שואו” אומנותי זוכה מעל דרמה מרגשת. את זה חייבים לצמצם- עם יותר השפעות מבקרים דווקא, מאשר הקהל. אבל יש פה קולנוע מצוין. אקח את המשגיחים על כ-ל רט מרוול ודיסי-שמיסי, והחדש עם דה רוק והבריטי..הבושה, להיות מתחת לכאלה ..רק במכירות- בזה אשם הקולנוע הישראלי או הקהל כבר ? עם זאת שמשגיחים ועג’מי גם בצדק עשו קופות יפות, פחות עדיין מהבושות של מהיר ועצבני, גיבורי על מאוסים (כולם וכולן) וכאלה.


השאירו תגובה