הפרקליט והמכונית

האמת, החמצה. יוצרי "סניגור במבחן" ("The Lincoln Lawyer") יכלו לבחור שני נתיבים מעניינים עם הסרט, ובמקום זאת הם בחרו בדרך האמצע, שהיא קצת בינונית ולא ממש מעניינת. יש לומר: הסרט סביר. לא רע. אין בו רגע אחד של ייחוד או ענייןף ואם ראיתם מספיק דרמות בית משפט אתם מבינים אן הוא ולך די מהר. אז בלי שום חידוש עלילתי ובלי שום חידוש סגנוני, מה נשאר לסרט להציע? דמות. האטרקציה העיקרית של "סניגור במבחן" היא הגיבור במרכזו, פרי המצאתו של הסופר מייקל קונלי ("מי שכתב את "רצח מתקתק", שהפך לסרט של קלינט איסטווד שמעולם לא הגיע להקרנות בישראל). לא שום דבר שלא קיבלנו מג'ון גרישם קודם, ובכל זאת, דמותו של מיק הולר (בגילומו השרמנטי של מתיו מקונוהיי) היא הצדקת קיומו של הסרט: עורך דין חלקלק שלא ברור אם הוא בא מעולם הביבים או עולם היוקרה, שהוא חצי ערס, חצי ג'נטלמן, ושמנהל את עסקיו מלימוזינה מדגם לינקולן והנהג שלו הוא מעין סיידקיק שעוזר לו עם עולמות הגנגסטה של רחובות אל.איי. במילים אחרות: אחלה דמות לסדרת טלוויזיה, משהו שהיה הולך נהדר בסבנטיז. או כיום, בין אם ב-HBO או בסי.בי.אס. ואכן, "סניגור במבחן" הוא סרט כה נטול עוקץ שנראה שהוא היה יכול להיות פיילוט מצוין לסדרת טלוויזיה.

אבל אם יוצרי הסרט בחרו שלא להפוך את הסרט לפיילוט לטלוויזיה, הם החמיצו לדעתי את האופציה השניה שעמדה לרשותם: להחזיר לאופנה את סרטי ג'ו אסטרהאז-פול ורהובן. העלילה על הסניגור שמנהל רומן און-אנד-אוף עם תובעת (מריסה טומיי) ושיש לו נטיה להגן על ג'אנקיז היתה יכולה לזכו לטיפול הרבה יותר קיצוני וקינקי מהטיפול הטלוויזיוני הסטנדרטי שהעניק לו במאי הסרט, בראד פורמן. גם כל המערכה השלישית נראית כמו קופי-פייסט מ"להב משונן", המותחן האירוטי שכתב אסטרהאז ב-1985 בבימויו של ריצ'רד מארקאנד. לא רק הטוויסט על הטוויסט על הטוויסט, אלא אפילו אותה סכין עם אותו להב משונן צצה כראייה במשפט.

אבל "סניגור במבחן" אינו חלבי מספיק לטלוויזיה, ולא אפל מספיק כדי להיות באמת זכיר, או באמת מהנה, הוא נותר סרט סביר שנראה כמו מיחזור של אלפי דמות בית משפט וסדרות עורכי דין שכבר ראינו.

ציוץ