על "127 שעות", שגם עלה מסחרית בסוף השבוע, תקראו כאן.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.4.2011

תראו מה זה. נסים גלויים. לפני כמה שבועות כתבתי כאן טקסט מתלהב בעקבות הגילוי שלי שג'יימס פרנקו הוא שחקן מצוין, אחרי שראיתי אותו בתוך זמן קצר בכמה סרטים לא רעים כלל. באותה הזדמנות התבכיינתי שאותם סרטים שהסתובבו אז בסינמטקים לא הגיעו להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע. האחד היה "יללה", שהיה מתוכנן לצאת כבר בדצמבר (הוא הוקרן בארץ בבכורה בפסטיבל סרטי הסטודנטים לפני כמעט שנה) ונדמה היה שמפיציו ויתרו עליו(*). השני היה "127 שעות", סרטו החדש של דני בויל ("נער החידות ממומבאי"), עליו היה פרנקו מועמד לאוסקר.

ובכן, מה קרה מאז? האם מישהו הדפיס את הפוסט מהבלוג ושם אותו בין אבני הכותל המערבי? כי אחרי שא.ד מטלון, מפיצי "127 שעות", החליטו שהם גונזים את הסרט, קמה חברת סרטי שובל ובצעד נדיר לעולם הקולנוע בארץ ביצעה חילוץ מזהיר והצילה את הסרט מגניזה. עכשיו הוא מגיע סוף סוף לבתי הקולנוע. וזה דירבן את חברת יונייטד קינג, שהתמהמהה חודשים עם הפצת "יללה", להחליט באופן פתאומי וספונטני שגם היא מוציאה את הסרט שלה עם פרנקו בדיוק באותו יום. אני לא בטוח אם זה מינוף או קניבליזם. כך או כך, שני הסרטים שהיו בחזקת גנוזים פתאום צצו על מסכינו, ושניהם מומלצים לצפייה, אם לא ראיתם אותם עדיין בבית או בסינמטקים.

מה עוד קרה בשבועות האחרונים? פרנקו צץ בטוויטר, הנחה את האוסקרים ואיכשהו בין לילה ההתלהבות הקולקטיבית ממנו דעכה. הוא היה קצת אדיש ומנותק, ונטול טיימינג קומי, ובאופן כללי נראה כמי שלא ממש נהנה להיות שם. תזמון זה הכל. היום אנחנו נמצאים בנקודה שבה מניותיו של פרנקו נמצאות בצניחה. אבל אני כרגע מבסוט מדי ממפיצינו שמביאים סרטים למסכים במקום לגנוז, ולכן אתאפק מללגלג על חוש התזמון הקצת הפוך שלהם.

ואם בפעם הקודמת הרחבתי על "127 שעות", עכשיו נתמקד ב"יללה".

ב"יללה" סוגר פרנקו כמה וכמה מעגלים. זהו סרטם העלילתי הראשון של צמד הדוקומנטריסטים, רוב אפסטין וג'פרי פרידמן. השניים, שסרטיהם עסקו בנושים בוערים ודמויות חלוציות של הקהילה ההומואית, זכו בשני אוסקרים בשנות השמונים על הסרטים "הזמנים של הארווי מילק" ו"חוטים משותפים". בהשראת סרטם על הארווי מילק – איש מועצת עיריית סן פרנסיסקו שהיה ההומו המוצהר הראשון באמריקה שנבחר לתפקיד ציבורי ושנרצח בשנות השבעים – נעשה הסרט "מילק" שזיכה את שון פן באוסקר. באותו סרט עשה ג'יימס פרנקו את אחד הצעדים המשמעותיים שלו במעבר מלהיות "השחקן החתיך" למעמד שלו בתור "השחקן האמיץ והאיכותי". באותה הזדמנות הוא גם הפך לגיי אייקון לא קטן. פרנקו ממשיך לטפח את הגיי אייקון שבו ב"יללה", בו הוא מגלם את אלן גינסבורג, מבכירי משוררי דור הביט של שנות החמישים, וגם כאן הוא מגלם הומו מוצהר. אבל פרנקו הוא גם חובב שירה ידוע. למעשה, הוא עושה כעת דוקטורט בשירה. כך שלעובדה שהוא מגלם את אחד המשוררים המודרניים המפורסמים והמשפיעים באמריקה בוודאי מתחברת להעדפותיו הספרותיות האישיות. ומי יודע, אולי אף מקנה לו נקודות זכות בדרך לדוקטורט.

"יללה" בנוי קצת כמו סרט תיעודי, לו כזה היה נעשה בזמן אמת, בשנות החמישים. הוא פורס מולנו שלושה צירי התרחשות, המשוחזרים על ידי שחקנים. ב-1957 הוציא אלן גינסברג לאור את השיר "יללה", פואמה ארוכה, אסוציאטיבית, חדשנית, שכולה זעקה נגד עולם של ניכור ודיכוי. נגד המו"ל שהדפיס את השיר בספר הוגשה תביעה בהאשמה שהשיר הזה הוא למעשה פורנוגרפיה (שכן הוא מכיל תיאורי מין, ומזכיר שמות של איברי מין, ובאופן כללי הוא היה בוטה מדי בהומואיות שלו). הסרט, לפיכך, נע בין שלושה צירים – המשפטי, האישי והספרותי: הראשון הוא שיחזור אותו משפט, שניסה (ולמרב ההפתעה, אף הצליח) לברר מה ההבדל בין אמנות ובין זימה; השני הוא מעין ראיון לכאורה עיתונאי-תיעודי עם גינסבורג (בגילומו של פרנקו), המספר את סיפור חייו, ונתיבי החיים והאמנות והגילוי העצמי שהתנקזו לתוך יצירותיו כמשורר; והציר השלישי הוא אותו פרנקו, המגלם את גינסבורג, מקריא את "יללה" שלו מול קהל במועדון בסן פרנסיסקו, שם הוקרא השיר לראשונה ב-1956, לפני שהודפס בספר. השיר זוכה לאינטרפרטציה באנימציה, שמעניקה לו פרשנות מבריקה למדי.

מה שנפלא ב"יללה" הוא ששלושת חלקיו מצוינים למדי, והשילוב ביניהם מעניק ליצירה השלמה לא רק מטען דרמטי מותח, אלא גם עומק רב. מצד אחד יש לנו מין תיעוד של אמריקה הפוריטנית של סוף שנות החמישים/תחילת שנות הששים, אמריקה שמה שהכי מאיים עליה זו מיניות ואנשים שהפכו את הכנות לאמנותם. ראו את "לני" של בוב פוסי, שבוודאי היה השפעה על "יללה", להעמקת הדיון הזה.

יש הרבה רגעים מפתיעים בדקות האבחנה שלהם ב"יללה". למשל, הקול של גינסברג/פרנקו כשהוא מתראיין על חייו ואהבותיו, והקול השונה שלו כשהוא מקריא את השיר שלו מול קהל. האחד קול עדין, מלא רוך, השני קול של משורר, מלא פאתוס והטעמות דרמטיות וניגוניות, שהופך את הקראת השיר למין מופע ג'ז פריסטייל במילים. וסצינות בית המשפט שנונות למדי לא רק בזכות הליהוק של ג'ון האם – האיש שפשוט נראה מושלם לשנות החמישים (כנראה בגלל השיער) – לתפקיד התובע, אלא בזכות העובדה שתחת אמתלה של דיון משפטי אנחנו נחשפים למעשה לסדנה מרתקת לניתוח ספרותי.

ציוץ