הגרביים של סידני לומט
סידני לומט, מהחשובים והמשפיעים שבבמאי הקולנוע באמריקה בארבעים השנים האחרונות, הלך היום לעולמו בגיל 86. סיבת המוות הרשמית היא סרטן הלימפומה, אבל כשאתה בן 86 סיבת המוות האמיתית היא כי היית בן 86.
אכתוב, כהרגלי, בשפה אישית ולא רשמית: למרות שלומט ביים כמה וכמה סרטים שאני מאוד אוהב (תכף ארחיב), הוא לא היה אחד הבמאים האהובים עליי. הוא לא היה במאי שחיכיתי בקוצר רוח לסרטיו. אולי כי אני גיליתי אותו בשנות השמונים, לאו דווקא התקופה הכי מצוינת בקריירה שלו. ואולי כי לומט מזוהה עם קולנוע ריאליסטי ומחוספס מאוד, שהוא לא מהסוג שאני הכי אוהד. כך, למשל, אחד הסרטים הכי מפורסמים שלו היה "אחר צהריים של פורענות", שאני חייב להודות בדממה, שאף פעם לא נורא חיבבתי. וכך גם את "נסיך העיר".
בשנות השבעים פעלו שני סידנים: לומט ופולאק. ואני – חובב קיטש שכמוני – תמיד חיבבתי את פולאק, המלוטש והבורגני, קצת יותר. עם זאת, אי אפשר להתעלם מההשפעה העצומה שהיתה לסידני לומט על הקולנוע (ויותר מזה, על הטלוויזיה) בת זמננו. הוא לקח את שיטות העבודה של הטלוויזיה בה התחיל את דרכו בשנות החמישים, ושילב בהן את המחויבות החברתית של הקולנוענים האיטלקים, הבריטיים והצרפתיים של שנות החמישים והששים, שיצאו לרחובות לצלם את "החיים כמו שהם" (אבל עם כוכבי קולנוע), בצורה מחוספסת למדי. בתחילת שנות השבעים, הצילום מלא הארגיה שלו והשימוש ברחובות ניו יורק כלוקיישנים היוו אנטי-תזה לקולנוע ההוליוודי השמן, השבע והאולפני שהלך לעולמו בסוף שנות הששים. לומט עסק בשנות הששים והשבעים ותחילת השמונים לא מעט בעולם הפשע והחוק של ניו יורק, וסרטיו השפיעו מאוד לא רק על סרטים עצמאיים עכשוויים, אלא בעיקר על סדרות טלוויזיה כמו "בלוז לכחולי המדים", "רצח מאדום לשחור" ו"הסמויה".
ולמרות שאני טוען שהוא לא אחד הבמאים האהובים עלי, הוא ביים כמה סרטים פשוט אדירים ונצחיים. בראש ובראשונה "רשת שידור". אני זוקף את גדולת הסרט לתסריט הגאוני של פאדי צ'אייבסקי, אבל לא נהיה קטנוניים עכשיו. האופן שבו תיארו לומט וצ'אייבסקי את הכיוון שאליו הולכת הטלוויזיה המסחרית ב-1976 היה לא פחות מנבואי, וכתוב עם אוסף אינסופי של רפליקות ומונולגים גאוניים. וכנ"ל עם "גזר דין", עוד סרט שאני בעיקר מעריץ את התסריט שלו (מאת דיוויד מאמט).
אבל היו לו עוד: בתחילת דרכו הוא התמחה דווקא בעיבוד הצגות לטלוויזיה ואז לקולנוע. "12 המושבעים" (1957) שלו היה אדיר. ובאופן שלא אופייני לי כלל, אני ממש אוהב את הגרסה שלו ל"מסע ארוך אל תוך הלילה" (1962), המחזה של יוג'ין אוניל, שהפך בידיו לסרט אפלולי בן שלוש שעות עם קתרין הפבורן בתפקיד הראשי. למעשה, אני די משוכנע שהעיבוד הזה היווה השראה על מייק ניקולס כשביים חמש שנים אחר כך את העיבוד שלו ל"מי מפחד מווירג'יניה וולף".
ב-1964 הוא ביים עוד סרט אדיר, את "Fail Safe". בדיוק אותו סיפור כמו "דוקטור סטריינג'לאב", אבל לא כסאטירה אלא כסרט מתח מורט עצבים, על מטוס הנושא פצצת אטום שמאבד קשר עם המפקדה ומטיל את העולם לפתחה של מלחמה גרעינית.
בשנות השבעים הוא ניסה פעמיים לחרוג מהסגנון הפחות-או-יותר קבוע שלו ולנסות לעבוד בצורה מסחרית ומסוגננת יותר, כשלקח על עצמו לביים את "רצח על האוריינט אקספרס" ואז את "הקוסם" (גרסת דיסקו ל"הקוסם מארץ עוץ" עם מייקל ג'קסון ודיאנה רוס). את "רצח על האוריינט אקספרס" אני ממש מחבב, אולי כי זה נראה כמו סרט של סידני פולאק.
ב-2006 פגשתי את לומט בפסטיבל ברלין. הוא הגיע לשם לקדם את "Find Me Guilty" (ובעברית: משפטו של ג'קי די"), דרמת בית משפט עם וין דיזל שבה גילה לומט את ההנאה שבצילום היי דפינישן. במפגש עם עיתונאים הוא ממש זרח מאושר מהגילוי של ההיי דפינישן, שנראה שהמריץ אותו לחזור ולביים באופן תכוף יותר, והזכיר לו את הימים בהם עבד עם מצלמות 16 מ"מ, באור מצוי.
באחד הרגעים, כשהוא שוחח איתנו על הימים בהם ביים לא מעט סרטי פשע ברחבות ניו יורק, הוא שם רגל על השולחן והפשיל את מכנסיו וחשף את גרבי הספורט הארוכות והלבנות שלו. "זה הדבר שלקחתי מהשוטרים בניו יורק", הוא אמר. "הם לימדו אותי שגרבי ספורט לבנות הכי נוחות. מאז, אלה הגרביים היחידות שאני לובש".
בתו של לומט, ג'ני, הופיעה בתפקידים קטנים בכמה מסרטיו, וב-2008 השיקה קריירה כתסריטאית בסרט "רייצ'ל מתחתנת" שג'ונתן דמי ביים בחיספוס שהזכיר קצת את עבודותיו של אביה.
אכן במאי אדיר. אני, אגב, ציפיתי לסרטיהם של שני הסידנים: לומט ופולאק, וגם לסרטיו של ארתור פן שמתחברים אצלי לאותו סוג של קולנוע.
וכן, גם אני חושב ש"רשת שידור", אחד הסרטים האהובים עלי, הוא לא רק סרט אדיר אלא גם סרטו הטוב ביותר של לומט.
חוץ מ"רשת שידור", אהבתי מאוד גם את "אקווס" עם ריצ'רד ברטון ואת "חקירה" עם שון קונרי(מייד לאחר פרידתו השניה מג'יימס בונד, בסרט הכי לא ג'יימס בונד שאפשר לדמיין…). בכלל, בכל הסרטים שלו שראיתי יש תצוגות משחק מרשימות. הוא גם ביים את אחת ההתייחסויות הראשונות בקולנוע העלילתי לניצולי השואה ב"משכונאי" מ1964. יהי זכרו ברוך.
כתבתי כמה פעמים תגובה והיא נמחקה…
סידני לומט ביים את אחד הסרטים שאני הכי אוהבת בעולם, running on empty מ-1988. ריבר פיניקס באחד מהתפקידים הכי שוברי לב שלו, ג'אד הירש בתור האבא, מרתה פלימפטון בתור חברתו של פיניקס (כפי שהייתה גם בחיים באיזושהי תקופה.) רגעים בלתי נשכחים של בימוי עדין.
==============
רוה למירי: טריוויה – את התסריט לסרט כתבה נעמי פונר, אמא של מגי וג׳ייק ג׳ילנהול.
אני דווקא תמיד חשבתי ש"רצח על אוריינט אקספרס" הוא עיבוד משעמם, מיושן, חסר השראה ובעיקר סתמי לחלוטין לספרה של כריסטי.
אני לא כל כך קונה את הגאונות של לומט שכולם מדברים עליה. ראיתי קרוב לעשרים סרטים שלו, ומתוכם אני יכול להצביע על אולי שניים שאני באמת אוהב – רשת שידור ואחר צהריים של פורענות. ברוב המקרים הוא היה במאי די בינוני שתלוי תלות מוחלטת בתסריטים שהוא קיבל.
אבל כשאתה בן 86 סיבת המוות האמיתית היא כ"י היית בן 86."
אהבתי!