כך חיסלה אריאנה האפינגטון את בלוג הקולנוע "סינמטיקל"
כל בלוגר רוצה שיגיע תאגיד ויקנה אותו, ושיהפוך עבודה שנעשית מתוך אובססיה ובחינם לכזאת שנעשית מתוך אובססיה ובתשלום. למעשה, זו היתה האבולוציה של בלוגי הקולנוע המובילים באמריקה בשנה-שנתיים האחרונות. אני עוקב אחר התהליך הזה כאן מקרוב בבלוג, גם כי זה די חופף לתהליכים שאני מכיר מהבלוג האישי שלי, וגם כדי להבין מה צופן לי העתיד. ובכן, העתיד מפחיד: בלוג הקולנוע "Cinematical", מהראשונים והבכירים והמושקעים בבלוגי הקולנוע באמריקה בשש השנים האחרונות, למעשה נפח השבוע סופית את נשמתו. וזאת, דווקא אחרי שכל הדברים הטובים קרו לו.
בשבוע שעבר התפטר עורך הבלוג, אריק דיוויס, ויחד איתו התפטרו רוב העורכים הראשיים והכותבים העיקריים בבלוג. בזאת הגיעה לסיומה סאגה בת למעלה מחצי שנה שאידתה את "סינמטיקל" מבלוג הקולנוע השני הכי פופלרי באמריקה, לאבק.
בשנה שעברה קנה תאגיד AOL את הבלוג ושילב אותו לתוך האתר Moviefone, אתר מכירת הכרטיסים שלו. במשך חודשים שני האתרים התנהלו זה לצד זה. מוביפון ריכז חדשות על קולנוע מסחרי ושוברי קופות, ו"סינמטיקל" המשיך לייצר בעיקר תוכן מאת ועבור גיקים לקולנוע, וחובבי סרטי קומיקס וסרטי ארט-האוס בעלי מקדמי קול גבוהים. באוקטובר החליטו ראשי מוביפון למזג את שתי הישויות האינטרנטיות האלה לתוך בלוג אחד שנקרא "הבלוג של מוביפון" תחת עיצוב ומיתוג חדש. אבל מכיוון שכל הצוות של "סינמטיקל" נשאר, למעשה זה היה אותו בלוג רק בצבעים אחרים.
ואז לפני כחודש וקצת קרו שני דברים. הדבר הראשון: AOL קנו את ה"הפינגטון פוסט". לכאורה, עוד סיפור הצלחה של בלוג שהתחיל כסטארט-אפ עם חזון והפך למכונת תוכן ומזומנים. אבל למעשה AOL שמו את הפינגטון וצוותה בראש פירמידת מחלקת התוכן של התאגיד. זה לא אמור היה להיות דבר רע.
אלא שאז קרה דבר נוסף, לכאורה לא קשור. בלוג נוסף שנקנה בשנה האחרונה על ידי AOL, בלוג הטכנולוגיה "טק קראנץ'", שלח כתבת שלו לאירוע עיתונאים לכבוד הסרט "קוד מקור". הכתבת הטכנולוגית לא רגיל לאירועי קולנוע ודיווחה באופן ציני למדי על כמות הבולשיט הטכנולוגי שיחצני הסרט דחפו כדי להפוך אותו לכאןורה מתאים לבלוגי טכנולוגיה, למרות שאין לסרט עצמו שום קשר להיי-טק, למרות שמו. כעבור זמן מה מפרסום הטקסט שלה, קיבלה הכתבת מייל מהעורכת הראשית של "מוביפון" שתוהה איתה האם אפשר לערוך מחדש את הטקסט כך שיצומצם מינון הציניות שבו, כי יחצני הסרט נפגעו מהדיווח וחשוב לה להישאר איתם ביחסים טובים.
את אנשי "טק קראנץ'" המייל הזה חירפן. הם פירסמו אותו מיד כלשונו, תחת הזעקה "ידענו שמרגע שיקנה אותנו תאגיד יגיע רגע בו מישהו יתערב לנו בתוכן". ואגב כך התעורר דיון ער בבלוגוספירה, למי בעצם מחויבים הבלוגרים, והאם הם צריכים להתחשב בקשריהם עם יחצנים ולמתן את ניסוחיהם כדי לשמור "על יחסים טובים". גם הנושא התאגידי עלה לדיון, שהרי לעורכת "מוביפון" אין שום סמכות על התוכן של "טק קראנץ'", אלה אתרים אחים הנמצאים באותה הייררכיה תחת מטריית AOL, אז מה קרה כאן בעצם?
יתכן והמייל ההוא של עורכת "מוביפון" היה רגע פזיז בשיקול דעת, שבו הנאמנות שלה היתה לשבריר שניה לטובת ידידיה במחלקת היח"צ של סאמיט, אבל בסופו של דבר התברר שהיא לא באמת התכוונה להפעיל חרב צנזורה על הבלוג הסמוך. אבל המייל הזה כנראה חשף החוצה מגמות שזעו כבר תקופה מתחת לפני השטח, כי ברגע שפורסם המייל הודיע סקוט וויינברג, אחד הכותבים הבכירים, והבולטים, והקולניים, של "סינמטיקל", שהוא מתפטר מהאתר. הוא עבר לכתוב בבלוג Twitch.
למעשה, ההתפטרות של וויינברג היתה מפלילה יותר מהמייל עצמו, שכאמור ניתן היה לחשוב שהוא ניסיון אומלל לצאת בסדר עם כולם, ושלא היה בו זדון אמיתי. משהו קרה בבלוגיה של AOL, והמייל הזה כנראה היה הקש ששבר אותו, והוא נטש.
חודש אחר כך, לפני כמה ימים: האיש של אריאנה הפינגטון ב-AOL – שמגיע בכלל מה"ניו יורק טיימס" ולא מהאינטרנט – מארגן מחדש את כל מבנה מערכות התוכן של AOL/Moviefone. הוא מודיע לכל הפרילנסים שהם מפוטרים, ושהבלוגים של התאגיד יעברו עכשיו לעבוד עם צוות מצומצם יותר, אבל של כותבים ועורכים שכירים. אריק דיוויס, עורך "סינמטיקל", היה אחד מאלה שקיבל הצעה להצטרף לצוות הבכיר שיישאר באתר, אבל הוא העדיף להתפטר, במחאה על כך שכל כותבי האתר פוטרו.
למעשה, אותם פרילנסרים היוו את סוד כוחו של "סינמטיקל", ובזכותם – ובזכות העובדה שהיו פרוסים ברחבי אמריקה (והעולם) ובעלי טעם קולנועי מגוון – הצליח האתר להעלות 20 פוסטים ביום, על כל נושא וסגנון קולנועי אפשרי. בלי הכותבים, ובלי הלוגו, ובלי הדומיין, ממילא לא נותר מ"סינמטיקל" דבר. אחריו התפטרו כל שאר עורכי האתר. עורכת "מוביפון" שלחה מייל לפרילנסרים שבו היא מביעה צער, באופן אישי, על הפיטורים, ובלי להתייעץ עם הבוסים שלה הציעה לכולם להישאר ולכתוב לאתר אבל בלי תשלום. הבוסים שלה הבינו שלבחורה הזאת יש קטע של לכתוב באופן פומבי דברים שהם על דעת עצמה, ושאמורים להיות רגישים ומתחשבים אבל למעשה עושים את ההפך, ופיטרו אותה.
ובזאת, "סינמטיקל", למעשה, חדל להתקיים. האתר שהוציא ממנו מבקרים כמו קרינה לונגוורת וקים ווינר וג'יימס רוקי ואת פיטר סירטה, שהלך והקים לפני כמה שנים את "סלאשפילם", אתר שחיקה את המודל של "סינמטיקל", אבל הביס אותו במשחק שלו והפך לבלוג הקולנוע הכי נקרא באמריקה. וזה הסיפור העצוב איך סיפור הצלחה של תאגיד שקונה אתרי תוכן נגמר בדריסה מוחלטת של אותו תוכן. מן הסתם כי אריאנה הפינגטון וצוותה מעולם לא קראו את "סינמטיקל" ולא הבינו מה גורם לו להיות מה שהוא.
הנה אריק דיוויס, אריק סניידר וסקוט וויינברג, כולם מתפטרי "סינמטיקל" מהחודש האחרון, מדברים עם אנשי "פילם סקול ריג'קטס" על כל מה שקרה לבלוג מאז שריאנה הפינגטון נכנסה לעסק ב-AOL.
זה נורא מדכא, דווקא מפני שהם כה בולטים ונקראים.
http://twitter.com/cinematical/status/55745963884679168
אבוי.
לטעמי האירוע הזה חמור יותר, שכן בראיה כוללת, הוא בדיוק מתווה איך קורפורציה של תוכן חדשני, שלכאורה חורג מהממסד (אולי אפילו אנטי ממסדי?), פוגעת בחופש הביטוי ובזכות של הציבור לדעת. ולמעשה שום דבר טוב לא יכול לצאת מהטמעות במערכות ותאגידים גדולים.
בתור עובד בסטרטאפ שנרכש ע"י תאגיד אמריקאי גדול, אני מזהה את,ומזדהה עם התהליך.
התאגיד עובד כמו שהוא עובד – באדישות וללא כוונת זדון, אבל גם בלי רצון טוב.
העובדים שהיו קשורים ריגשית למיזם הקטן לא מסוגלים להסתגל לתרבות התאגידית, ונפלטים או מתנוונים.
הערה טכנית (אפשר למחוק)
דואר אלקטרוני הוא חובה, אבל לא מסומן בככוכבית בתגובות. מבלבל.
ברגע שאתה מוכר, לא כל שכן לבהמה כמו AOL, הכתובת על הקיר.
תאוות בצע של יוזמי הבלוג לא מובילה לחופש ביטוי.
לא ברור לי למה ציפו בדיוק בבלוג עצמאי ברגע שהרשו לעצמם להיבלע בקטנגלמורט של תוכן שרוצה – בציטוט חופשי – להיות המוביל בכמות תוכן, ע"י הטלת מכסות מינימום על כותבים.
מפטרים את הכותבים היקרים ושוחקים את הזולים.
סין זה פה.
למטח התרגומים המזעזעים שנחת עלינו לאחרונה מצטרף עכשיו התרגום המופתי – "ביסטלי". רק חבל שלא ברור אם זה ביסטלי פלאפל או ביסטלי גריל.
ובנושא אחר – "יער נורווגי" ו"הדוד בונמי" הפכו היום ל"לא מופצים עד הודעה חדשה".
ומה קורה עם Paul?
כרגע נגנז.