30 אוגוסט 2007 | 08:08 ~ 24 תגובות | תגובות פייסבוק

חלוץ החלל

רטרוספקטיבה לסטיב בארון
Steve Barron’s video retrospective

אחרי ההצלחה למחווה שלי לאנטון קורביין, חשבתי שהגיע הזמן לעשות כבוד לאחד מבמאי הקליפים הגדולים הראשונים של עידן אם.טי.וי: סטיב בארון. נזכרתי בו כשערכתי את המיקס-טייפ האייטיזי מלפני שלושה ימים. נזכרתי שהיו ימים, לפני שספייק ג’ונז ומישל גונדרי ומייקל ביי ודיוויד פינצ’ר עשו את המהפכות שלהם, שכל קליפ שראיתי, לכל שיר שאהבתי, היה שייך לבארון. הקליפים הראשונים שלו הצטיינו בכך שהם בכלל היו קיימים: בימים הראשונים של שנות השמונים הוא פשוט ביים את הקליפים לשירים הכי טובים. אני מלנקק אליהם ולא מצרף לאתר כי למרות שהשירים ראויים והקליפים זכורים, אין בהם ערך קולנועי/אמנותי שמחזיק מעמד עד היום, והצפייה בהם מענגת בעיקר בגלל הנוסטלגיה:

“בילי ג’ין”, מייקל ג’קסון

“רוזאנה”, טוטו (השיר נכתב על רוזאנה ארקט)

“אפריקה”, טוטו

Stepping Out“, ג’ו ג’קסון

“Money for Nothing”, דייר סטרייטס וסטינג (אחד הזוכים הראשונים של פרסי אם.טי.וי, קראו עוד על הקליפ כאן)

“Take on Me”, א-אה

הקליפ ל”Take On Me” הוא נקודת המפנה, הרגע בו הווידיאו-קליפ הפסיק להיות סתם “וידיאו”, הוא כבר הפך לעסק עם עלילה, עם אפקטים, ואפילו אמירה – שהתיישבה היטב עם סרטים כמו “מצבים משתנים” אותו הוא מצטט – על נזילותם של מצבי תודעה וזליגה בין מציאויות ובדיון שהלכו והשתרשו והמשיכו לחלחל לקולנוע. “Take On Me” הוא שיר שהפך ללהיט ענק בזכות הקליפ שלו (האמריקאים עדיין בטוחים שזה השיר היחיד שא-אה הקליטו מאז ועד היום), הוא גרם גם למזעיפי הפנים מול אם.טי.וי והפרעות הקשב שהיא יוצרת לשים לב שיש כאן אמנות שהיא גם קולנועית.
אלא שזה, בעיני, לא הקליפ הטוב ביותר שברון ביים לא-אה. תראו איזה יופי של דבר הוא עשה לאחד הסינגלים הבאים שיצאו מאותו אלבום בכורה: זה מתחיל עם קריצה עצמית לקליפ הקודם, אבל ממשיך למשהו מופתי למדי: איך לגרום לבובות חלונות ראווה לקום לתחייה אך ורק באמצעות תנועות מצלמה ועריכה (ואני לא מתכוון למורטן האקט). הקליפ, הקליפ הסופר פשוט הזה, נותר אחד האהובים עליי בכל הזמנים:

A-Ha, The Sun Always Shines On TV

ולפני שהיה מישל גונדרי, סטיב בארון היה אחד החלוצים הגדולים בכל מה שקשור בטכנולוגיות חדשות. נדמה לי שהקליפ הבא היה הראשון בו נעשה שימוש בעדשת חדק צרה וארוכה. גם הוא נפלא בעיני.

A-Ha, Crying in the Rain

הקליפ הבא? אני פשוט מת עליו. הוא מענג בטירוף. שוב משחקי עדשות ופרפסקטיבה, שוב קליפ לדייר סטרייטס (הטוב ביותר שלהם, לדעתי), ועם הופעת אורח של בובות “כנפי הרעם”:

Dire Straits, Calling Elvis

חזרה לשנות השמונים המוקדמות. נדמה לי שהקליפ הזה – שהיה מאוד משעשע ופולחני, בדרכו הטרי גיליאמית – ייצג את הגל הראשון של הווידיאו קליפים באייטיז. ניסיון לתרגם את מילות השיר לתמונות, בשילוב עם אווירה סוריאליסטית סהרורית ומראה אנטי-טקי שעומד בסתירה לצליל האלקטרוני. הקליפ הזה נורא מיושן כעת, אבל הוא קלסיקה מבדרת מסוגו:

Thomas Dolby – She Blinded Me With Science


.
.
.
.

The Human League – Don’t You Want Me

.
.
.
.
Heaven 17 – Let Me Go

כשמסתכלים על הווידיאוגרפיה של בארון קשה שלא להתפעל: הוא התחיל לביים בדיוק כשאם.טי.וי קמה. הוא האדיסון של הווידיאו-קליפים, או הגריפית שלהם. הוא שיחק עם המדיום, חיפש, גישש. כל מה שנראה קלישאי כיום, זה כי בארון כבר הצליח להכניס אותו ללקסיקון הוויזואלי. למשל, הקליפ הזה עם משחקי העריכה החביבים:

Tears For Fears – Pale Shelter

פעם זומים ודיזולבים היו נורא אופנתיים. ואנשים היו רוקדים בעקבות תנועות שהם ראו בקליפים. בחיי. הנה ההוכחה:

Tears For Fears – Mad World

או זה – מ-1981! – זה נראה פרימיטיבי להחריד כיום, אבל אז הקליפ הזה הסעיר אותי.

Japan – Visions of China

והוא לא רק עסק בגל החדש האלקטרוני הבריטי. הוא גם ביים קצת לרוק האמריקאי. נסתפק בלינקים: בריאן אדאמס, זי.זי טופ.
ב-1984 ביים בארון את סרטו הראשון, “חלומות אלקטרוניים”, עם וירג’יניה מאדסן הצעירה. זה אחד מסרטי הפולחן הפרטיים שלי, אני פשוט מתמוגג ממנו – סיפורו של מחשב המתפקד כמעין סיראנו דה ברז’רק בין שני צעירים מסן פרנסיסקו. הרעיון היה לנסות לתרגם את המיוזיקל לעידן הווידיאו-קליפ, בו יש שירים בפסקול והסרט עוצר את העלילה והופך לקליפ. מעין “אחד מהלב” לדור האם.טי.וי. והיו בו רגעים מקסימים. השיר “וידיאו” של ג’ף לין, המלווה את הביקור של גיבורינו המתאהבים באלקטרז כשבמקביל מנסה המחשב להבין איך כותבים שיר אהבה, הוא מעין מיני קליפ מושלם בפני עצמו. לצערי לא מצאתי אותו על הרשת. אבל הנה שמונה הדקות הראשונות של הסרט.
אחרי שביים כמה פרקים מקסימים בסדרה “סיפורי עמים” של ג’ים הנסון (על פי תסריטים של אנתוני מינגלה), הוא ביים בתחילת שנות התשעים את “צבי הנינג’ה”, הסרט על פי הסדרה המצוירת, שהפך ללהיט ענק. הוא הפך מיליונר ועד מהרה פרש מבימוי קליפים. למרבה הצער הוא לא ממש מצא את עצמו בעולם הקולנוע. הוא ניסה לביים סרט על פי מערכוני “סאטרדיי נייט לייב” (“Coneheads”) ואז גויס על ידי תאגיד הולמארק לבימוי כמה מיני סדרות מרובות אפקטים (ביניהם “סיפורי אלף לילה ולילה” עם מילי אביטל). בשנה שעברה הוא ביים סרט עצמאי קטן בשם “Choking Man” שקיבל ביקורות נאות בכמה פסטיבלים אבל די נעלם מעל פני האדמה.

ונסיים בשיר סיום. “חלומות אלקטרוניים” הוא מ-1984. “רציחות פשוטות” של האחים כהן הוא מ-1985. יש לי תחושה שהם ראו את הסרט והושפעו, יש כאן כמה שוטים מאוד האחים-כהניים:

24 תגובות ל - “חלוץ החלל”

  1. רז 30 אוגוסט 2007 ב - 9:13 קישור ישיר

    יאיר, אתה יודע מה הדבר המפחיד בפוסט הזה? הוא מעורר בי נוסטלגיה. לא, לא לקליפים ולשירים עצמם, מהם יש לי זיכרון עמום-משהו – שנות ה-80 היו העשור הראשון של חיי – אלא מהכתבה שאתה פרסמת בנושא ב-“במחנה” על נושא במאי קליפים שעוברים לקולנוע, בערך עשור לאחר מכן.
    אבל בפוסט מוסיקלי שמזכיר את “סיפורי עמים”, חשוב לציין עוד זוכת-אוסקר שצמחה מהסדרה ההיא, הפסקולנית רייצ’ל פורטמן (שגם שיתפה פעולה בהמשך עם בארון על “הרפתקאות פינוקיו”).

  2. לני ריפנשטאל 30 אוגוסט 2007 ב - 13:40 קישור ישיר

    אז מה, רוה? עובדים אצל רנן שור, אז אין לך פתאום מה להגיד על המינוי המפתיע בהרצליה? איך זה עובד – מפסיקים פתאום לראות או שמוחקים חלק מהמוח, הא?

  3. אלטמן 30 אוגוסט 2007 ב - 15:32 קישור ישיר

    אוף טופיק:

    כמו שכולכם יודעים טפסי האקדמיה מולאו ונשלחו השבוע.
    היות ואנחנו לא רוצים לחכות לתוצאות עוד חודש הקמתי אתרון קטן שכל ייעודו הוא לחזות את התוצאות לפני פרסומן הרשמי. הסקר מיועד לחברי אקדמיה בלבד. כדי שהתוצאות ישקפו את תוצאות האמת בדיוק מירבי אז אנא מכם התגברו על היצר ותנו רק לחברי אקדמיה שהצביעו בפועל להצביע.
    כתובת האתר היא:
    http://ofir2007.myevent.com/3/poll.htm

  4. אלטמן 30 אוגוסט 2007 ב - 15:50 קישור ישיר

    הערה חשובה:
    אני אפרסם כאן כל יום את מספר המצביעים הותוצאות העדכניות כדי לעזור לכם להתגבר על היצר להצביע סתם כדי לראות תוצאות.

  5. סטיבי 30 אוגוסט 2007 ב - 16:38 קישור ישיר

    אני מתה על הקליפים שהוא עשה לטירז פור פירז (וגם על השירים 🙂 ). התחילו להראות אותם די הרבה בזמן האחרון, לשמחתי.
    ואגב הולמרק ובארון, דווקא אהבתי את העיבוד שלו ל”מרלין” עם, בעיקר, סם ניל ומרטין שורט. אפשר לתפוס בשידורים נוספים מדי פעם (יש להם כמה דברים שווים צפייה… כלומר, זה, והעיבוד של קמפבל סקוט ל”המלט”).

    יאיר – ועכשיו עוברים לראסל מולקהי?

  6. עדן 30 אוגוסט 2007 ב - 17:56 קישור ישיר

    העיבוד של בארון ל”מרלין” היה נוראי, מה שזכור לי הוא בעיקר שכולם שם נורא אובססיביים באופן מוזר למראה החיצוני שלהם.

  7. א"ש 30 אוגוסט 2007 ב - 21:47 קישור ישיר

    “מרלין” ברובו באמת נוראי ועם משחק גרוע במיוחד של מרטין שורט והלנה בונהם קרטר, אבל גם ראיתי בזמנו את מאחורי הקלעים של “מרלין” ובאמת דיברו שם על השימוש במצלמות חדק, שכנראה היו פרי תרומתו של בארון.
    אבל אופטופיק בין העיבודים ההולמרקיים אהבתי מאוד את “האודיסאה” שהיה עשוי באופן מאוד ישיר והצליח לשמור על הרוח האפית (למרות שהאפקטים בימינו כבר לא עובדים), ואת “מסעות גוליבר” שלדעתי הוא בית ספר לאדפטציית ספר לתסריט.

  8. indie 31 אוגוסט 2007 ב - 4:00 קישור ישיר

    ומה תגיד על אלה?

    1
    2
    לא שידעתי את זה עד הערב, אבל נראה לי שכרגיל, הצרפתים הפנימו ועיבדו את הקולנוע ותרבות הפופ של אמריקה הרבה לפני האמריקאים עצמם. די במקרה, בעודי קוראת את ההתלהבויות שלך מגילוי הפוטנציאל הקולנועי של הווידיאוקליפ בראשית שנות השמונים, נפלתי במקרה בחלון מקביל על שני הווידיאוקליפים האלה (גם אם עוד לא קראו להם ככה) של סרז’ גיינסבורג ובריז’יט ברדו מסוף שנות השישים (!), שנעשו בסמיכות מפתיעה ליציאה של “בוני וקלייד” ו”ברברלה” בקולנוע. אני כבר לא יודעת לומר מה השפיע על מה, אבל אתה חייב להודות שהקשר בין מוזיקה לקולנוע (וקומיקס ומיתוסים אמריקאיים) היה ברור להם הרבה לפני שהסטיב בארון שלך התחיל להתפרנס מאם.טי.וי ולחשוב שהוא גילה את אמריקה. אה, וגם השיק שלהם שורד הרבה יותר בקלות מאסתטיקת האייטיז המזעזעת. תושק לאלתר סקירה מקבילה של תולדות הווידיאוקליפ הצרפתי.

    רוה לאינדי: שמא אוסיף: והביטלס עשו את זה אף קודם. אני מזמין אותך לסדנת הווידיאו-קליפ שאעביר בסמסטר הקרוב בסם שפיגל שם נדון, בין השאר, בימי טרום הקליפ, בהם יצרו ליוויים קולנועיים לקטעי מוזיקה (ממאן ריי ועד הביטלס דרך וולט דיסני) אבל זה לפני שהמושג “וידיאו-קליפ” הפך לעסק מסחרי וכלכלי ב-1976.

  9. h.w. 31 אוגוסט 2007 ב - 13:54 קישור ישיר

    אתמול ראיתי את אחד מסרטי המתחאימה הטובים שראיתי
    בשנים האחרונות: vacancy. מומלץ!!!.

  10. סטיבי 31 אוגוסט 2007 ב - 17:08 קישור ישיר

    את תחלואי “מרלין” אני מפילה על הכותבים 🙂
    העיבוד הזה מצא חן בעיניי מבחינה ויזואלית. היה בו משהו פשוט יפהפה (ואני לא מתכוונת דווקא לגב’ רוסליני). בעיצוב, ובעיקר באיך שהוא צולם.

  11. סטיבי 31 אוגוסט 2007 ב - 17:32 קישור ישיר

    דיוויד בורדוול ממשיך לדבר על טרילוגיית בורן.
    http://www.davidbordwell.net/blog/?p=1230
    (יש ספוילרים, יש אזהרה לפני כמובן)

    נ.ב. האם יש סיכוי ש-the descent 2 יהיה סביר? (וסליחה על משחק המילים בתרגום לאנגלית)

  12. יניב אידלשטיין 31 אוגוסט 2007 ב - 19:41 קישור ישיר

    Descent 2 היה משחק מחשב גאוני.

  13. אלטמן 31 אוגוסט 2007 ב - 20:56 קישור ישיר

    הנה תזכורת לחברי האקדמיה להכנס לאתר הסקר של פרס אופיר 2007
    נכון לרגע זה הצביעו בס”ה 12 מצביעים וזה בהחלט לא מספיק. כרגע יש יתרון בולט לבופור, אך תוצאות מעט מפתיעות בקטגוריות המשנה.
    אתם לא סקרנים לדעת תוצאות אמיתיות כבר עכשיו?
    אז חברי אקדמיה נכבדים האתר עלה לזמן מוגבל של שבוע אז מהרו והצביעו עוד היום.
    סקרנים שאינם חברי אקדמיה יכולים להגיע לאתר וללחוץ על כפתור “תוצאות” שנמצא שם בתחתית העמוד.
    כתובת האתר שוב:
    http://www.ofir2007.myevent.com/3/poll.htm
    עדכון נוסף מחר בערב

  14. איתן 31 אוגוסט 2007 ב - 21:24 קישור ישיר

    טוב, עמדת האינטרנט במלון שלי מושבתת, אז זה לקח קצת זמן, אבל הנה זה בא. דיווח מונציה 1:

    SLEUTH קנת בראנה. נורא ואיום. זה לא סרט. זה תיאטרון מצולם. שני שחקנים ולוקיישן אחד. וזה לא היה כל כך נורא, אלאמלא ההתחכמויות האינסופיות, ההיטקיות המטופשת, וההתנפחות מחשיבות עצמית. פוי.

    “תשוקה זהירות” אנג לי לא התלהבתי. אמנם משוחק נהדר, ומצולם נהדר בהפקה מרשימה, אבל כל העדינות של “הר ברוקבק” הלכה לעזאזל. סצינות סקס מפורשות מדי, סצינה אחת מאוד אלימה, וסיפור שקצת נמתח מדי, יוצרות סרט בינוני לטעמי.

    ” הללו את הבמאי” טקאשי קיטאנו. סרט מטורף ומאוד מצחיק. מעיו יצירה אחות לסרטו הקודם ” הטקאשים” רק קצת יותר קוהרנטי, והרבה יותר מצחיק. לא יצירה בעלת משקל, אבל מהנה ביותר.

    “חופשה עצובה” שינג’י אאיומה. לא כל אחד יכול להיות איניאריטו, אבל הרבה מנסים. עריכה איומה מקלקלת סרט שבו נפגשים כמה סיפורים על ילדים נטושים. כוונות טובות, ביצוע לא.

  15. ליאור 1 ספטמבר 2007 ב - 8:53 קישור ישיר

    תענוג!! לא היה לי מושג שאיש אחד ביים את כל הקליפים האלה. ידעתי שבארון ביים את “טייק און מי” אבל בזה זה נגמר.
    אולי זה רק אני, אבל נדמה לי שהווידאו קליפ כיצירת אמנות פס מן העולם. יש דיבורים על איזה וידאו קליפ חדש שעושה כותרות? לא יודע, אני כבר לא רואה אם-טי-וי.

    ומעניין למה בארון לא עשה יותר סרטים. “חלומות אלקטרוניים” הוא פנינת אייטיז (בחירה מושלמת לשיר סיום, אגב) ו”צבי הנינג’ה” הוא כיף לא נורמלי. ואפילו ההולמרקים לא רעים.

    תמיד חשבתי שהמון קליפים נעשים ע”י המון במאים, אבל מסתבר שיש בערך חמישה שעשו את הכל 🙂

  16. סטיבי 1 ספטמבר 2007 ב - 20:08 קישור ישיר

    הנה, ממש הרגע בטלוויזיה pale shelter.
    קליפ ענק. אני ממש אוהבת את תקופת הקליפים ההזויים שלהם 🙂
    לא למי שסובל מפחד ממטוסי נייר (אם לא הסתכלתם עד הסוף פספסתם מה קורה כשזה נכנס לעין. לא נעים).

  17. שלומי 2 ספטמבר 2007 ב - 12:47 קישור ישיר

    איתן, מה עם דיווח ונציה מספר 2 ?
    האם היתה כבר ההקרנה של גיתאי?
    ומה עם וודי אלן?

  18. דרורית 3 ספטמבר 2007 ב - 11:48 קישור ישיר

    מנדנדת שוב עם הקליפ הכי אהוב עלי בעולם.

    ואלו הבמאים
    Rocky Morton & Annabel Jankel.
    והנה עוד אחד שלהם.

    רוה לדרורית: לרגע חשבתי שזו תגובה של סטיבי. מגניב שהזכרת לי את רוקי ואנאבל, הזוג הנשוי שהמציא את מקס הדרום, אחת התוכניות האהובות עליי ביקום. אני באמת חייב לברר קרה להם מאז הכשלון של “האחים סופר מריו”. ואגב, הנה רשימת השירים שסימפלו את השיר השני שאת מלנקקת אליו.

  19. מתנות 14 ינואר 2008 ב - 1:56 קישור ישיר

    מה עם הראפרים חלוצי החלל? 🙂

  20. מתנה מקורית 29 יוני 2010 ב - 16:04 קישור ישיר

    כן באמת מעניין מה איתם ?

  21. Ferry pour la Grece 27 ינואר 2011 ב - 23:53 קישור ישיר

    Thanks a lot. That has been fun reading

  22. Hot Deals UK 28 ינואר 2011 ב - 3:11 קישור ישיר

    I happen to be writing to make you know of the great discovery my friend’s child encountered going through the blog. She came to find several things, with the inclusion of what it’s like to have a wonderful coaching character to get men and women without hassle have an understanding of selected tortuous subject matter. You truly exceeded our own desires. Many thanks for offering such warm and friendly, dependable, edifying as well as unique guidance on that topic to Jane.


השאירו תגובה