08 מאי 2011 | 09:15 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

שמי זרחין חוזר לטבריה*

עונג השבת שלי היה (בין השאר) הספר הזה:

 

 

מעתה אימרו: שמי זרחין, תסריטאי, במאי וסופר. מרשים. ארבע שנים אחרי “אביבה אהובתי” – שהביא 300,000 אלף צופים וזכה בפרס אופיר (יחד עם “אדמה משוגעת”) מוציא זרחין את הרומן הראשון פרי עטו, “עד שיום אחד”, בהוצאת כתר. רונית ויס-ברקוביץ היא העורכת.

 

וכמו שנהוג במוספי הספרות, ככה זה מתחיל:

 

“שני ילדים בני שבע שוכבים על הגג. ילד וילדה. האחד הוא שלומי, השנייה היא אלה. הם שוכבים בין דודי השמש ורואים איך מוציאים גופה מהחלון.

 

זה הרגע שבו מתחיל מוחו של שלומי לרשום.

הוא רושם תמונות חדות וגם עמומות. כותב ואוגר ריחות טובים וריחות מבחילים, דברים שהיו ודברים שבוקעים עכשיו. זה לצד זה שברי דיבור וציוצים של בכי ורשרושי צחוק וחריקות נשימה כבדה, וגם אדים של זעם, וגלים צפופים של געגוע. והמוני מילים.

ערימות של מילים.”

 

הספר, שעלילתו מתרחשת בשלוש נקודות זמן – 1969, 1975, 1983 – מחזיר את זרחין לעיר הולדתו, טבריה, שם התרחשה עלילת “אביבה אהובתי”. ולשם הוא יחזור בעוד פחות מעשרה ימים, כשביום שלישי הבא יתחיל לצלם שם את סרטו הבא, “העולם מצחיק”. ואיכשהו כל היצירות האלה מתחברות יחד: טבריה כטריטוריה של סופרים, אנשי מילים, שחיים בתוך זכרונות והזיות. “העולם מצחיק” משלב את כל הסופרים האלה (חלק מהסרט מתרחש בתוך סדנה לכתיבה יוצרת המתקיימת בספריה העירונית) ומערבב אותם לתוך מה שהוא אולי ההישג הספרותי הגדול ביותר של טבריה מאז ומתמיד: המערכון של הגשש החיוור “הקפיטריה בטבריה” שכתב ניסים אלוני.

 

אם הייתי מתבונן ביצירתו של זרחי מהצד בוודאי הייתי כותב שזרחין מתחיל לצלם את סרטו החדש אחרי “שתיקה” של ארבע שנים. אבל זרחין ואני מכירים היטב ואני עוקב אחרי יצירתו כאוהד גדול ממש מקרוב ואני יודע היטב ששתיקה לא היתה שם בארבע השנים האלה, אלא פרץ עצום של יצירה. זמן קצר אחרי שיצא “אביבה אהובתי” ישבתי עם זרחין לכוס קפה ותהיתי – חצי כידידי וחצי כעיתונאי, כששניהם סקרנים במידה שווה להבין איך תהליך היצירה עובד – מה הלאה משם. האם יש כבר משהו בקנה. זרחין סיפר לי אז על שני רעיונות לתסריטים שהיו לו. מאחד מהם ממש התלהבתי. ממש. אמרתי לו שאני מקווה שזה יהיה סרטו הבא. זמן מה אחר כך (שנה? שנתיים?) הוא נתן לי לקרוא את התסריט לסרט. שנה אחר כך הוא נתן לי לקרוא תסריט לסרט אחר, “אבניבי”. אני חושב שכתבתי כבר די מזמן שאני מאוד אוהב את הכתיבה של זרחין. הוא תסריטאי אדיר. ושני התסריטים האלה היו מענגים: מצחיקים, מרגשים, קצביים. זרחין היה די להוט על “אבניבי”. אני קיוויתי דווקא ש”העולם מצחיק” ייצא קודם אל הפועל. לכל סרט היו מפיקים וענייני תקציב, בדרך הוא ישב וכתב את הרומן הראשון שלו – אביבה או לא אביבה? – עד שלבסוף התקבלה החלטה ש”העולם מצחיק” יהיה הסרט הבא. והנה, זה קורה בשבוע הבא. ועד שיום אחד אני אגמור לקרוא את “עד שיום אחד”, בן 462 העמודים, אני מניח שהוא גם כבר יגמור את העריכה.

 

 

(*) סתם, הצצה אל אחורי הקלעים של ההרהורים שלי: נורא התלבטתי איזו כותרת לתת לפוסט הזה. חשבתי על “ערימות של מילים”, שנראה לי נורא מתאים (וגם מסביר את עצמו בטקסט, למי שקורא). אם זו היתה ביקורת קולנוע שבה אני מחפש תמיד איזשהו משחק מילים בוודאי הייתי הולך על “הכוכבים של שלומי”. בסוף הלכתי על משהו יותר סטרייטי ובעיקר גוגל-פרנדלי.

 

(**) אני רואה שמעולם לא העליתי את הביקורת שלי על “אביבה אהובתי” לבלוג, והוא נמצא רק בשדות הציד העתיקים של “פנאי פלוס” בתוך וויינט. אני מספר שם קצת על שמי ועליי, ובדרך – פתאום אני שם לב – מנבא את סרטו החדש של יוסף סידר. עולם קטן.

5 תגובות ל - “שמי זרחין חוזר לטבריה*”

  1. דבורית 8 מאי 2011 ב - 9:27 קישור ישיר

    אני התענגתי על הראיון איתו ב-7 לילות, כפי שכתבתי בשתי שורות. מומלץ, למי שיכולשים ידו על.
    http://velvetunderground.co.il/?p=3287#e

  2. D 8 מאי 2011 ב - 23:25 קישור ישיר

    גם העמידה של הילדים בתמונה שבכריכה מזכירה צורה של כוכבים, היתה דווקא מתאימה הכותרת הכוכבים של שלומי.

  3. סימה גונדה-כהן 30 ינואר 2012 ב - 1:26 קישור ישיר

    מוקסמת מלשון הכתיבה הסוחפת את העלילה בספר. שמחה ש”עד יום אחד” הגיע לידי באמשטרדם.
    אוהבת את תפריטי המאכלים המוסיפים טעם לחיך הנאה גדולה תודה לשמי זרחין


השאירו תגובה