בעוד ארבעה ימים יפתח "החיים ביום אחד" של קווין מקדונלד את פסטיבל דוק-אביב. הנה כמה מילים על הסרט, שמכונה גם "הסרט הראשון של יו-טיוב".

פורסם ב"פנאי פלוס". 4.5.2011

א.

ביום חמישי (12.5) ייפתח בתל אביב בפעם ה-13 פסטיבל דוק-אביב, המתמחה בקולנוע דוקומנטרי. שני חידושים בפסטיבל השנה: אחרי 12 שנה תחת ניהולה האמנותי של מייסדת הפסטיבל, אילנה צור, עבר השנה הפסטיבל לידיו של סיני אבט, לשעבר מנהל ערוץ 8. והחלטתו המשמעותית הראשונה: לשבץ את הסרט התיעודי האמריקאי-בריטי "החיים ביום אחד" בתור סרט פתיחה. אם אינני טועה זו פעם ראשונה שהפסטיבל נפתח עם סרט שאינו ישראלי. אבל אני חושב שזו בחירה מצוינת. היו שנים בעבר שבאופן משונה ולא נעים סרט הפתיחה היה אחד הסרטים מתוך התחרות הישראלית. אני חשבתי שזה לא נכון ולא הוגן לתת לסרט אחד מתוך התחרות זרקור כה מרכזי כמו מעמד סרט הפתיחה – הערב החגיגי בו כל המוזמנים הכי גדולים של הפסטיבל מגיעים – והבחירה בסרט פתיחה היא כבר איזושהי אמירה מצד הפסטיבל שזה בעיניהם הטוב והקומוניקטיבי מבין הסרטים בתחרות. איך אפשר לקיים תחרות שיוויונית אחרי מעמד כזה? אני כתבתי בעבר שזה אמנם נכון לפסטיבל לפתוח עם סרט ישראלי – היו כמה וכמה סרטים ישראליים בעלי מעמד בינלאומי בשנים קודמות – אבל במחיר של אי-הכללת הסרט בתחרות. אי אפשר גם וגם. בא סיני אבט ופתר את הבעיה בפשטות: סרט הפתיחה אינו ישראלי כלל, ואינו בתחרות.

ויותר מזה: אם בשנים הקודמות נדמה היה שהפסטיבל מוותר (בכוונה?) על הסרטים המדוברים בסצינה הדוקומנטרית בעולם ומפסיד אותם בעקביות (לעיתים, לא תמיד) למתחרים בפסטיבל ירושלים, וזאת מתוך אג'נדה שאם הבנתי נכון העדיפה את הסיפור האנושי, הפוליטי, האקטיביסטי על פני הרייטינג והכותרות, נדמה שהשנה חל שינוי קל בכך. כמה מהסרטים היותר מסקרנים ומדוברים מבין סרטי התעודה – אלה שפרצו החוצה מחוץ לפסטיבלים התיעודיים ורשמו נוכחות גם בעולם הקולנוע המיינסטרימי – נמצאים בפסטיבל. עדיין מעט, אבל מצאתי כמה וכמה סרטים שאני ממש מחכה להם. מקווה לכתוב על כמה מהם ביתר הרחבה כאן בשבוע הבא.

ב.

אחד הסרטים המדוברים השנה בעולם הרייטינג-דוקו הוא הסרט שנבחר לפתיחה: "החיים ביום אחד". ראשית, יוצריו: קווין מקדונלד הוא אחד הדוקומנטריסטים המצוינים של השנם האחרונות. הוא זכה באוסקר על סרטו "ארבעה ימים בספטמבר", על טבח הספורטאים הישראליים במינכן, וביים את סרט טיפוס ההרים המצוין "לגעת באינסוף". בשנים האחרונות הוא עבר לבימוי עלילתי, שם הוא קצת פחות ייחודי (למרות שהוא סידר לפורסט וויטאקר אוסקר על תפקידו בסרטו "המלך האחרון של סקוטלנד"). "החיים ביום אחד" נראה כמו שיבה של מקדונלד לעולם התיעודי, גם אם אין ממש זכר לכל מה שהפך אותו לבמאי כה מצוין, ומעין תלמיד מצטיין לאסכולה הקולנועית של ארול מוריס (ראיונות, שיחזורים ועבודת תחקיר מדוקדקת). ומפיק הסרט הוא רידלי סקוט. "החיים ביום אחד" הוא סרט שכולו חיפוש אחר כותרות ותשומת לב. קודם כל בהיותו מתויג בתור "הסרט של יו-טיוב". מקדונלד, סקוט ויו-טיוב פנו אל העולם וביקשו שכמה שיותר מתושבי הגלובוס (לפחות אלה בעלי מצלמות וידיאו וחיבור לאינטרנט) יצלמו באותו תאריך – 24 ביולי 2010 – יום אחד בחייהם, ויעלו את התוצאה ליו-טיוב. בתום אותו יום נאספו 4,500 שעות שצולמו ב-192 מדינות. גיבור העל האמיתי של "החיים ביום אחד", לפיכך, אינו הבמאי או המפיק אלא העורך, ג'ו ווקר, שתוך חמישה חודשים היה צריך לזקק את 4,500 השעות ל-94 דקות.

ג.

צריך לומר מיד: "החיים ביום אחד" הוא סרט מאוד מהנה לצפייה. הוא קצבי, מגוון, מרתק ועשוי בדקדקנות מקצוענית. אבל אם מישהו קיווה או התיימר שהסרט יצליח להכיל קפסולה מרוכזת של העולם כולו, הרי שאין זה כך. ואף רחוק מזה. כך ש"החיים ביום אחד" הוא קצת יותר מעמיק ומרגש מסתם גימיק אינטרנטי, אבל אין בו קמצוץ מהעומק שאני מניח שיוצריו אולי חתרו אליו מתוך הרצון שלהם ליצור פורטרט אולטימטיבי של יום אחד בחיי כדור הארץ. זה נותר מבט חיצוני וקצת תיירותי של כל מה שנתפס אקזוטי בעולם. למה זה ככה? האם העורך בחר בשליפה את הרגעים שנראו לו הכי פחות בנאליים; קרי, אלה שמתרחשים הכי רחוק מעולמו המיידי? או שאולי האנשים עצמם התמקדו דווקא בנופים שסביבם כדי למשוך את תשומת ליבם של היוצרים ולבלוט מול כל השאר?

בתחילת שנות השמונים הוקלטו שני שירים שעשו חיל במצעדים. האחד, של פול סיימון, נקרא "מכוניות הן מכוניות". השני, של דפש מוד, נקרא "אנשים הם אנשים". סיימון רצה להגיד שבשעה שכל המכוניות בעולם דומות זו לזו, האנשים שונים. כל אחד אחר. ואילו דפש מוד רצו להגיד שכולנו רקמה אנושית אחת, כולנו דומים מבפנים, למרות ההבדלים החיצוניים. בתחילתו, שואף "החיים ביום אחד" להראות שאנשים הם אנשים, בכל מקום בעולם. כולם מתעוררים בבוקר, מתמתחים, משתינים, מצחצחים שיניים (חלקם מצחצחים שיניים בזמן שהם משתינים). למשך הסרט, יוצריו חוזרים מדי פעם אל קטעי מונטאז' חביבים שמדגישים את העניין הזה, את הזהות והדמיון בין בני האדם, ואת האופן שבו כולנו חלק מאותו מחזור חיים: הריון, לידה, מוות. אבל ככל שהסרט נמשך, נדמה שהוא מחפש רק את הייחודיים ויוצאי הדופן. שבעצם כולנו זרים זה לזה.

ד.

אולי הדבר שהכי הפתיע אותי זה הגילוי של כמות הכשרונות האנונימיים שמסתובבים בעולם הזה. הייתם מצפים שסרט יו-טיובי יכיל בעיקר קטעים שנראים כמו סרטים ביתיים. ובכן, יש לא מעט מזה. אבל יש גם לא מעט רגעים של התבוננות כה רגישה ופיוטית בחיים ובטבע, שקשה לחמוק מהתחושה שהעולם שלנו מלא במשוררים חמושים במצלמות. לעיתים, רגע מקסים ונדיר נקלט העדשה באורח מקרי. מטוס שחולף בלילה על פני הירח המואר סוחט מהצלם קריאת התפעלות שמופתע ממה שיצא לו במקרה. נחמד שלא רק השוט נכנס לסרט, אלא גם ההתפעלות. להראות שלא מעט מהדבר הזה שנקרא קולנוע – ובייחוד קולנוע תיעודי – מבוסס על ניסים קטנים, על לכידות אקראיות ולא מתוכננות של רגעים יוצאי דופן.

ולעיתים פשוט נחשף, בדקה או שניים, סיפור יפה ומרגש. כמו למשל הסצינה בדקה ה-12: אי שם באסיה, כנראה יפן, אב עוזר לבנו הקטן בשגרת הבוקר. רחצה. התלבשות. ואז הולך איתו להדליק קטורת ליד תמונת האם המתה. האב מנסה ללמד את בנו את הריטואל של הדלקת הקטורת לעילוי נשמת אמו. הבן נרתע מהטקס, אבל לא מצליח לנתק עיניו מתמונת אמו, ונראה שליבו שבור.

ומנגד, רגעים סנסציוניים יותר: המלטת ג'ירפה, שחיתת פרה, בקיעת אפרוח. אבל גם הצעות נישואים, חתונות, פרידה ויציאה מהארון. והמון המון כפות רגליים. לא משנה איפה הם חיים, אנשים פשוט אוהבים לצלם את כפות הרגליים שלהם.

לפני כמעט 30 שנה ביים גודפרי רג'יו ברחבי העולם שני סרטים, "הנבואה" ו"פוואקטסי", שניהם סרטים נטולי מילים המתבוננים בעולם, בתרבויות, בריטואלים, ומלווים במוזיקה מפעימה של פיליפ גלאס. כשנזכרים בסרטים ההם, פרויקט כמו "החיים ביום אחד" מתגמד לפתע. תכלית קיומו לא לגברי ברורה, חוץ מלהראות עד כמה העולם חשוף בעידן האינטרנט והמצלמה הסלולרית. אבל גם נדמה שככל שלאנשים קל להביע את עצמם, כך יש להם פחות מה להגיד.

ציוץ