"עץ החיים", ביקורת
יתכן וזה יוצא מעט עמום בטקסט הבא, אבל חשבתי ש"עץ החיים" הוא סרט אדיר. הוא עבד עליי בשני מישורים. מצד אחד, הוא כמו שיר. רצף דימויים אסוציאטיבי המלווים קריינות המחברת בין טבע/בריאה/השגחה/משפחה. האמורפיות הזאת היתה נפלאה בעיניי. אמיצה מאוד, ובאופן משונה גם צלולה מאוד. ובתוך כל האוויריריות הזאת, שלעיתים נראית כמו סרט טבע, מסתתרת גם דרמה משפחתית – עם החלטות בימוי וצילום פשוט אדירות – שבאופן משונה ריגשה אותי נורא. וכמובן ראיתי בכל זה מטאפורה למשהו שהוא בו בעת אישי מאוד, אולי אף אוטוביוגרפי, אבל גם טרנסנדנטלי.
אגב, הביקורת הזאת נכתבה לפני ש"עץ החיים" זכה בדקל הזהב בקאן, אבל פורסמה אחרי.
פורסם ב"פנאי פלוס", 27.5.2011
עבור לא מעט חובבי קולנוע ומבקרים טרנס מאליק הוא אגדה, אולי אפילו מיתוס. בכ-40 שנות קריירה הוא ביים בסך הכל חמישה סרטים באורך מלא, וכמו ג'יי.די סלינג'ר האיש די קנאי לפרטיותו: גר בטקסס, הרחק מהוליווד, ממעט להיראות בציבור, מתנזר מראיונות. העניין הוא שאם מאליק היה במאי יווני, רוסי או הונגרי, התנהגות כזאת, וסרטים כמו שהוא עושה, היו מתקבלים ביתר שיוויון נפש. אלא שמאליק הוא במאי אמריקאי ואיכשהו הוא מצליח בכל פעם להתברג איכשהו לתוך הסיסטמה ההוליוודית ולא לפעול בשוליים הזניחים והסהרוריים שלה. וזו התעלומה הגדולה: כי סרטיו של מאליק כל כך לא מסחריים וכל כך לא קומוניקטיביים שקשה שלא לתהות איך הוא מצליח לגייס אולפנים וכוכבים לסרטיו האיזוטריים והלא-נהירים בשעה שיוצרים כמו אייבל פררה או ג'ון ג'וסט או האל הרטלי פועלים ממש בשולי השוליים של תעשיית הקולנוע דוברת האנגלית.
והאמת היא, שלי באופן אישי תמיד היה קשה עם מאליק וסרטיו. עוד תעלומה. הרי אני מחבב חיבה גדולה את הסרטים האירופאיים והאסיאתיים האיטיים, הפיוטיים, אלה עם הכמעט-ואין-עלילה. ולכאורה, מאליק סיפק לי בדיוק את זה: עלי כותרת של פרח מול אור השמש, טיפת טל מול אור השמש, כנפי פרפר מול אור השמש, שמלתה של אשה מול אור השמש. מאליק מביים אפוסים היסטוריים, אבל מתעניין יותר בגבעולי הדשא. אז למה אני לא מריע לו כמו רבים מעמיתיי? אולי כי אני מרגיש שברוב סרטיו מאליק הוא קצת חרטטן. שעמוק בפנים הוא כן רוצה להיות הוליוודי כמו כולם ולספר סיפור סוחף, חכם, עם מסר, קוהרנטי, רצוף, ברור. אבל הוא פשוט לא יודע איך. אז הוא יושב חודשים על גבי חודשים, לעיתים שנים, בחדר העריכה ומדביק שוטים יפים זה לזה, אחרי שגילה ששכח לצלם את שחקניו, מוסיף קריינות פיוטית/רוחנית ומוציא סרט שנראה נהדר, ואולי אף מכיל לא מעט סצינות יפות, אבל שבמקרה הטוב נראה סהרורי ותמהוני. אני לא יכול להתנער מהתחושה שמאליק רצה לעשות א' ויצא לו ב'. הרגשתי – שלמרות השימוש התמיד יפה שלו עם צילום ועם מוזיקה – מאליק הוא במאי נטול משמעת ושליטה. לכן כל מי שמשווה אותו לקובריק – במאי קפדן, דקדקן ומדויק מאין כמוהו – עושה עוול לשניהם. מאליק הוא יוצר מרחף, לא ממוקד, ספונטני, מאלתר. וכך למרות שהערכתי אלמנטים רבים בסרטיו "ימים הרקיע" ו"הקו האדום", יצאתי משניהם בחושה שקצת עבדו עליי. ומצד שני: איזה מדהים זה שנותנים לאיש המשונה והלא קוהרנטי הזה לעבוד בהוליווד, ומיטב כוכבי הקולנוע מתייצבים אצלו.
ועכשיו, שש שנים אחרי סרטו הקודם, חוזר מאליק עם סרט חדש. גם כאן הפולקלור על ההפקה הקדים את הסרט: הצילומים נדחו ונדחו, ואז נמשכו ונמשכו, העריכה ארכה חודשים (עם חמישה עורכים שונים) ומאליק עבד לראשונה עם צוות אנשי אפקטים דיגיטליים*. הסרט שהיה אמור להיות גמור בשנה שעברה, הגיע לבכורה בקאן באיחור של שנה. היו שאמרו שזה סימן לכך שהסרט בלתי ניתן לצפייה. אז הרשו לי להכריז: "עץ החיים" הוא, בעיני, סרטו היפה והצלול ביותר של מאליק. מתוך זה שהוא בכלל לא מנסה ללכת בשום נתיב עלילתי קונבנציונלי, הוא דווקא מצליח לייצר בסרט זה רצף סיפורי, רגשי ותימאטי מאוד ברור וממוקד. באופן מעורפל, כמובן.
העלילה, בקצרה, נשמעת אישית למדי: זכרון ילדותו של ילד שגדל בעיר ווייקו בטקסס בשנות החמישים. עיר הולדתו של מאליק. הילד הוא בנו של אב קפדן מאוד, והוא מנהל מערכת יחסים טעונה מאוד עם אביו. אבל מאליק לא עוסק כאן בדרמות דומסטיות, אלא בסרט על אלוהים. על הבריאה כולה. על תכליתה. הסרט, ששמו לקוח מספר בראשית, מתחיל עם ציטוט מספר איוב. והדיאלוגים נשמעים כולם כמו תפילה.
בתסריט של "אדפטיישן" כתב צ'רלי קאופמן סצינה שבה מנסה גיבור הסרט, תסריטאי, למצוא דרך להתחיל את הסיפור עליו הוא עובד. אחת האופציות שהוא בוחר בהן היא היא להתחיל את הסיפור עם התחלת הסיפור של העולם כולו, לפני כך וכך מיליוני שנים. מה שנראה אז כבדיחה על חשבונו של תסריטאי שלא יודע להתחיל סיפור, הופך ב"עץ החיים" לאמיתי: כדי לספר סיפור שמתחיל ממוות ועובר ללידה, מאליק מתחיל לספר את תולדות היקום. מהמפץ הגדול, מהתוהו ובוהו, לידת הכוכבים. משם: התפתחות האורגניזמים במים. משם לדינוזאורים. משם ללידתו של הילד שאיתו נתבגר במהלך הסרט. הילד הזה מסביר לנו בקריינות שאמו היתה אומרת שלחיים יש שתי דרכי התנהלות: דרך הטבע ודרך החסד. הטבע הוא הקשוח, חסר הרחמים, דרך של דין. החסד הוא העדין, המיטיב, מלא החמלה. את שני האופנים האלה מוצא הילד בביתו שלו: אמו מלאת רחמים ורוך, אביו קשוח וקפדן. האם מבקשת מילדיהם לאהוב את כולם, האב מחנך אותם אף פעם לא להיות טובים לאחרים, כי אחרת ינצלו אותם. וככל שהילד גדל אנו רואים את האופן שבו הוא הולך ומתנתק מדרכו של האב. מהאמון והאמונה המוחלטת בתחילה, לאי הבנה בהמשך, ועד לכעס גדול בסוף. וממש ככה גם נרקמת מערכת היחסים שלו עם האל: הסרט, שבא מאמונה גדולה מאוד (עוד הבדל בינו ובין קובריק האגנוסיטי), מתאר יפה את אבולוציית האמונה בחיי אדם. תום בילדות, כפירה בבגרות. אבל בכל פעם שהילד קורא לאביו במחשבותיו, כועס עליו, מתנצח איתו, הסאב-טקסט הוא שזה מופנה לא רק לאביו הביולוגי אלא גם לאביו שבשמיים, שניהם הכזיבו אותו, ואולי נטשו אותו, אבל נדמה שבכל זאת הוא ממשיך לכסוף לשניהם. והסרט הופך כולו למדיטציה על יחסי כוחות בין אנשים, ובין איזושהי תחושה שיש משהו גדול מהם.
האנלוגיה בין האב לאל מולידה כמה סצינות מקסימות ודקות אבחנה. כשהאב, למשל, נוסע למסע עסקים, הילדים והאם מרגישים שנטל גדול הוסר מעליהם והם חיים לרגע חיי חופש וקלות דעת. ממש כמו שהאנושות מתנהגת מאז שהיא הרגישה שאלוהים בעצמו יצא למסע עסקים והפנה את גבו למה שקורה כאן, וזו ההזדמנות שלנו לעשות מה שעולה על דעתינו, גם אם יש איזושהי הבנה שיום יבוא ליתן את הדין. אבל בינתיים, חגיגה.
ולמרות שהסרט עסוק בלהביט ללא הרף בכל הטבע שמסביב, הטבע שמתפקד כמטאפורה לניסי הבריאה, הוא מצליח גם לספר את סיפור ההתבגרות הזה, שמציג לא רק התפכחות מאמונה וסמכות, אלא גם התפרקות מערכי שנות החמישים ומעבר לעולם אחר לחלוטין, סטרילי, קר, שבו נסיעת מעלית קצרה אל מרומי מגדל בבל אנונימי מציתה את גל הנוסטלגיה שנפרש מולינו, ושמכיל בתוכו את תולדות היקום כולו. יומרני ומקושקש? ללא ספק. אבל יפהפה לחלוטין. ולראשונה אצל מאליק, מבחינתי לפחות, מרגש מאוד.
נ.ב: ראו הוזהרתם. שון פן מופיע בסרט למשך בערך ארבע סצינות קצרצרות עם כמעט אפס מילים. השמועה היא שתפקידו גדול בסרט קוצץ באופן דרמטי מהגרסה הסופית. מה שכן: הסצינות של פן הן הפעם הראשונה בקריירה של מאליק שבהן הוא מציג עולם עכשווי, ולא מתבונן אחורה בזמן. וזה נפלא. מאליק מביים ומעצב את ההווה – גורדי שחקים מול אור השמש, קונסטרוקציות זכוכית ואלומיניום מול אור השמש, וילונות פשתן מול אור השמש – אף יותר מאופן שבו הוא מתענג על העבר ה"אורגני", הטרום תעשייתי.
*) אגב, נדמה לי שהשימוש שלו לראשונה באפקטים דיגיטליים – תחת הדרכתו של דאגלאס טרמבול האגדי – היא אחד האלמנטים שעזרו לסרט למצוא נקודת מרכז. כי באפקטים דיגיטליים יותר קשה להתברבר. צריך להיות ברור מאוד מה רוצים לעשות. אין אילתורים וחיפושים כשאנימטור צריך לשבת ולייצר את המפץ הגדול, או את תנועת הכוכבים ברקיעים, או מערכת יחסים בין שני דינוזאורים. נראה לי שזה חייב את מאליק, לראשונה בחייו, באמת להבין על מה הסרט שלו. לא שהוא לא נותר אמורפי, אבל לפחות הוא קצת ממוקד וצלול יותר.
הסרט נשמע לי מעניין אך קצת מורכב.
את האמת אני ממש מתה לראות אותו כבר,בגלל שהטריילר שלו ממש סיקרן אותי במיוחד המוזיקת רקע וכל מה שנאמר ברקע ,וכמובן הדברים שדברת עליהם כאן.
וואהוא.. אחלה ביקורת.. אני נוטא לחשוב שהיה פה יותר מביקורת.. כמעט שירה..
ביקורת מצוינת. אהבתי את הבדיחה עם אדפטיישן. מעורר מחשבה. אצפה בזה בקרוב בזכות הטריילר בעיקר ולא בגלל הפרס בקאן.
יאיר, יכול להיות גם שהתבגרת. נסה לראות עכשיו את סרטיו המוקדמים. אולי ספירת העומר פותחת משהו בראש
בתי להנות מסרט הולוודי בפועל קיבלתי קרינות בליווי מוזיקת רקע ,וקטעי סרטי נשיונל גאוגרפיק.השחקנים הופיעו אולי 10 דקות בכול הסרט.חבל על הזמן חבל על הכסף.למי שיש כבלים שישאר בבית לצפות בערוץ דיסקברי או נשיונל גאוגרפיק.או שילך לבר לשתות בירה קרה.לא ממליץ ביכלל.
השתעממתי מההתחלה ולאחר 15 דקות יצאתי.
לא מומלץ.
וואו. מאיפה להתחיל? מהסרט או אולי מההקרנה שלו? (אולי מהמפץ הגדול עצמו?). אני לא תופס את "עץ החיים" כיצירה מגלומנית, יומרנית ואף לא דתית באופן קיצוני כמו שסימנו אותה מבעוד מועד. מדובר בסרט האישי ביותר של מאליק – פואמה לירית שבמהלה עושה היוצר חשבון נפש עם ההיסטוריה הפרטית שלו, מהרהר בה ומנסה להגיע להשלמה. יש בה יופי צרוף, קומפוזיציות מהממות וניואנסים מרגשים עד דמעות. זהו לא בהכרח סרט דתי אלא סרט רוחני ובתוך כך קצת קשה לי עם הציניות שמופגנת כלפיו. לפעמים אני תוהה האם ההתפעלות של מאליק ממעשה הבריאה הרי הגורל וההתמקדות ברגעי החסד הקטנים שממלאים את עולמו של כל אדם בכל רגע (והוא נוטה להתעלם ולבטל אותם כאלמנטריים) – נופלים על לבבות כה ערלים, כאלה שאינם רחבים מספיק כדי לקבל. האם כל כך קל ללגלג על ההתפעלות הזו ולבטל אותה? ואיך זה שהתהליך הכל כך יפה הזה של חיפוש עצמי דרך אומנות זוכה לכזו ערמה של התייחסות צינית. וזה לוקח אותי לחלק השני של דברי – מדובר באחת מהחוויות הקלונועיות הנוראיות שיצא לי להיות בהן ואם יש לי המלצה נוספת, אחרי ההמלצה לראות את הסרט, היא – בשום פנים ואופן אל תלכו לראות אותו בהקרנת ערב מלאה. פשוט סיוט. אין לי בעיה עם האנשים שיצאו מהאולם – יש לי בעיה עם אותם אלו שהמשיכו לראות את הסרט ולקטר, לזוז בחוסר נוחות ואף לצחוק בקול. קשה לי להאמין שאנשים מבוגרים מתנהגים בצורה כזת – האם אף אחד מהם באמת לא שמע דבר על הסרט? על מאליק? על קאן? מילא שהם לא נהנו, אבל למה לפגוע גם לאחרים בחוויה? בעוד מאליק שוטח מניפסט שאני מתחבר אליו עד דמעות, על קבלה, השלמה וסליחה – אני פתאום מוצא את עצמי מתקשה מאוד להפגין את אותה האמפטיה כלפי מאסה של קהל בורגני מצקצק לשון. לכו לסרט אם אתם אוהבים את מאליק, מתפה לכם חוויה, אבל תדאגו שזה יהיה בקולנוע ריק.
אני מסכים עם מיקי.
היה מאוד מבאס להיות בהקרנה הזאת שאנשים פשוט התנהגו בצורה אנטי סוציאלית. לא רק שעזבו במופגנות את האולם, אלא גם דיברו כל הזמן והתעסקו עם הטלפון וצחקו בכוח ועשו בדיחות. זבל של קהל זה היה, פשוט ככה.
מעניין שהדברים שגרמו לך לחבב פחות את סרטיו הקודמים של מאליק, הם שגרמו לי לחבב אותם יותר (לשון המעטה), והדברים שגרמו לך לחשוב ש"עץ החיים" הם בדיוק הדברים שגרמו לי לחשוב שהסרט יומרני ללא כיסוי, פשטני להחריד ומזכיר יותר מכל תרגיל בוסר של סטודנטים לקולנוע שבמקרה קיבלו תקציב ענק וחומר גלם לשעתיים ורבע ארוכות ומייגעות.
דווקא "ימים ברקיע" – בעיני סרטו הטוב והשלם ביותר – הצליח לומר דברים עמוקים הרבה יותר על יחסים ומשפחות, דווקא משום שבמרכזו עמדה מעין משפחה אלטרנטיבית, אפילו חתרנית. "עץ החיים" נתפס בעיני כחירטוט חסר משמעות בין השאר משום שבליבו עומדת משפחה שבסך הכל אינה באמת מעניינת, והיתה לי תחושה עמוקה של רישול בעת כתיבת התסריט: הדמויות לא היו מפותחות מספיק (שוב לשון המעטה) והעטיפה הנוצצת של צילומים משגעים ואפקטים מדהימים רק כיסתה על החור הגדול שעומד בלבו של הסרט. התחושה שלי בתום ההקרנה היתה של "המלך עירום". מכל אחד אחר לא הייתי מוכן לקבל סרט כזה, וגם לא ממאליק. אני אמשיך להעריץ אותו בזכות "שביל הזעם", "ימים ברקיע" ו"הקו האדום". את "עץ החיים" אני אנסה לשכוח.
פרסום עצמי אוף-טופיק: מאמר ראשון שמבוסס על המחקר שלי לדוקטורט (שעדיין בעיצומו) ועוסק בשאלה מהי אנימציה התפרסם בגיליון החדש של כתב העת Journal of Film and Video. בניק-לינק אפשר למצוא את העמוד הראשון – אין גרסה חינמית באינטרנט, אבל סביר שהאוניברסיטה הקרובה למקום מגוריכם מנויה על מהודרת הדפוס או על זו האלקטרונית.
חד משמעית בושה וחרפה לא שווה אפילו שקל ותאמינו לי מי שהביא את הסרט להקרנה לארץ, עשה זאת רק על מנת לגזול כסף מכיסם של אנשים תמימים.
שלא תעיזו להגיע אליו אני ברחתי מהסרט חסר תוכן עם מלא קטעי נטיונל ג'אוגרפיק בלתי מובנים, זהו הסרט הכי זול שהפיקו אי פעם.!!!!!!!!!!!!!!!
לדעתי מאליק תמיד הבין טוב מאוד על מה הסרטים שלו, הדעה החיובית שלי על הסרט החדש – http://macguffin2.wordpress.com/2011/05/26/%d7%a2%d7%a5-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%97-%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%99/
מסכים לחלוטין עם מיקי-ל. וגם לי היתה חוויה מאוד קשה בקולנוע. הגעתי למצב שצרחתי במלוא הגרון על אשה שישבה לידי וצחקה בקולי קולות. הצרחה כנראה היתה כה מבהילה כי היא קמה ויצאה ומאותו רגע סרר שקט באולם. עצוב מאוד שזו הדרך לצפות בסרט כל כך חשוב.
איפה ג'יגסו כשצריך אותו בשביל לטפל בכל אותם צופים ארורים שמקשקשים באמצע סרט?
סיימתי לראות עכשיו את "העולם החדש" לראשונה. אני ראיתי את גרסת הבמאי, אני לא ידוע אם יש משהו אחר – שלוש שעות ולא משעמם לרגע. סרט כל כך יפה ומרגש עם בימוי כה רב השראה, שאני תוהה איך ה שהסרט הזה לא נספר כמעט בפילמוגרפיה של מאליק. אחרי שצפיתי ב"עץ החיים" וב"עולם החדש" בסופ"ש אחד אני בהחלט מזהה איזשהי זרימה תמטית בין שני הסרטים. כאילו ש"העולם החדש" נתן למאליק השראה מחודשת לעסוק בנושאים רבי החסד האלו מחדש – אהבה, הגשמה, שלמות.
אני מופתע לרעה מאד מהביקורת החיובית – ויותר מזה, אני מופתע לרעה מכך שאין אזהרה ברורה בפתיח לכך שהסרט פונה לקהל מאד מאד מצומצם וסביר להניח שרוב מי שייצפה בסרט הזה יסבול מאד לכל אורכו.
אם הייתי רואה את הסרט אחרי הביקורת שלך, אני בוודאות יכול להגיד שהעדר האזהרה היה מספיק כדי להקטין באופן משמעותי את מספר הביקורים שלי בבלוג הזה.
אני מצטער, אבל זה פשוט סרט נוראי והשעתיים וחצי הכי מבוזבזות בחיים שלי (אולי הדבר היחיד שלמדתי הוא לא ללכת יותר לעולם לסרט של מאליק).
התאמצתי שלא לצאת מהקולנוע באמצע הסרט כמו רוב מי שהיה בהקרנה וגם שמרתי על איפוק, אבל קריאות השמחה מהקהל כשהסרט נגמר פשוט אומרות את הכל.
אין עלילה, אין התפתחות, אין מסע רגשי – פשוט רצף מגלומני ודתי של סצינות מקוטעות וחסרות דיאלוגים, תוך כדי בימוי מביש ועריכה של מה שנראה כמו פרויקט סיום שנה א' בקולנוע.
נראה שאין שום יד מכוונת בסרט ובאופן אקראי נעשה שימוש באלפי שעות צילום, תוך התעלמות מוחלטת מהצופה או מבסיס סביר הפונה לקהל הגדול מסך מבקרי הקולנוע בעולם.
כבר הרבה זמן שלא סבלתי כל-כך מיצירה יומרנית, משעממת ונטולת כל הקשר או חן בקולנוע כמו הסרט הזה.
למיקי-ל. לכאורה כמעט ואין הבדל בין הגרסאות של "העולם החדש" – אגב לא מדובר בגרסת במאי כי אם גרסה מורחבת – (למעט שוט של ילידה שאיתה ג'ון סמית אמור לנהל רומן מאוחר ולנסות לשחזר את אהבתו לנסיכה) ואכן הצופה אסיר תודה על כל רגע נוסף. אם תראה את הטריילר של הסרט – תשמע בו משפט שכריסטופר פלאמר אומר ואינו נמצא בשתי הגרסאות.
תודה, ניר 🙂
חברים,
אולמות הקולנוע מכוונים לקהל הרחב, בשביל סרטים כגון עץ החיים קיים הסינמטק.
בהקרנה שאני נכחתי בה אתמול האולם היה מלא, ולאחר פחות מחצי סרט חצי אולם התרוקן.
חבל שלא מזהירים באיזהשהיא צורה מהסרט הזה – שאי אפשר לקרוא לו סרט על פי אמות המידה המקובלים. מדובר במצגת Power point ערוכה היטב ללא עלילה ברורה, אולי תפילה דתית תהלום יותר.
אני ממליצה בחום לכל הבורגנים שהתפעלו מהשחקנים ברשימה והפרסים שהסרט גרף, התצלומים בסרט מדהימים, אך מעבר לכך, לא ניתן לקרוא לזה סרט.
ממליצה בחום על כל סרט אחר.
אני יכול להבין אנשים שלא מתחברים לסרט ומבחינתי שיצאו מהסרט אם הוא לא נראה להם. יש לי בעיה עם האנשים שהתנהגו באופן מגעיל וסוציומטי והפריעו. האם לשודדי הקאריביים צריכה להיות הזהרה על כך שהסרט מיועד לילדים ונוער ושיש לו עלילה שמעליבה אפילו את האינטילגנציה של חתך הגילאים הזה? לא נראה לי. אנשים אמורים להיות מספיק סלקטיביים בעצמם.
פשוט נפלא לראות את התגובות שדורשות לא פחות מאזהרה מפני הסרט. הבקשה מופנית אני מניח למפיצים ובתי הקולנוע, אלה שאמורים לנסות בכל דרך לגרור אנשים ללכת לסרטים, לא להזהיר מפניהם. אני מניח שתאריך ההפצה של הסרט, יומיים אחרי קאן הוא לא סתמי והוא קשור לרצון של המפיצים למנף בכל דרך סרט שכזה שללא ספק היה מוצא עצמו ללא קהל בכלל לולא היה זוכה בדקל, לולא היו משחקים בו פיט ופן, לולא היה נישא על כנפי האיש והאגדה מאליק. מה שהדבר הזה מוכיח הוא שלעיתונים ומבקרים אין שום השפעה. לא היה מבקר קולנוע אחד שלא הזהיר מפני הסרט, בדרכו. גם המבקר היחיד שמצא לנכון לכתוב משהו טוב על הסרט, ובמקרה הוא גם בעל הבלוג הזה, לא מסתיר בביקורתו את המורכבות שבצפייה בסרט. אנשים פשוט מבקשים שיעבדו בשבילם ומסרבים להזיז את התחת. הם מבקשים בכל לשון של בקשה – או שתעשו סרטים קלים לעיכול שלא מערערים במאום על מה שהתרגלנו אליו כל חיינו (ע"ע התגובה הקודמת על שודדי הקאריביים) כדי שלא נצטרך חלילה לנסות להבין שמנסים לגרום לנו להבין משהו, או שתכתבו לנו אזהרה בכניסה לבית הקולנוע – פה מקרינים סרט לא שגרתי שצריך לבוא אליו מבלי לצפות לקבל את מה שיש בשאר האולמות האחרים, או במילה אחת – גרוע. ומה שהכי יפה, שההיסטוריה, כפי שיאיר מציין בפוסט אחר, חוזרת על עצמה. הקהל נשאר אותו קהל, והוא מגיב אותו הדבר מאז ומתמיד נוכח יצירות מופת קולנועיות. עץ החיים הוא יצירה חד פעמית ונצחית, צופים מלגלגים שנורא חשוב להם לצחוק בקול רם נוכח קולנוע פיוטי רחמנא לצלן יש כמו זבל, וכמו זבל, הם ברי חלוף.
דרישת האזהרה אינה מופנית אל המפיצים או אל בתי הקולנוע, אלא אל מבקרי הקולנוע באופן בלעדי (ובאופן ספציפי למבקר הקולנוע שכותב את הבלוג הזה).
עם כל הכבוד, בעל הבלוג כותב את ביקורת הקולנוע שלו בפנאי פלוס. מבלי להעליב את קהל הקוראים של פנאי פלוס (שגם אני נמנה על קוראיו לעיתים), זה בפירוש לא סרט ממוצע לחתך האוכלוסייה הממוצע. יתרה מכך, גם אם הביקורת הייתה רק כאן, עדיין הסרט לא פונה ל-98% מהאוכלוסייה.
העובדה היא, שהקרנה אחרי הקרנה (מעדויות ששמעתי מדובר על תופעה שמתרחשת כמעט בכל הקרנה) לפחות חצי מהצופים יוצאים מהאולם באמצע הסרט.
השאלה היא האם למבקר הקולנוע יש אחריות כלפי קהל הקוראים שלו והאם הוא יודע מי קהל הקוראים שלו (אשר לטעמי גם אם הם מוכרים בשוק וגם אם הם שחקני הבימה רוב הסיכויים שהם יסבלו בסרט הזה).
אף אחד לא מבקש "סרטים קלים לעיקול" אבל כן צריך לדעת מה אתה הולך לראות לפני שאתה הולך לראות את זה.
לא זכור לי כבר הרבה מאד שנים סרט שעורר גל התנהגות כזה כלפיו ואם בתור מבקר קולנוע אתה שולח אנשים לסרט שאתה יודע שרובם יקומו ויצאו מהאולם באמצע ויופתעו מאד (ואני מדגיש את אלמנט ההפתעה – כי התיאור לעיל של הסרט בהחלט לא מובן כך), אז ייתכן שאתה לא עושה את העבודה שלך כמו שצריך.
מותר למבקר קולנוע לאהוב ולהלל סרטים כאלה, אבל אם אתה מכניס להרפתקה את הקוראים שלך, הרפתקה בה רוב הסיכויים הם שאתה יודע שהם הולכים לסבול (אם הם לא מבקרי קולנוע) – אז ייתכן שהייתה נדרשת אזהרה רצינית יותר בטקסט.
והערת אגב ל'ק – אני בספק אם רוב מי שהולך ל"עץ החיים" בלב דיזינגוף הוא "זבל בר חלוף". לטעמי הדבר הרבה יותר מקרין על הסרט מאשר על קהלו.
יוני, אני לא בא כדי לסנגר על יאיר, אבל חבל שלא הצצת בגליון פנאי פלוס לפני שכתבת את הדברים חסרי השחר. ולהלן – פנאי פלוס, 1.6-26.5 גליון 1136, המדור סינמסקופ של יאיר רווה:
הכותרת: "להתחיל מבראשית".
כותרת המשנה (!!!): "הלם. טרנס מאליק, אחד הקשקשנים הגדולים של הקולנוע האמריקאי, הביא ב"עץ החיים" את סרטו היפה, הצלול והמרגש ביותר. אזהרה: הצטיידו בטונות של סבלנות"
ברוח דברים אלו כתבו כל מבקרי הקולנוע שאני מכיר, כולל בידיעות אחרונות של סוף השבוע האחרון (אני זוכר רק את המשפט "מאליק מגזים").
להלן הביקורת מ-YNET:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4074137,00.html
ומ-וואלה:
http://e.walla.co.il/?w=/270/1827314
CASE CLOSED
יוני היקר. קרא בבקשה את מה שכתבת כאן ותבין שמה שאתה דורש מיאיר רוה זה לשקר, להבין שהקהל הרחב לא יתחבר לעץ החיים, לפחות 98 אחוז ממנו, ולמען הגינות המקצוע ומתוך כבוד לשעות הפנאי של קוראי פנאי פלוס, לכתוב רע על משהו שהוא חשב שהוא טוב. אולי במקום להאשים אותו תאשים את עצמך שלא בדקת ביותר ממקום אחד מה הסיפור של הסרט שאתה הולך אליו. שניצר כתב במעריב, למשל, שזה אולי הסרט הגרוע בהיסטוריה. אבנר שביט כתב בוואלה דברים לא רחוקים מזה, תוך נסיונות להתפתל ולמצוא הגיון בזכייתו חרף הריקנות שלו. אולי היית חושב פעמיים או מגיע מוכן יותר אחרי בדיקה קצרה אצל מבקרים אחרים. ובנימה אישית- יש לי הרבה בעיות עם דעותיו של יאיר רוה, אבל את תגובתו לעץ החיים אני לא יכול שלא להעריך. עד שהמבקר של פנאי פלוס כותב כל כך יפה על קולנוע כל כך מורכב, גם על זה יבוא מישהו ויתלונן.
חלק גדול מקהל צופי הקולנוע הוא קהל אקראי, נקרא לו, קהל שמגיע לקומפלקס ואז מנסה לבחור סרט לפי הפוסטרים (ובגל השני, הולך לסרט כי מישהו אמר לו שהוא טוב, בלי שום הסברים – ע"ע אוואטר). הקהל הזה מלכתחילה לא ממש מסתמך על ביקורות, כך ששום אזהרה בביקורות לא תעזור, וכפי שצוין, המפיצים בוודאי יעשו כל מאמץ להסתיר מהקהל הזה את אופי הסרט. מי שכן קורא ביקורות יכול להבין די בבירור מהביקורת של רווה מה מצפה לו בסרט הזה, ולהחליט בעצמו אם זה מעניין אותו או לא.
קראתי עכשיו ברציפות את הביקורות של אורי קליין, מאיר שניצר, ורווה – קליין נשמע אמביוולנטי ומתמקד בחשיבות של הסרט והאפקט שלו על הקהל, שניצר חושב שזאת פארסה, ורווה ממש נהנה – ולמרות שהן שונות מאוד, מכולן יצאתי עם אותו רושם לגבי הסרט. זה טוב שמבקר מביע את טעמו וחיבתו לסרט, ובמקרה הזה גם הביקורת הנלהבת של רווה לא מטשטשת שמדובר בהנאה מדברים מאוד מסוימים בסרט שלאו דווקא מדברים לכולם.
כפי שכתבתי למעלה, ראיתי את הסרט עוד לפני שקראתי את הביקורת של רוה ואני לא מאשים אותו באופן אישי על הצפייה בסרט או על כך שסבלתי בו (בזה אני בעיקר מאשים את מאליק).
עם זאת, בניגוד למה שק' כתב למעלה, לטעמי להבין את את קהל הקוראים שלך זה בהחלט לא עומד לצד הצורך לשקר. אתה יכול לאהוב מאד משהו ולציין את זה, אבל בהחלט להזהיר שלא מדובר בסרט לכל אחד (ודרך אגב, ההערות שלי לא תקפות רק לרוה, אלא למספר מבקרים שכתבו על הסרט הזה).
לגבי ההערה של מיקי-ל, אני קורא את הבלוג הזה וזה מה שרלוונטי מבחינתי (ולא רק מה שנכתב בפנאי פלוס). ובכל מקרה, יש משהו מעניין בכך שבאופן מכוון נמחקה האזהרה שאתה טוען שמופיעה בגרסה הכתובה מהגרסה בפורום הזה.
יוני, מההכרות שלי, את הכותרות בדרך כלל כותבים עורכי העיתון או המדור, ואני לא יודע אם לרוה יש שליטה עליהם (אני נוטה להאמין שדווקא כן). אבל בכל מקרה, הבלוג היא אכסניה אישית יותר ואני חושב שקהל היעד שלה הוא לא קהל היעד של "פנאי פלוס" (מבלי לזלזל, אני קורא את שניהם) אלא כזה שבדרך כלל, ברובו, הוא דיי סינפיל ויודע מראש למה לצפות מהסרטים שהוא בוחר ללכת אליהם. אני אפילו חושב שלחלק מהאנשים שמבקרים פה ההזהרה הזאת הייתה נראית קצת מזלזלת.
מיקי, אם מה שכתבת לגבי האזהרה בעיתון שלא הגיעה מרווה רק חיזקת את טענתי.
לגבי הבלוג, מהיכרות עם מספר לא מועט של אנשים שנכנסים וקוראים את הבלוג הזה (ואוהבים אותו כמוני), אני יכול להעיד שרובם המוחלט (אם לא כולם) סבלו או צפויים לסבול אם יראו את הסרט הזה.
לא נראה לי שרווה פונה בבלוג רק ל-2% באוכלוסייה שעשויים ליהנות ולהעריך את הסרט, אלא לקהל רחב יותר (ואיכותי לא פחות).
אתם פלצנים שזה פשוט לא יאומן! הבמאי יכול היה לקחת את כל התכנים בסרט פלוס כמה דימויים ורעיונות מרכזיים ולעשות סרט של 20 דקות שהיה אפשר לכנותו יצירה אישית עמוקה. אבל התואר יצירה "נועזת" מודבק לדבר הזה רק בגלל שאיזה חצוף העיז למרוח את הקשקוש הריפיטטיבי הזה על-פני שעתיים וחצי. תפסיקו ל*#^ן ת'מוח! קונים אתכם בזול עם איזה שוט יפה וחצי רעיון!!!
יוני,נדמה לי שהדבר האחרון שנשאר לי להגיד על זה – אם לא נהנת מהסרט – זבש"ך. קרה לי לא מעט פעמים שהלכתי לסרט שמבקרים ואנשים אחרים אהבו ואני לא תליתי אשמים באף אחד. אני חושב שעולה בבירור מהביקורות איזה סוג סרט זה ואיך ההתנהלות שלו, אני חושב שאם תקרא את הביקורות האלו עכשיו אתה גם תראה שהם משקפים אותו במבוהק. אני חושב שיותר הגיוני שידגישו בפנאי פלוס את מה שבקשת, בעוד שבבלוג אני לא רואה שום הצדקה לזה.
מיקי, אני לא מאשים אף אחד, בעיקר כי הלכתי לראות את הסרט לפני שקראתי את הביקורות עליו (כפי שכבר כתבתי למעלה) ולכן אם היית קורא את מה שכתבתי, הייתי רואה שאני לא מאשים אף אחד ולא מחפש אשמים.
מה שכתבתי היה דיון באחריות של מבקר כלפי קוראיו.
ולא, אין לי בעיה לסבול מסרט שמבקר נהנה ממנו, אבל אם 98% מהאוכלוסייה סובלת מסרט שמבקר מהלל, אז יש כאן בעייני חוסר אחריות של המבקר אם הוא לא התייחס לכך בביקורת שלו.
יוני, ברור לי שראית את הסרט לפני שקראת את הביקורת אבל היות שבכל זאת היה חשוב לך להלין עליה, מצאתי לנכון להתייחס לזה. אני חוזר על זה שוב, כל הביקורות שקראתי ציינו במפורש בגוף הביקורת את ההתנהלות של הסרט, חלקן הגדול אפילו הביעו תמיהות על הבחירות של מליק. אשכרה כל הביקורות שקראתי היו מדוייקות (חוץ משניצר, לטעמי, כרגיל). אני מבין שאתה מחפש איזה סימן "עצור" בשביל הקהל, אבל אני באמת לא מבין מה צריך יותר אדם – הסרט זכה בקאן (ואני לא יודע אם יצא לך לראות את הסרט שזכה בקאן בשנה שעברה – אבל הסבלנות שצריך "לעץ החיים" היא כאין וכאפס); המילים טרנס מאליק מתנוססות על כל פוסטר (וכ-ל הסרטים של מאליק מהורהרים כאלה); בתאור הסרט בחוברת של הסינמה סיטי רשום במפורש "אומנותי"; הביקורות כולן מתייחסות לאופי של הסרט (ממש כולן מתארות אותו במדויק) והביקורת ב"פנאי פלוס" שהוא כביכול מגזין לקהל רחב אפילו מציין בכותרת. אני גם מאוד בספק אם אותם 98% הלכו לסרט בגלל שיאיר רווה נהנה ממנו. אני חושב שרווה היה מוחמא אם זה היה ככה. לא יודע, תמוה בעיני שאתה מחפש סיבות חיצוניות לסלקטיביות המקולקלת הזו של אנשים ולחוסר היכולת שלהם להתאים לעצמם סרט. כולה סרט.
בכל תגובה נוספת שלו מוכיח לנו יוני כמה הטענה שלו לא רלוונטית בעידן הנוכחי בו לכל ביקורת נלווים עשרות טוקבקים של אנשים שמתעקשים להוכיח שהמבקר טועה. זה מעניק כמובן חופש רב למבקר שבעצם יכול לטעון מה שבא לו בלי לדפוק חשבון לאנשים שממילא לא דופקים לו חשבון בחזרה.
מיקי, הדיון ללא ספק מיצה את עצמו כי נראה שאתה בעיקר נהנה מלהקשיב לעצמך, ולהגיב לעצמך תוך כדי עיוות הטוענים נגדך, ולא לקרוא את מה שמגיבים לך בצינות (ומצחיק שאתה עוד כותב על התייחסות לגוף הביקורת או לטוקבקים).
מעניין במיוחד השימוש במונח "סלקטיביות מקולקלת". התגובות שלך הן רצף עיוור ומתנשא אשר בעיקר מנותק מאופן ההתנהגות האנושי של רוב צופי הקולנוע, וחבל.
בכל מקרה, נראה שכל מילה מיותרת ואפשר לסיים כאן את הדיון. אני מאחל לך עוד צפיות מרובות בסרט הזה.
בצינות=ברצינות
יוני, מסכים שמיצינו, אבל אני לא מבין למה ירדת לפסים אישיים. צר לי שזה מה שאתה חושב. xלקטיביות מקולקלת? נראה לי ביטוי הגיוני לתאר את מה שאתה מכנה 98% שמוצאים את הסרט זוועתי. נראה לי שחלקם לפחות בחר סרט שפשוט לא מתאים להם מבחינת טעם אישי.
טוב. אם יורשה לי לחזור לדבר על הסרט ולא על יוני, הייתי רוצה לציין שמצאתי שאם יואל הופמן היה כותב תסריט הוא כנראה היה די דומה לעץ החיים. מכלול הפרגמנטים שמייצרים תחושה כל כך מובהקת של חיים. ומעניין שגם הופמן כמו מאליק הוא מהמסתגרים ומחרימי העיתונות. מעניין אותי מה אתה חושב על ההשוואה יאיר, כי אני זוכר שגם אתה מההופמניסטים…
יאיר! בגלל שחיה בתרבות אחרת עכשיו ממש מרתק האופן הכל כך שונה שונה שאתה תופס את הסרט או לאן כל הדיון הזה התפתח מהחוויה שלי.
אני באמת חושבת שזה אחד הסרטים המעניינים שׁקורים בסביבה לאחרונה אבל יש בו גם פגמי תקשורת לא מעטים
התחושה שלי היתה זה שמאליק ניסה להכניס את העבר ההוה והעתיד לתוך מערכת של חיבורים של זכרון חושי ושהבחירות עריכה שלו נבעו באופן ישיר מתוך האינסטינקט והפסיכולוגיה האישית שלו כאדם וכיוצר ועל כן אני מרגיישה שעם השעה ומשהו המאוחרים של הסרט, שבהם הוא מתמקד בהתפתחות המשפחה שלו – אם כבר נתפסת – ברשת שלו הוא לגמרי מצליח להעביר אותך את החוויה הרגשית. אם התמקדת בדיון של קליין וסידר – קליין מתיימר לאחוז בדגל של החיבור בין העלילה לסגנון ואני חשה שהסרט הזה הוא אחד הצעדים החריפים שנעשו בכיוון של קולנוע חושי, שמספר סיפור רגשי לגמרי ולא מנסה כמעט לעגן אותו במציאות כלשהי. הבעיה שלי היתה בכך שמעבר לרגישיות המבריקות שלו באפיון של הרגישות של הילד – כל שאר הבחירות של מערכות היחסים היו כל כך קלישאתיות – שבסופו של הסרט המשפט היחיד שנשאר בראש הוא – "זכרון חושי" אבל הוא לא אמר מספיק דברים מעניינים על זה— התחושה שלי היתה שמאליק הצליח בצורה די מבריקה להתחקות על הלך המחשבה של הילד שדמותו של שון פן משחזרת, כל תשומת הלב לטקסטורות, לחיקוי של איך אנשים הולכים, לפצעים, למחלות, למגע, לחום לקרבה – ותחושה שהחדלון של אביו בתחום הזה עברה אליו בירושה והתהווותה לכדי הפתולוגיה של המשפחה שלו – בגלל זה ישנה את ההתמקדות בתודעה משותפת לכל המשפחה שעל אף שהם גדלים ביחד – לעולם לא יצליחו לחדור אחד לשני ללב ולעינים ולראות בדיוק אותו דבר- הקנאה, הסקרנות לגבי הפרספקטיבה, קרבת האחים היתה נורא מיוחדת – ולכן הבחירות הקלישאיות של יחסי הבן אב- והאדיפליות עם האם, היו רק כדי לתת אפיל לקהל פחות מורכב בעיני – חבל לי שהוא לא השתמש באותוה טכניקה להגיד משהו יותר מורכב. כן הערכתי מאוד שהוא הצליח לסגור את כל המעלים בסצנת הים בסוף — החיבור המורכב של אישיותו – שמהופנטת מהמדע ומקנאה בנפש האומן של אחיו – שהפכו אותו לארכיטקט שהו- אבל משהו ברגישות שהיתה בו קהה- ועכשיו ממרומי הפרספקטיבה הוא מסוגל להביא למשפחה שלו כפי שהיתה באותו רגע קצת חסד – קצת רוך.
הדברים בתקשורת שהיו חסרים לי זה הלמה עכשיו – ולמה נבחרה דווקא תקופת החיים המסוימת הזו בתור הביטוי המוחלט לאיך המשפחה שלו מורכבת – והדבר השני שהוא נכשל בו זה לבסס את תודעת העל של הסרט כתודעתו של הילד הזה בגיל המדובר המסוים הזה. לא היה נראה שהילד באמת מנסה לפענח איך העולם והמדע עובד ולכן כל המסע לאחור לא הגיע מתוך נסיון עיבוד סובייקטיבי – בשיעור המדע הילד היה עסוק יותר בילדה לידו מאשר להקשיב לשיעור– וחוץ מזה המסע לדינוזארים הגיע מוקדם מדי לפני שהוא הצליח ללפות אותך ולהפנט למדיטצית התודעה הזו– כך שברצף האימאג'ים האלו לא נכרחו באופן מספיק אורגני במבנה התודעה של הדמות. הבעיה השניה היתה לדעתי – ועם כל היופי והיכולת המדהימה של מאליק להוציא מהאנימציה ויזואליה שמזכירה את הפריימים של נופי המציאות המדהימים שלו בריל לייף – חבל לי שהוא ניסה את הטכנולוגיה הזו כשאם לומר את האמת – אנחנו פשוט עדיין לא שם – בגלל הההבדל הכל כך מהותי בין הפילם 35 ממ לאימג'ים המתוכנתים – הוא לא באמת הצליח לבסס מסד נתונים אחד לכל האימאג'ים האלו – והאנימציה פשוט עדיין קונקרטית מדי ולא מצליחה לחרוג לתחום הקסום לעומת הפילם המרהיב ועבודת הארט המדהימה שנעשתה שם. טוב אני יחדול פה יש לי עוד מלא מה להגיד – אבל יצאתי מאוד נרגשת לפחות מהמוטיבציה שלו ללכת לכיוון הזה.
אליה, ממש נהנתי לקרוא. ואם לא אכפת לך, ובגלל האובססיה הקטנה שהייתה לי לסרט הזה כשהוא יצא, אני אנסה לענות לך על חלק מהתהיות. מקווה שהבנתי נכון (ולא על חשבון יאיר).
אני חושב שהוא בחר בתקופת החיים הזו מכמה סיבות, שאחת מהן מדברת על התקופה כמעצבת את האישיות. אני לא בטוח שמה שעיניין אותו זו הפתולוגיה של המשפחה עצמה, אלא יותר הדינמיקה וההשפעה שלה על ילד. זו התקופה בה ג'ק עצב את אופיו אל מול האב האלים והאם החסודה ובכלל אל מול מה שיש לעולם להציע, על כל הטראומות הקטנות והגדולות שחווה. מה גם שבעיצומה של תקופה זו חלה הטרגדיה של המשפחה. אני לא חושב שהסיקוונס של בריאת העולם אמור להראות מהעיניים של ג'ק הילד, אלא זה הרהור, בעצם כמו כל הסרט, של ג'ק המבוגר (שמייצג את הבמאי עצמו). בקשר לאפקטים – אני גם חשבתי שזה היה ניסיון פחות מוצלח ויזואלית, אבל בתור במאי שמעולם לא התעסק עם אפקטים – גם הניסיון הזה היה מעניין.
רק רציתי להגיב ליוני – שההתנהגות הזו של הקהל היא בעיקר תעודת עניות לקהל הישראלי- אבל זה לא סוד גדול הצד הבהמי של ארצנו הקטנה–אליו אני אפילו מוצאת עצמי מתגעגעת מפעם לפעם:-) זה לא סיבה לרשת בתי קולנוע להתיישר לפי הקוד הבהמי הזה, זה סיבה לקהל להתיישר להיות בניאדם! אני ראיתי את הסרט בלינקולן פלאזה בניו יורק שהוא מראש מגדיר את עצמו כקולנוע יותר אמנותי כי הוא מחובר לאיי אף סי – שזה משהו שמזכיר את לב באופן כללי- כך שאנשים יודעים להכין את הקישקעס שלהם מראש – יצאו 3 -4 נשים בשקט בשקט – ורב האנשים חייכו בעיקר על המשותף בין הנשים ולא על הסרט – וכן גם פה הרבה אנשים יצאו מבולבלים אבל לא הפריעו לאלו שכן נהנו.
הבעיה שהבארץ אין מספיק קהל מהסוג הזה כדי להרים סביבו
סליחה – נקטעה י ההודעה באמצע- כדי להרים סביבו תרבות קולנוע נישה שתוכל להגן על עצמך מסרטים שאשכרה מבקשים ממך לחשוב, רחמנא ליצלן.
אליה, אתה יודע שבקאן צעקו בוז בעת הקרנת הסרט? לא שיא התרבות הייתי אומר. ועוד כשהיוצרים שם. אז מצבנו לא רע כל כך.
רותם היקר. שים לב שיש הבדל. צעקות הבוז בקאן הן חלק ממסורת של שישים שנה בהן בהקרנות הרשמיות השמורות למוזמנים בלבד, שזה אומר שאף אחד לא משלם כסף כדי לשבת שם, הקהל מביע את מורת רוחו או את אהדתו לסרט במהלך הצפייה. כך יוצא שכריתות הדגדגנים והשועלים המדברים של פון טרייר מקבלים בוז גדול וקריאות צחוק בעוד שסצנת קרב מרשימה של פרק צ׳ן ווק מקבלת מחיאות כפיים בסופה. חלילה אל לך להשוות בין זה לבין המטומטמת שישבה לצדי ביס פלאנט והריצה דאחקות על הסרט כאילו האולם בבעלותה. כשהערתי לה היא טענה שישנתי אז מה אני מתלונן. שזה שקר כמובן. בכל זאת המצב לא משהו.
רותם. לפחות הצלחת לבטא את השם שלי נכון שזה סוג של הישג אז אני אעבור לך לך על זה שהתייחסת אלי בלשון זכר לסדר היום [ אפילו שכתבתי, אני מאמינה– חושבת]. ניחא . אתה קורא מסתבר רק את התגובות של 'יאללה מכות'. זה האלמנט שאליו הגבתי– קהל ישראלי שם 35 שקל בקופה ומצפה ללא פחות ממסיזטית שתלטף לו את הליבידו- אחרת עבדו עליו , רימו אותו. פה כשאתה משלם 12-15 $ לכרטיס [ איך זה שעם מחירי היבוא שה עדיין יותר זול בארץ? משונה- או שהמחיר כבר עלה – לא היתי בארץ כבר הרבה זמן] אנשים עומדים בתור ומקווים שיהה להם כיסא טוב, כי הכסאות לא מסומנים, ומחכים יפה בלי הפסקה וכמעט לא יוצאים לשירותים, לסרט של פחות משעתיים ולעיתים אף יותר. אבל אני לא מדברת על זה בערגה, אל תטעה, בא לי להקיא לפעמים מהאילוף הטוטאלי הזה של אנשים כאן, שלעולם לא יתווכחו על מחיר אפילו אם הוא מופרך,מוטעה, ומוגזם ללא כל פרופורציה- הם לא יתהו אפילו למה, הם רק יקחו עוד משמרת בעבודה, יעבדו כמו חמורים , לעולם לא יקחו הפסקת סיגריה וקפה, ישעבדו את עצמם למוות, לא יתווכחו עם הבוס לא ידברו בטלפון– אז לפחות יותר מעניין פי אלף בארץ . מותר להגיב – אני בטוחה שיש דרך ביניים בין 2 הקיצוניות האלו.
למי שגדל בחינוך אמריקאי קפדני כמו שמוצג בסרט יהיה למה להתחבר וממה להתרגש אולי… אין הרבה נקודות אחיזה אחרות למי שלא מפרק סרט לחומרים (צילום, עריכה, סאונד וכו'…).
בראד פיט מרשים במשחק והוא היחיד שמקבל פחות או יותר הזדמנות חוץ משני ילדים שלא ממש עושים את המלאכה.
אין עלילה באמת, יש אוסף קטעים דרמטיים ומונטאג'ים במסגרת עיונים ליריים בהתבגרות האמריקאית של שנות החמישים – כבואה של זמן שמור בזיכרון בתוך הטווח האינסופי של בריאה, קיום ויום הדין.
סרט על ילדות שלא תחזור מכמה כיוונים. וביחס לכך הוא פשוט לא מצליח לרגש(לדעתי). לעצלנים – הטריילר מכיל את המיטב.
זה לא קולנוע אל משהו שדומה יותר לפרסומת של "צבעי טמבור"