13 ספטמבר 2007 | 08:30 ~ 45 תגובות | תגובות פייסבוק

אצבע הזהב תשס"ז

פורסם ב”פנאי פלוס”, 10.9.2007

זו השנה השנייה בה אני מחלק כאן – במסדרונות האחוריים של גיליון “היפים והנכונים” – את פרס אצבע הזהב (כך זה נראה בשנה שעברה). מה שהתחיל בשנה שעברה כשעשוע אלטרנטיבי לפרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע מתחיל להיראות השנה כאופציה למסורת ארוכת שנים. מי יודע, אולי בסוף אף יפוסל הפסלון, שהרי אצבע זקורה נוספת תמיד שימושית, ובוודאי אצבע זקורה מוזהבת הניתנת באופן שוויוני גם למצטייני השנה, אך גם לגרועים שבה. כל מה שראוי לדיווח בשנת הקולנוע העברית היוצאת.
ביום חמישי הבא יחולקו פרסי אופיר. אלה הפרסים הרשמיים. הבכירים. אני טוען שעם 15-20 סרטים בשנה ראוי כבר ליזום פרסים נוספים, חלופיים. פרסי אצבע הזהב שלי הם ניסיון לדירבון בכיוון. ובהתאם, חלק מהקטגוריות רציניות לחלוטין, אבל חלקן אוויליות, מתוך רצון להזכיר שהקולנוע הוא גם שעשוע ובידור, אבל גם יותר מזה.
והכי חשוב: פרסי אופיר מחולקים בין הסרטים הישראליים שהופקו באותה שנה. הסרטים מוצגים בפני חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע בהקרנות סגורות. חלק מהסרטים עוד לא יצאו להקרנות מסחריות, או שיוצאים בצמוד לטקס. פרסי אצבע הזהב מציגים את מה שנראה לי הגיוני וראוי יותר: המועמדים הם אך ורק הסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע בארץ בין חלוקת הפרס הקודם ובין הגיליון הנוכחי. 15 סרטים במספר. כולם סרטים שהקהל היה יכול, באופן פוטנציאלי, לראות בעצמו. ולכן, אלה פרסים שיש סיכוי שיש לכם מושג איך נראים הסרטים להם הם מחולקים. וכך, בשעה שפרסי אופיר מתקדמים זו שנה שניה לעבר פוטו-פיניש בין שני סרטים – “בופור” ו”ביקור התזמורת” – אני פטור מהדילמה. “ביקור התזמורת” עולה רק בסוף השבוע הזה לכן יהיה זכאי, על פי התקנון הפרטי שלי, לקבל את הכבוד המגיע לו בפרסי אצבע הזהב תשס”ח, בדיוק בעוד שנה.

הסרטים הישראליים שהוצגו בבתי הקולנוע מ-1 בספטמבר 2006 עד 1 בספטמבר 2007:

“אדמה משוגעת”, דרור שאול.

“סיפור חצי רוסי”, איתן ענר.

“שלוש אמהות”, דינה צבי ריקליס.

“הדברים שמאחורי השמש”, יובל שפרמן.

“מכתבים לאמריקה”, חנן פלד.

“אסקימוסים בגליל”, יונתן פז.

“בופור”, יוסף סידר.

“ריקוד מסוכן”, מנחם גולן.

“אין לה אלוהים”, ינקול גולדווסר.

“תנועה מגונה”, צחי גראד.

“הסודות”, אבי נשר.

“מדוזות”, אתגר קרת ושירה גפן.

“נודל”, איילת מנחמי.

“חופשת קיץ”, דוד וולך.

“מלך של קבצנים”, אורי פסטר.

 

 

הסרט הטוב של השנה
“בופור”, יוסף סידר

טוב, זה די קל. “בופור” אינו רק הסרט הישראלי הטוב של השנה, הוא אחד הסרטים הישראליים הטובים בכל הזמנים, הישג קולנועי נדיר, מדויק וחכם בצורה בלתי רגילה. ובעיקר, יש לציין, הישג הפקתי מרשים ומעורר השתאות. יוסף סידר זכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין על הסרט, וכמעט 300 אלף צופים הפכו אותו לאחד הסרטים הקופתיים של השנה בישראל, לצד שוברי קופות הוליוודיים כמו “רטטוי” ו”שרק השלישי”. אני כבר ראיתי את הסרט שלוש פעמים – פעמיים בקולנוע ועוד פעם בדי.וי.די – ואני נפעם ממנו. בתוך סט ענק, עם עדשות סינמסקופיות וצילום מופתי, מתנהל סרט שבקלות היה יכול לגלוש אל הגרנדיוזי, אבל נותר אינטימי, מופנם, ובעיקר מציג את מחילות מוצב הבופור כמעין מציאות חלופית, סהרורית, הזויה, בה ההיגיון עובד הפוך. סרט באמת מעולה.

 

הסרט הרע של השנה
“ריקוד מושחת”, מנחם גולן

טוב, גם זה די קל. “ריקוד מושחת” הוא לא הסתם הגרוע בסרטי השנה, הוא אחד הסרטים האיומים ביותר שנראו על המסך הישראלי בכל הזמנים. אני כמעט נבוך להודות שצפיתי בו.

 

 

סרט הבכורה הטוב ביותר
“הדברים מאחורי השמש” יובל שפרמן

מתוך 15 הסרטים הישראליים שהוקרנו השנה בבתי הקולנוע ארבעה היו סרטי בכורה. אחד מהם (“מדוזות”) אף זכה בצדק רב בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן המוענק לסרטי בכורה. אבל סרט הבכורה שהכי הרשים אותי בתשס”ז היה “הדברים שמאחורי השמש” של יובל שפרמן (שיצא לבתי הקולנוע בסוף נובמבר 2006, אחרי שכבר זיכה את אסי דיין בפרס אופיר על תפקידו). יש בסרט הזה עוצמה אדירה שמושגת על ידי עבודת מצלמה, פסקול ומשחק והופכת מה שהיה יכול להיראות כדרמה משפחתית סטנדרטית למעין פצצה אמוציונלית מתקתקת. אם לפרסי “אצבע הזהב” היה ספונסר עשיר הייתי שמח לצרף לפרס הזה מענק לשפרמן המחייב אותו לצאת וליצור בזריזות את סרטו הבא. זה מישהו שארצה לעקוב אחריו.

 

הצילום הטוב ביותר
תיקו: מישל אברמוביץ’, “הסודות”; בועז יעקב, “חופשת קיץ”

זו היתה שנה מצוינת לצילום בקולנוע הישראלי. ולנטין בלוגונוב עשה עבודה נהדרת ב”הדברים מאחורי השמש” וב”מכתבים לאמריקה”. שי גולדמן צילם נהדר את “שלוש אמהות”, אך אכזב ב”תנועה מגונה”. עופר ינוב עשה פלאים ב”בופור”, וגם “אדמה משוגעת” ו”מדוזות” ייבאו צלמים מצוינים שהעניקו לאור הישראלי גוון נעים ומרוכך. אבל שני הסרטים עם הצילום הטוב ביותר מתרחשים שניהם בעולם דומה – למרות שהסרטים עצמם, אין שונה מהם. גם “הסודות” וגם “חופשת קיץ” מתרחשים בעולם דתי מסוגר, ושניהם מעצבים באמצעות תאורה וקומפוזיציה עולם רוחני, על משאותיו הכבדים, הטראגיים, לצד רגעי הנחמה שלו. מישל אברמוביץ’ הצרפתי עבד ב”הסודות” בהפקה מהוקצעת, עם תאורה וסטים ותקציב. בועז יעקב צילם בווידיאו דיגיטלי, באתרים קיימים, באמצעים מינימליים, ושניהם הגיעו לאיכויות בעלות ריגוש והקפדה דומים.

 

תגלית השנה
תיקו: מיכל שטמלר, “הסודות”; נעה קנולר, “מדוזות”

מכירים את הרגע הזה בסרט בו אתם מתוודעים לקיומה של שחקנית שלא ראיתם מעולם קודם אבל אתם מרגישים שאתם כבר מכירים אותה היטב ורק רוצים לראות עוד ועוד סרטים איתה? כך קרה לי השנה פעמיים עם מיכל שטמלר ונועה קנולר. לשתיהן היה תפקיד משנה בסרט שלהן, התפקיד כפוי הטובה של להיות הרפלקציה של הדמות הראשית, אבל שתיהן הצליחו לגנוב את ההצגה ולהפוך את הדמויות שלהן לחזקות ומסקרנות, עד כדי רצון לייחל לכך שהסרט יהיה יותר על הדמות שלה ופחות על השאר (נ.ב: צמוד מאוד אליהן ניצב זוהר שטראוס מ”הדברים מאחורי השמש”, עוד שחקן שלא הכרתי שעושה עבודה נפלאה).

 

הטרנד של השנה
ילדים

ילדים יכולים להיות נקודת תורפה של סרטים. לפעמים הם חמודים באודישנים אבל קסמם נותר עלום בזמן הצילומים. אבל זו היתה שנה מעולה לילדים בסרטים. לא רק שהיו המון סרטים עם ילדים, גם כולם היו ממש טובים, אפילו בסרטים לא ממש מרשימים. בלטו במיוחד: טס השילוני ב”הדברים מאחורי השמש”, באוצ’י צ’ן ב”נודל”, ניקול ליידמן ב”מדוזות”, תומר שטיינהוף ב”אדמה משוגעת” ואילן גריף ב”חופשת קיץ”. אבל גם הילדים ב”סיפור חצי רוסי”, “מכתבים לאמריקה” ו”תנועה מגונה” היו מצוינים.

 

השחקנים הטובים ביותר
גל זייד על “אדמה משוגעת” ו”תנועה מגונה” וצחי גראד על “מדוזות”

לא יודע בדיוק איך להכתיר אותם. מצד אחד, גל זייד הוא בעיני שחקן השנה בזכות שני תפקידיו הכה שונים ב”אדמה משוגעת” וב”תנועה מגונה”. צחי גראד הוא שחקן המשנה של השנה בזכות סצינה אחת קטנה אבל בלתי נשכחת ב”מדוזות”. מצד שני, זייד וגראד גם עברו השנה לצד השני של המצלמה ב”תנועה מגונה”: זייד כתב (עם יעקב איילי) וגראד ביים. אמנם היו לי הסתייגויות מהסרט, בעיקר כי נדמה לי שהתסריטאי, השחקן והבמאי כל אחד דמיינו סרט מעט שונה. אבל קשה להתעלם מההישגים שלהם, כשחקנים וכיוצרים. אבל לצד השבחים הנה קטגוריה נוספת בו השניים זוכים בפרס מעט הפוך.

 

 

הוואט-דה-פאק של השנה (1)
סצינת הדגלים ב”תנועה מגונה”

התמזל מזלי וקראתי לפני שנים את התסריט ל”תנועה מגונה”. היתה בו סצינה אחת שכל מי שקרא אותה התאהב בסרט, זו היתה סצינה היסטרית, אמיצה, חדה, קורעת מצחוק, מדהימה באבחנתה. היא מתרחשת כשחשמונאי לוקח את מיכאל קליינהאוס לרכוש נשק מפלסטינים בשטחים. חשמונאי משלם להם בדגלי ישראל, כדי שיהיה להם מה לשרוף בהפגנות. אבל בסרט עצמו הסצינה הזאת כמעט זניחה. איש כמעט לא זוכר אותה. כמו דברים רבים בתסריט המקורי גם הסצינה הזאת שונתה באופן קיצוני, הגוון הקומי עומעם לטובת כיוון קודר ועגום יותר.

 

 

הוואט-דה-פאק של השנה (2)
התספורת של אלון אבוטבול ב”נודל”
כלבלב הו-בי-די-בם-בם
מה זה?

 

כותרות הפתיחה הכי טובות
“אדמה משוגעת”

רעש לעיסה מצמרר. סדקים מבשרי רעות. איזו דרך מעולה לפתוח סרט, שכבר מהשנייה הראשונה ברור הטון, הכיוון והטעם המתוק-מריר-מורעל שלו.

 

סצינת העירום של השנה
טלי שרון, “הדברים מאחורי השמש”
טלי שרון,
את מי ראינו השנה בעירום? אם צפיתם בסצינות שנחתכו מ”בופור” יכולתם לראות את רוב שחקני הסרט במצבים שונים של עירום גברי, מהסוג הלא בוטה. “מלך של קבצנים” חשף בפנינו את גילי סער ואת רובי פורת שובל. “הסודות” הפשיט את אניה בוקשטיין ואת מיכל שטמלר, שכמעט-כמעט זכו בפרס העירום של השנה. אבל טלי שרון, מביטה בעצמה עירומה בראי, בסיום “הדברים מאחורי השמש” היא רגע קולנועי אדיר, גם פתייני, גם אירוטי, גם מציצני, אבל גם מאוד חושפני, פגיע ויושב היטב על הדמות מבלי שנרגיש שהיא מנוצלת.

 

פרס מיוחד
ספי ריבלין, “הסודות”

ספי ריבלין ריגש אותי ב”הסודות”. ובאופן כללי, מדובר בשחקן שאני מאוד אוהב ושתמיד הרגשתי שהוא לא מנוצל מספיק בקולנוע הישראלי. “הסודות” הצליח לחשוף שמתחת לקומיקאי יש שחקן דרמטי עם עיניים מלאות רגש. אני מקווה שריבלין יחלים במהרה ממחלתו וימשיך לראות עוד הרבה תפקידים דרמטיים מגוונים מגיעים לכיוונו.

 

 

ציונים לשבח

רונית יודקביץ היתה נהדרת ב”אדמה משוגעת”. שרה אדלר היתה מרגשת ב”מדוזות”. טלי שרון היתה מוצלחת גם ב”שלוש אמהות” וגם ב”הדברים מאחורי השמש”. ג’ניה דודינה היתה מקסימה ב”סיפור חצי רוסי”. מילי אביטל היתה נפלאה ב”נודל”. איתי תורג’מן היה מעולה ב”בופור”. גורי אלפי היה נהדר ב”הסודות”. הליהוק של “שלוש אמהות” היה מופלא. המוזיקה ב”בופור”, “נודל”, “מדוזות” ו”הדברים מאחורי השמש” היתה מושלמת.

45 תגובות ל - “אצבע הזהב תשס"ז”

  1. חובבן 13 ספטמבר 2007 ב - 9:13 קישור ישיר

    בסרט, אולי, סצינת הערום לא מנצלת.
    בבלוג היא כן.

  2. רון 13 ספטמבר 2007 ב - 9:31 קישור ישיר

    מאיפה מצאת את התמונה הזאת של טלי שרון? וואו

  3. דבורית 13 ספטמבר 2007 ב - 9:50 קישור ישיר

    אני מסכימה עם חובבן.
    יאיר, שקול שוב.

  4. יוני 13 ספטמבר 2007 ב - 10:16 קישור ישיר

    בחירות יפות וחלקן נועזות, אבל לפי דעתי קצת עשית לעצמך חיים קלים בכך שבחרת להתעלם מ”ביקור התזמורת”, על אף שהוא יוצא השבוע, לפני פרס אופיר.
    זה גם הופך את הרשומה הזאת לכמעט לא רלוונטית –
    הרי כמעט כל המתח השנה הוא בין הבופור לביקור התזמורת, ובגלל שאתה משתמש בתאריכים אחרים (וכלל בפנים גם את אדמה משוגעת משנה שעברה), זה הופך את הרשומה להרבה פחות מעניינת.

    לשנה הבאה אני ממליץ לך, כן לנסות לתאם תאריכים טוב יותר – לפחות עד התאריך של פרס אופיר (בגלל הסרטים שיוצאים ממש בשבוע לפניו).

  5. איתן 13 ספטמבר 2007 ב - 10:54 קישור ישיר

    1. מסכים עם דבורית וחובבן. התמונה עושה עוול לאחת השחקניות הכי טובות שיש בישראל היום. אני, אגב, הרגשתי לא בנוח גם כשראיתי את זה בסרט. כל עלילת המשנה הלסבית נראה לי, אפעס, לא תפורה טוב.

    2.מסכים גם עם יוני. החלוקה לשנים גם היא קצת שרירותית, אבל “אדמה משוגעת” הוא לחלוטין סרט של השנה שעברה, ו”ביקור התזמורת” הוא לחלוטין סרט של השנה. הדרך היחידה לתקן את מה שצריך תיקון בתקנון האקדמיה היא להמשיך לצעוק את מה שאנחנו כל הזמן צועקים. שינוי אחד הם כבר עשו. מה שמביא אותי ל…

    3. השנה אני מרגיש לא נוח במיוחד עם איחוד הקטגוריה של “הסרט הטוב ביותר” והסרט שאנו שולחים לארה”ב, לאוסקר. לשם הבהרה – טרם ראיתי את “ביקור התזמורת” (יש סופשבוע ארוך. אני אמצא שעה וחצי בשבילו), אבל ההרגשה שלי שהסרט רוכב על גל בלתי נגמר של ביקורות טובות ברחבי העולם, ועומד להיות מופץ בחו”ל, כך שמבחינת יחסי ציבור אולי הוא הסרט המתאים לשלוח לאוסקר. “בופור” עומד להיות מופץ בארה”ב בקרוב, אבל הזמזום סביבו נדם, ועדיין אני לא שומע אותו מתעורר מחדש. ולשום דבר מהנ”ל אין קשר למה שבאמת צריך להכריע את הכף: איזהו הסרט הטוב ביותר בעיני הבוחר, חבר האקדמיה.

    4. אני רוצה להתייחס גם בכלליות לקאחת הקטגוריות שלך – “ילדים”. בשנים האחרונות נעשו כאן כמה סרטים שמחייבים חשיבה מחודשת בכל הקשור לשיווק. הורים הלוקחים את ילדיהם לראות סרטים “לכל המשפחה” יעדיפו, משום מה, לראות את “שרק 24″/”רטטוי” ודומיהם (בלי קשר לאיכות הסרט), ולא יעלו בדעתם לראות סרטים ישראליים, שחלק מהם מכוונים בדיוק לקהל הזה, וחלקם אף טובים מאוד. כך צללו בקופות “מיס אנטבה” של עמרי לוי (סרט בינוני, אבל עם שחקנית אדירה בתפקיד הראשי), “סיפור קיץ” הנהדר של שמואל חיימוביץ’, ו”סיפור חצי רוסי” המקסים של איתן ענר. אני הבנתי מקריאה מסוימת של חומר הקשור בקרנות, וגם מהצהרת הכוונות של סם שפיגל, שעכשיו, כשהקולנוע הישראלי כבר עומד על הרגליים, הגיע הזמן להשקיע ב-production value וגם באסטרטגיות הפצה. אני מקווה שנקודת התורפה הזו תיפתר בקרוב. אני מאוד אוהב את התוצרת של איתן ענר, והייתי רוצה לדעת גם מה מתכננים עמרי לוי ושמואל חיימוביץ’.

  6. רותם 13 ספטמבר 2007 ב - 11:43 קישור ישיר

    התספורת של אלון אבוטבול היא לא מחווה לראובן הקר?

  7. ח ל י 13 ספטמבר 2007 ב - 12:58 קישור ישיר

    אני גם מ ב ק ש ת בשם כל השחקניות המצויינות שהעזו והורידו בגדים בשם הדמות שלהן, ולא בשמן הן, להוריד
    את התמונה הזו של טלי שרון מהבלוג.

  8. mook2006 13 ספטמבר 2007 ב - 14:57 קישור ישיר

    מישהו פה גילה באיחור שסקס מוכר אז הוא החליט לדחוף לכל פוסט קריצות מיניות שייקסמו לקהל מסוים שבדרך כלל אינו מתדפק על דלתי הבלוג , זכותך המלאה , הכל טוב ויפה , רק שקרוב לוודאי שהגולש המסוים שהגיע לפה בגלל הסקס לא יישאר כדי לקרוא על חדשות ותובנות בתחום הקולנוע , אז אני לא רואה מה הטעם במגמה הזאת , מריח קצת לא טוב , לשיקולך.
    בינינו-אין שום סיכוי שהיית כותב על ‘היי סקול מיוזיקל’ לולא הפרשייה.
    אני מתחיל לחשוד שאהבת את סירטון הזימה האחרון של אבי נשר מהסיבות הלא נכונות.
    ולדבורית:להזכירך מה הייתה הכותרת שלך לביקורת על הסרט?

  9. mook2006 13 ספטמבר 2007 ב - 15:20 קישור ישיר

    אגב , בקטגוריה האחרונה זה יבגניה דודינה , לא ג’ניה. לא ראיתי את הסרט אז יכול להיות שאני טועה ומופיעה שם בתור אחת מדמויות המשנה קרובת משפחה של ותיקת שחקניות תיאטרון הגשר , שגנבה לה את הפוקוס.

  10. דבורית 13 ספטמבר 2007 ב - 16:14 קישור ישיר

    mook2006
    “ולדבורית: להזכירך מה הייתה הכותרת שלך לביקורת על הסרט?”

    ככל הנראה לא כתבתי על הסרט מאחר שהייתי בניו יורק באותה עת, כך שמעניין לדעת איזה כותרת נתתי לסרט שלא כתבתי עליו.

  11. mook2006 13 ספטמבר 2007 ב - 17:53 קישור ישיר

    דבורית ,
    ‘טלי שרון בעירום’
    -לא פחות , ואני זוכר זאת בוודאות.

  12. האחד 13 ספטמבר 2007 ב - 18:15 קישור ישיר

    זאת לא היתה היא שכתבה את זה,
    ואני זוכר זאת בוודאות.

  13. דני 13 ספטמבר 2007 ב - 18:38 קישור ישיר

    אוף, טופיק…

    בשנה שעברה לשני המתמודדים העיקריים על פרס אופיר (וגם אלו שזכו בסופו של דבר) קראו “א”ביבה אהובתי ו”א”דמה משוגעת.

    והשנה לשני המתמודדים העיקריים קוראים “ב”יקור התזמורת ו”ב”ופור.

    שמתם לב לזה?
    קצת מוזר, לא?

  14. יובל 13 ספטמבר 2007 ב - 19:00 קישור ישיר

    הרשימה הנ”ל מייצגת בעיקר טעם אישי, ואין בזה כל פסול, אבל היא טובעת בים של סופרלטיבים שמנסים להפוך אותה למשהו משמעותי יותר. בסדר, בופור “הוא אחד הסרטים הישראליים הטובים בכל הזמנים”, קראתי אותך טוען את זה כבר פעמים רבות, שיהיה, אבל לכתוב שהוא “מציג את מחילות מוצב הבופור כמעין מציאות חלופית, סהרורית, הזויה, בה ההיגיון עובד הפוך” זה לקחת את המציאות ולצבוע אותה בצבעים עליזים. אתה מתכוון לכתוב אולי שזה הסרט שהיית רוצה לראות. תראה את הסרט פעם רביעית ותשים לב שיש בערך 4 סצינות במהלך הסרט שהולכות בכיוון שלך. רוב הסרט מתקדם בעייפות, בעזרת קלישאות הלקוחות מסרטים טובים יותר, אל עבר אמירה של כלום. חלק חיים, חלק מתים, עברו עליהם דברים קשים, עכשיו זה נגמר. הגיבור מסתכל אל עבר לבנון בסוף הסרט ולא הרגשתי שהוא למד כלום, אולי הוא יהיה קצת פחות גאוותן בחודשים הבאים. לא משהו שימנע ממנו לתמוך במלחמת לבנון 2 בגלל שלפני 6 שנים הוא הרגיש שההגיון עובד שם הפוך.

    והוואט-דה-פאק של הפוסט הזה – “רונית יודקביץ היתה נהדרת ב’אדמה משוגעת'”. בגלל שהיא היתה כל כך “נהדרת” הפיצוח של הסוכרייה היה רק מתוק בעיני. כדי לשחק משוגעת ולא להפוך אותה לבדיחה עצובה צריך רגישויות שלא היו קיימות בתסריט או אצל יודקוביץ’. סצינת מסלול המכשולים היתה סבל בעיקר בגלל שלא ידעתי מי יותר סובל, הילד, יודקוביץ’ או אני. נהניתי יותר לראות את הזודיאק דוקר את קרבנותיו.

    ואם לחזור למה שמעסיק את כולם. עירום מקבל בדרך כלל את המשמעות שאתה נותן לו. בעולם הקולנוע עירום משמש כמעט תמיד כמטפורה לחשיפת הנפש. זאת מטפורה כל כך שחוקה, שנתינת פרס וירטואלי למי שהשתמש בה הכי “טוב”, משולה לנתינת פרס לסרט שבו הציגו פרצוף עצוב ושותק כמטפורה לסבל. וואו, מדהים, אשמור את הרגע הסינמטי הזה לעד.
    יכול להיות שאתה מאמין שהתמונה הנ”ל מעבירה במשהו את הרגע הקולנועי האדיר שהיה בסרט. אבל כשזה בא יומיים אחרי תמונת עירום דומה של שחקנית שצילמה את עצמה במקלחת, ואחרי שההערכה שלך ל”שלושה ימים וילד” בוטאה בתמונת העירום המוארת היחידה ממנה, ההערכה הקולנועית של הרגעים האלו נראית מוטלת בספק. אני אוהב עירום נשי, אבל בואו נהיה כנים עם עצמנו, לא צריך להעניק פרס מוזהב כדי להפוך את המשיכה שלנו לאמנותית.
    כשג’פרי וולס נתפס כשהוא מבקש מג’יימס מנגולד תמונות עירום של ונסה שאו, זה מצחיק ופתטי ואנושי. אבל לפחות זה לא צבוע.

  15. אסף 13 ספטמבר 2007 ב - 22:36 קישור ישיר

    יובל,
    מסכים עם כל מילה שלך.

    יאיר מתנחמד בשנה האחרונה יותר מידי.

    אדמה משוגעת?

    בופור?

    תת רמה.

  16. דבורית 13 ספטמבר 2007 ב - 23:07 קישור ישיר

    אני מאוד מצטערת מוק, אתה טועה.

  17. ערן 14 ספטמבר 2007 ב - 0:39 קישור ישיר

    טוב, אף אחד לא מתקן אז אני אתקן. פרס הסרט הרע של השנה הוענק באחר כבוד לסרט ההוא מ-87 עם פטריק סווייזי.

  18. יקיר הבלוג 14 ספטמבר 2007 ב - 1:56 קישור ישיר

    ליובל.
    באופן מפתיע אתה מתחיל להתייצב כאן כדמות די חתרנית. בכל מקרה “מציג את מחילות מוצב הבופור כמעין מציאות חלופית, סהרורית, הזויה, בה ההיגיון עובד הפוך” בא לומר שה”מחילות” מתחללות/מחללות/מחוללות/מחוללות/מחלחלות/מתחללות/מתחילות/נמצאות/מומצאות/מהוזות/מהוסות בראש של מבקר שכותב משפטים משונים/סתומים/סתמיים באיצטלה של נימוק “מקצועי”, מעשה להטים שתכליתו הסתרת העובדה הפשוטה שהמדובר הוא בס”ה בלהג לשמו ומעבר לכך אין.

  19. דן ברזל 14 ספטמבר 2007 ב - 2:54 קישור ישיר

    כמה דברים שחייבים להיאמר:

    – השבחים על הצילום של “חופשת קיץ”
    אני שומע את זה כבר יותר מידי פעמים, והאסוציאציה העיקרית שזה עושה לי זה שבחים פוליטיקלי קורקטיים לציורים של ילדים מפגרים. כן, הצילום שם מאוד מרשים בהתחשב בכך שהוא נעשה בשקל וחצי, כולל מע”מ. מאוד מעניין אותי מה הצלם המאוד מוכשר הזה והבמאי המאוד משעמם הזה יעשו עם תקציב ראוי. ועדיין, אני לא מבין כיצד אנשים מתעקשים שלא להודות שהצילום שם הוא אומנם מצוין *יחסית* לסרט דל תקציב, אך הוא עדיין צילום לא משהו בכלל עד מזעזע בכל קנה מידה אחר.

    – ילדים
    מבלי לנקוב בשמות ספציפיים כרגע, לפחות חלק מהילדים שיאיר הזכיר אומנם מופיעים בסרטים האלו, אבל הם לרגע לא משחקים שם. מקסימום משחקים גרוע. לפחות אחת מהם מסכמת את תפקידה בכך שהיא מופיעה על המסך ותו לא.
    עם זאת, אציין שבאוצ’י צ’ן היה נפלא ב”נודל”, ואת טס השילוני ראיתי בכמה סצינות מסרט אחר (“מקלט” שמו, נדמה לי), והוא היה מצוין שם.

    – התספורת של אלון אבוטבול
    היא לא פחות מהברקה עיצובית. אבוטבול מזוהה עפ”י רוב עם הגבר המאצ’ו הישראלי. עיצוב השיער שלו בלוק של קוקר ספאנייל, וכליאתו מאחורי משקפי שמאלני מצוי מנפצות את התדמית הזו ומציגות את אבוטבול בתור מה שהדמות שלו מייצגת בסרט: אדם כנוע ורגוע, מהסוג שיתחתן עם מורה להתעמלות שלובשת את המכנסיים בבית (תרתי משמע).

    – צחי גראד
    שחקן דגול, אין ספק. ללא ספק אחד האהובים עלי מבין השחקנים הישראלים כרגע. אבל ב”מדוזות” (כמו ב”מישהו לרוץ איתו” בשנה שעברה) הוא מקבל הערכה בעיקר על כך שהוא לא שולט בעצמו, ומתבלט הרבה מעבר למה שהדמות שלו דורשת. אז כן, מבחינים בדמות שלו, והיא בלתי נשכחת. היא גם מוגזמת, חורקת ביחס לסרט עצמו, וחוטאת באובראקטינג תיאטרלי מצועצע. מצד שני – בשורה התחתונה, זה כנראה עובד. אני באופן אישי מעדיף אותו כשהוא מאופק ומדוייק כמו בתפקיד המופתי שלו ב”אמא’לה”.

    – “זייד וגראד גם עברו השנה לצד השני של המצלמה”
    יש לציין שזו לא הפעם הראשונה בשביל אף אחד מהם: גראד ביים את (הסרט הלא מוערך מספיק לטעמי) “ג’ירפות”, וגל זייד כתב יחד עם ליאור נחמיאס את “מארס תורכי”.

    ואחרי כל זה – יאיר, אני מצטרף לחובבן, דבורית ושאר האנשים שמסוגלים לאזן בין החרמנות שלהם לבין שיקול הדעת הבריא שלהם: תעיף את התמונה של טלי שרון.

  20. mook2006 14 ספטמבר 2007 ב - 10:35 קישור ישיר

    לדן ,
    טס השילוני זאת בת.
    ולדבורית ,
    ‘הדברים שמאחורי השמש’ יצא ב-30 בנובמבר (חמישי)נברתי בארכיון ולפוסטים בבלוג (הבלוג) מאותו שבוע אין ניחוח חול”י (עלי מוהר זצ”ל , בני סלע , הביקורות ל’בשורות טובות’ של שי אביבי וכאלה) אז סביר מאוד להניח שכן היית בארץ.
    סליחה על הקטנוניות.

  21. דן ברזל 14 ספטמבר 2007 ב - 11:00 קישור ישיר

    הממ. משעשע. כנראה שאני מתבלבל עם פרצוף אחר, או שממש לא הייתי מרוכז 🙂
    שנה טובה לכולם, אגב.

  22. סטיבי 14 ספטמבר 2007 ב - 12:00 קישור ישיר

    עופטופיק:
    http://blogs.chicagoreader.com/film/2007/09/13/closely-watched-film/
    מנצל בפסטיבל חיפה, לוץ’ לא 🙂

  23. איתן 14 ספטמבר 2007 ב - 12:35 קישור ישיר

    סטיבי, את בטוחה שלואץ’ לא ?

    אני יודע שמתוכננת רטרוספקטיבה מסקרנת למנזל בחיפה, והוא גם אמור להגיע, אבל ללואץ’ יש סרט חדש (וטוב מאוד). סביר להניח שלואץ’ לא יגיע (החרם וכו’),אבל מה עם הסרט ?

    וחוץ מזה, בעניין העירום: יש ב-“In the valley of Elah” סצינה בה טומי לי ג’ונס, החוקר את העלמות בנו, מגיע למועדון חשפנות. הוא מתחקר את אחת החשפניות, כאשר הוא מנסה בכל כוחו להתעלם מהחזה החשוף שלפניו. היא אומרת לו: ” אדוני, אם אישה עם חזה חשוף ניצבת בפניך, זה כמעט מעליב שאתה משתמש ב-Ma’am”. רוצה לומר – עירום מכבה את המוח. אני מחזיק מטלי שרון שחקנית רצינית. מה שאתה, יאיר, עושה לה, הוא לא מכובד.

  24. דבורית 14 ספטמבר 2007 ב - 13:35 קישור ישיר

    למוק העקשן:
    אני לא יודעת למה באי הבלוג צריכים להתעניין בחופשה השנתית שלי, אבל כדי לסבר את עינייך ולא להלאות את כל העולם בזמני הסגירה של רייטינג אומר זאת:
    הגיליון האחרון בו כתבתי בנובמבר 2006 הוא
    387, שיצא ב-15.11
    בגיליונות 388, 389 לא כתבתי (חופשה, זוכר?)
    הגיליון בו אני חוזרת לעבודה הוא 390, 6.12.6
    הסרטים עליהם כתבתי: חיים בזרם/ויטוס.
    תודה ושלום.

  25. חע"ה 14 ספטמבר 2007 ב - 13:36 קישור ישיר

    העיקר שמסע הצלב נגד חרמן על הזמן הצליח.
    היו יכולים פשוט לקרוא לזה סינמסקופ, זה בכל בעל אותה המשמעות מסתבר.

  26. ניר 14 ספטמבר 2007 ב - 13:49 קישור ישיר

    מה שאותי משמח במיוחד הוא ההתבגרות של הקהל הישראלי, סצינות עירום כבר עוברות פה בצורה טבעית בלי התחסדות ובלי רעשים מיוחדים, בניגוד לעבר.

  27. סטיבי 14 ספטמבר 2007 ב - 16:07 קישור ישיר

    אה, איתן, התכוונתי ללוץ’ האיש והאגדה, לא לסרטו החדש.

    ואפרופו שנה חדשה,
    דברים שארצה לראות: סרטים טובים (רק עכשיו קלטתי שגרנט ג’י הוא במאי הסרט הדוקומנטרי על ג’וי דיוויז’ן, עוד נקודה לטובת הסרט, לתשומת לב מי שקונה דברים כאלה לטלוויזיה, ואם יורשה לי להזכיר שוב את ג’ו סטראמר וסקוט ווקר).
    דברים שלא ארצה לראות אבל מישהו חושב עליהם ברצינות: רימייק ל’זיכרון גורלי’. גרסה קולנועית ל’הי-מן’. וכו’ – עוד רימייקים הורסי-זכרונות-ילדות.

  28. אורי 1 14 ספטמבר 2007 ב - 16:10 קישור ישיר

    “סיפור קיץ”: סרט נפלא, שקט וצנוע ובלתי מוערך, וחבל. בדקות אלו הוא מוקרן בערוץ הסרטים.

  29. אורי 1 14 ספטמבר 2007 ב - 16:10 קישור ישיר

    סליחה, בערוץ הילדים.

  30. דנה 14 ספטמבר 2007 ב - 16:24 קישור ישיר

    הארץ מדווח שרוני מילוא עף סוף סוף ממועצת הקולנוע. סיכוי לשנה טובה!

  31. סטיבי 14 ספטמבר 2007 ב - 17:41 קישור ישיר

    ואם יורשה לי להוסיף לסרטים דוקומנטריים על מוזיקה גם את הסרט החדש על פיט סיגר.
    ~ג’וליטיימור~

  32. איתן 14 ספטמבר 2007 ב - 18:06 קישור ישיר

    סטיבי- אני, בטפשותי, לא שמתי לב בכלל שהאתר של פסטיבל חיפה כבר מעודכן עם כל סרטי הפסטיבל ומועדי ההקרנה שלהם. (קן לואץ’ לא שם).

    למעוניינים- הזמנת כרטיסים ממחרתיים (יום ראשון).
    http://www.haifaff.co.il

  33. סטיבי 14 ספטמבר 2007 ב - 18:39 קישור ישיר

    אכן, מעודכן (לבינתיים לפחות 🙂 ).
    תקנו אותי, אולי אני סתם עיוורת, אבל כשפותחים דף של סרט, לא כתוב שם את שמו באנגלית? קצת מוגזם…

    אני כנראה אצטרך שמישהו יצביע על דברים מעניינים בשבילי, ממבט ראשון לא קפצו לי הרבה דברים (שלא ראיתי כבר או ייצאו לקולנוע בכל מקרה).
    את “השודד” ראיתי ואהבתי. הוא מרגש, ומותח בדרכו המינורית.
    יש את “לסגור מעגל” (the savages) עם תרגום לעברית.
    ויש את החדש של קנת בראנה שכבר שמענו עליו 😉
    ויש את “הסרט הזה עדיין אינו מדורג” המשעשע (לחובבי קולנוע לפחות), שניתן להשגה כבר הרבה-זמן ב-DVD בלי עברית ולא-הרבה-זמן עם עברית.
    ויש את ‘פלוי’, החדש של פן-אק ראטאנארואנג.
    ויש כרגיל כמה דוקומנטריים מעניינים על אנשי קולנוע, אבל לאו דווקא שאשקיע בהם את מיטב כספי.
    מי מפנה זרקור לדברים נוספים? משהו מהמזרח הרחוק, כהרגלי?

    וגם ניק-לינק לחג!

  34. איתן 14 ספטמבר 2007 ב - 20:04 קישור ישיר

    אכן, אין את השם המקורי באנגלית. לקח לי קצת זמן להבין ש”לסגור מעגל” הוא “The savages” המסקרן…
    ו”יצאו לקולנוע בכל מקרה” – לא בטוח, את יודעת.

    בכל מקרה, מסקרנים אותי במיוחד “גן חיות” – Zoo, דוקומנטרי על אדם שמת כתוצאה מיחסי מין עם סוס, “הזמר” הצרפתי עם ז’ראר דפרדייה (הסרט היה מועמד לכמה סזארים), “שיחות עם הגנן” עם דניאל אוטיי המופלא בעיניי. יש גם סרט דוקמנטרי של השחקנית (הנהדרת) סנדרין בונייר על אחותה האוטיסטית – “השם שלה הוא סאבין”. יש גם את “שרי בייבי”- לא חדש, אך טרם ראיתיהו ואת “דיני רכוש” עם איזבל הופר הנהדרת (חפשו, אגב, בכבלים, מחר, את “שיכרון הכוח”, הלפני אחרון של שברול, בכיכובה. ללקק את האצבעות). יש גם ישראלים – “רחמים”, “הבוגד הקטן”, ו(מסתתר מאחורי מחסה מחשש לסקילה) גיתאי החדש. וכמובן – הרטרוספקטיבה של מנזל,כולל החדש שלו. כל השאר יהיו הימורים על עיוור, שכמו תמיד, חלקם יצלחו וחלקן לא.

  35. סטיבי 14 ספטמבר 2007 ב - 22:39 קישור ישיר

    מנזל: ראיתי (לא כולל את החדש, כמובן);
    שרי בייבי – תיכף בטלוויזיה (אני יודעת שזה לא אותו דבר, אבל מוזר לי לשלם שלושים ומשהו שקל לסרט שאוכל לראות בחינם איזה שבוע לאחר מכן);
    ‘ייצאו לקולנוע’ – אני מתכוונת בתכל’ס לסרט הנעילה (ואני מניחה שגם לישראלים, שהפסטיבל, עבורי, לא נועד בשבילם) 🙂

  36. סטיבי 14 ספטמבר 2007 ב - 23:36 קישור ישיר

    הא, אגב, “שיכרון הכוח” ביס ובהוט באותו זמן מחר.

  37. אורי 1 15 ספטמבר 2007 ב - 0:20 קישור ישיר

    1. את פרס העירום הייתי נותן דווקא להילה וידור המצוינת מ”הדברים שמאחורי השמש”, למרות שגם טלי שרון מדהימה.

    2. “שרי בייבי” – איפה זה יוקרן בטלויזיה ומתי?

  38. חן חן 15 ספטמבר 2007 ב - 9:19 קישור ישיר

    אף אחד לא שם לב שכתבת ריקוד מסוכן במקום ריקוד מושחת? פגעת בכבודה של ג’ניפר גריי

  39. רותם 15 ספטמבר 2007 ב - 10:08 קישור ישיר

    ב-17 שמו לב.
    כבודו של מנחם גולן וחיליק כהן טרם נפגע

  40. חן חן 15 ספטמבר 2007 ב - 11:28 קישור ישיר

    ואם כבר מנחם גולן: ב-MGM רצים עכשיו פרומואים לשידור קרוב של “התפוח”, המציגים את המיוזיקל הזה כאחד הדברים הנהדרים שנעשו על פני כדור הארץ. אבל, כפי שיאיר ודאי ישמח לאשש, מדובר – אויה – באחד הסרטים הנוראים ביותר שאי פעם נפלו מן העץ

  41. רונית 16 ספטמבר 2007 ב - 19:23 קישור ישיר

    יובל – הוצאת לי את המלים מהפה על רונית יודקביץ’, אבל אנחנו חלוקים בעניין בופור.
    יאיר, מסכימה עם כל מילה על הסרט הזה. אחד הסרטים השלמים ביותר שנעשו בארץ. פשוט יושב טוב.
    וחייבת לצטט את יובל:
    והוואט-דה-פאק של הפוסט הזה – “רונית יודקביץ היתה נהדרת ב’אדמה משוגעת’”. בגלל שהיא היתה כל כך “נהדרת” הפיצוח של הסוכרייה היה רק מתוק בעיני. כדי לשחק משוגעת ולא להפוך אותה לבדיחה עצובה צריך רגישויות שלא היו קיימות בתסריט או אצל יודקוביץ’. סצינת מסלול המכשולים היתה סבל בעיקר בגלל שלא ידעתי מי יותר סובל, הילד, יודקוביץ’ או אני. נהניתי יותר לראות את הזודיאק דוקר את קרבנותיו”.
    גם אני. הסרט היה רובו סבל, ובמיוחד הדמות השבלונית של האמא, שנכתבה רע ושוחקה רע.
    כך שהדירוג הזה שלך גורם לי לשקול את שאר הדברים שכתבת..
    בכל אופן מחזיקה לסידר אצבעות ליום חמישי.

  42. תמונה מחרמנת רצח
    כבוד של תמונה

  43. ניקיון 24 מאי 2008 ב - 11:59 קישור ישיר

    ואווא
    איזה גוף מדהים יש לבחורה הזו

  44. poker 6 מאי 2010 ב - 12:18 קישור ישיר

    לא מבין על איזה תמונה אתם מדברים?

  45. קידום אתרים בגוגל 2 נובמבר 2010 ב - 11:55 קישור ישיר

    היא ממש פצצה הבחורה הזו, איזה מדהימה.


השאירו תגובה