14 ספטמבר 2007 | 08:20 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

תזמור הביקורת

ביוני ראיתי לראשונה את “ביקור התזמורת” וכתבתי את רשמיי הראשונים כאן. כעת ראיתי את הסרט בפעם השנייה. הסרט יוצא להקרנות בסוף השבוע. זו ביקורתי מגיליון ערב ראש השנה של “פנאי פלוס”:

“ביקור התזמורת” הוא חידה. מרגע שנחשף מול קהל, בפסטיבל קאן בחודש מאי, סרטו של ערן קולירין הפך לאחד הסרטים הכי מדוברים בעולם. והאמת, קל להבין את האטרקטיביות שבו (אטרקטיביות שגם תמצא חן בעיני קהל מקומי, שאני מעריך שעשוי להפוך אותו ללהיט מקומי לא קטן): יש בו משהו זר מאוד הנראה מקומי – מדבר, עיירה שכוחה ונידחת – אבל עם איזשהו דקדוק קולנועי הנראה אירופי, משהו המזכיר מיזוג בין ז’אק טאטי ואקי קאוריסמקי. לצופה הישראלי הסרט בהחלט יזכיר את סרטיו של אפרים קישון (בעצמו יוצר שניהל דו שיח מרתק עם טאטי), בעיקר באופן בו הסרט ממזג קומדיה עם תוגה, ובאופן בו סיטואציה הזויה מסוגלת לתפקד כבבואה חברתית.
“ביקור התזמורת” הוא סרט עם איזושהי תבונה אינטואיטיבית מרשימה. החל מנקודת המוצא: הקונוונציה התסריטאית הכה מוכרת – העונה לשם הקוד האמריקאי “דג מחוץ למים” – מזמנת לסרט תזמורת משטרה מצרית המוזמנת לנגן בפתח תקווה אבל בגלל שיבוש בהגייה הם מוצאים עצמם על האוטובוס לבית התקווה, עיירה פיקטיבית ונידחת אי שם במדבר, באמצע שומקום. וכאן מתחיל היפוך תפקידים מרתק ומנתץ סטריאוטיפים מקומיים: הערבים הם אלה שבאים מהעיר הגדולה, הם הקוסמופוליטיים, המשכילים. הישראלים הם אלה הנידחים, המנותקים, הפרימיטיביים. יש כאן מפגש בין ישראלים וערבים, אבל הישראלים הם אלה שמתנהגים כמו הערבים הסטריאוטיפיים. זו אחת ההברקות הנבונות של הסרט, שהופך בזכות כך למעשייה מעט פחות צפויה ממה שנדמה.
ויש לו רגעים נוספים, וקולנועיים להפליא, של תבונה יצירתית. כמו טאטי וקאוריסמקי, “ביקור התזמורת” הוא סרט שעוצמתו בשתיקותיו. הרגעים הכי מצחיקים בסרט הם אלה בהם לא נאמרת מילה. זה הומור של קומפוזיציות. שנינות של מיזנסצינה. בדיחות בהן הפאנץ’ הוא של זווית הצילום ולא שורת הדיאלוג. לרגעים זה נראה כמו סרט בפנטומימה. שתי סצינות נהדרות – ארוחת ערב משפחתית, וסצינת חיזור מעולה על רקע “יש לי ציפור קטנה בלב” של יגאל בשן – מהוות את שיאו של הסגנון הזה.
אז למה הסרט הזה הוא חידה? כי בשביל סרט כה מדובר, מהולל ואהוד הוא גם באופן די מפתיע נורא פגום. בתור סרט המשחיל בזה אחר זה רצף חינני להפליא של וינייטות עלילתיות, התסריט עצמו נורא חסר. לדעתי, למשל, מערכה תסריטאית שלמה – זו האחרונה – פשוט חסרה. המקום בו הסרט מסתיים הוא בעיני לא רק שגוי, הוא גם בוגד בגיבוריו ובצופיו. מכירים את הביקורת הנפוצה “הסרט היה ארוך מדי בעשרים דקות”? ובכן “ביקור התזמורת” קצר מדי בכעשרים דקות. משהו מהותי בהתפתחות הדמויות חסר. וזה מתסכל למדי, כי הסרט – בזכות כתיבה דקת אבחנות וליהוק מושלם – מצליח ליידד אותנו מאוד מהר עם קבוצה די גדולה של דמויות, אבל לא נותן לנו את הנחמה שבלראות מה יהיה עליהם בבוקר שאחרי.
ויודעים מה? אולי זה דווקא חלק מחינו. שלמרות התחושה שהסרט נעשה מתוך משמעת עצמית קפדנית, ודייקנות עצומה, הוא עדיין לא מלוטש עד סופו, לא מהוקצע לחלוטין, שיש בו עדיין משהו גולמי. כאילו ערן קולירין הוא בעצמו מעין נגן תזמורת מצרי, שמסתובב שנים עם יצירה בלתי גמורה בראשו, והוא תקוע במקום הכי נידח באמצע המדבר – קרי, ישראל – מקום בו “תקווה” היא רק שם, לא משאלה.

21 תגובות ל - “תזמור הביקורת”

  1. רון 14 ספטמבר 2007 ב - 11:39 קישור ישיר

    בראיון מעניין שהיה עם ערן קולירין לפני כמה ימים בעיתון “הארץ” הוא סיפר איך שנים הוא טורטר על ידי הקרן הישראלית, ששלחו אותו לאין סוף שיכתובים, הפחידו אותו, דרשו אמירות פוליטיות, דרשו לעבות את התסריט, טענו שהדמויות חלולות וכו’. בסוף תהליך שנמשך שנים מצא עצמו קולירין עם תסריט עב כרס ורחוק מאד ממה שרצה בהתחלה. הוא החליט בצעד אמיץ להעיף הכל וחזר לנקודת ההתחלה, לתסריט הראשוני, מלפני שנים, אלה שהלקטורים המהוללים והנפוחים מחשיבות עצמית היו מלאים ביקורת כלפיו.
    והתסריט הזה, הראשוני, הוא הסרט “ביקור התזמורת”. הסיפור הזה הוא שיעור נהדר לכל תסריטאי.

  2. ארנב 14 ספטמבר 2007 ב - 13:46 קישור ישיר

    לטעמי, אחד הרגעים היפים והמעניינים בסרט קורה בסצנה במסעדה של דינה, כשהמצרים מבחינים פתאום שהם מוקפים בתמונות מהפתנתיאון הישראלי: רבין, חיילים על טנק וכד’. אחד הנגנים לוקח את הכובע שלו ומכסה איתו את התמונה. זו פחות או יותר הנגיעה המפורשת היחידה של הסרט בסכסוך הישראלי-ערבי. היא כאילו אומרת: בואו נפסיק רגע להסתכל על הסמלים הגדולים ונסתכל במקום זה על האנשים הקטנים. היא צנועה ומינורית, אבל מקבילה לנאום של שיילוק באוונטי פופולו. בעיני זה נפלא.

  3. Nimrod's Son 14 ספטמבר 2007 ב - 15:39 קישור ישיר

    האם מישהו מלבדי שם לב לשנייה וחצי מתוך “השוטר אזולאי”? זה כששלושה מהם רואים טלוויזיה לפני השינה, והשוט הוא של הכמרים הקשורים.

  4. יקיר הבלוג 14 ספטמבר 2007 ב - 15:50 קישור ישיר

    מכל התסריטים שעל פיהם נעשו השנה סרטים, היחיד שזוכה לתואר “תסריט פגום” (ממש כך) הוא התסריט של “ביקור התזמורת”. עד כדי כך הוא פגום שחסרה בו מערכה שלמה(!), לא פחות ולא יותר.

    אז הנה מה יש לי לומר לעניין וכרגיל אני מבקר את הביקורת ולא מבקר את הסרט.

    1. אם יאיר קובע כאן איזה שהוא כלל תסריטאי בר תוקף כלשהו אז קצת תמוהה לי למה הוא מחיל את כלל היום שאחרי על גיבורי “ביקור התזמורת” למרות ששום דבר מיוחד לא ארע להם ביום שעכשיו שאמור להשפיע עליהם בהמשך והוא מוותר לגיבורי “בופור” על טענת היום שאחרי למרות שהאירועים שהם חווים הם הרבה יותר גדולים ודרמטיים ומן הסתם השפיעו עליהם באופן הרבה יותר מהותי ממה שצפוי אצל גיבורי התזמורת.

    2. אני לא יודע איזו גירסה של “ביקור התזמורת” יאיר ראה אבל בגירסה שאני ראיתי היום שאחרי נמצא בתוך הסרט ואי אפשר לטעות שהמדובר הוא ביום שאחרי. ביום שאחרי שאני ראיתי בסרט, הגיבורים נפרדו בהנף יד קליל (הם לא נפלו שם איש על צואר רעהו, לא היו שם דמעות, לא החלפת כתובות ולא שאר ירקות) ושבו למקומם. יש עוד מישהו שצפה בסרט וחושב שזה לא היום שאחרי הכי ברור שיכול להיות? או שיש כאלה שמאמינים ליאיר וגורסים כי חסרה כאן תמונה בנוסח של תאופיק נוסע ברכבת לילה לקהיר ומעיניו זולגות דמעות, או מין תמונה דומה אחרת שתטמטם את הסרט לחלוטין ותנסה לומר שקרה משהו במקום שלא קרה ולא אמור לקרות כלום?

    3. כל מי שקצת מבין בתסריטים יודע שבכל סרט שמתאר התרחשויות קטנות טרוויאליות ובלתי חשובות בעליל, אין ולא יכול להיות שום צפי שיחול בגיבוריו איזה שהוא שינויי אמיתי שיצדיק מערכה נוספת וגם הצופה הכי פחות מבין יודע שהוא לא רואה בסרט שום התרחשות דרמטית שתצדיק מערכה נוספת.

    4. העובדה שיאיר רוצה לדעת עוד על הגיבורים איננה פגם בתסריט אלא מעלת התסריט מיכוון שהיא מעידה בברור שהסרט לא לועס עצמו לדעת, משאיר טעם של עוד והכי חשוב היא מעידה שיש כאן תחושה של הזדהות עם גיבורים שהם תלת מימדיים ושבאופן טבעי הצופה רוצה לדעת עליהם יותר וזאת מתוך הזדהות עם הגיבורים ואת הרצון הזה אי אפשר ואסור אפילו לנסות ולספק.

    5. כדי לסגור מעגל קטן. הרצון של יאיר לדעת יותר על גיבורי התזמורת מול חוסר הרצון שלו (המתבקש כאמור לנוכח האירועים הדרמטיים) לדעת עוד על גיבורי הבופור מגלה לנו באופן הכי פשוט וברור שגיבורי הבופור הם בס”ה דמויות חד מימדיות שלא מאפשרות לצופה להזדהות ולו עם אחת מהן ולכן אין לו שום עניין בלדעת מה יקרה להן ואם זה המצב לא נותר לי אלא להרים גבה ולתהות הכיצד ובכל אופן לדעת יאיר “בופור” הוא “אומנותי” יותר.

  5. קחר 14 ספטמבר 2007 ב - 19:43 קישור ישיר

    מה עם ביקורת על “מלך של קבצנים”?

  6. יוני 14 ספטמבר 2007 ב - 23:15 קישור ישיר

    אני מסכים עם יקיר הבלוג בקשר לזה ש”העובדה שיאיר רוצה לדעת עוד על הגיבורים איננה פגם בתסריט אלא מעלת התסריט מיכוון שהיא מעידה בברור שהסרט לא לועס עצמו לדעת, משאיר טעם של עוד והכי חשוב היא מעידה שיש כאן תחושה של הזדהות עם גיבורים שהם תלת מימדיים ושבאופן טבעי הצופה רוצה לדעת עליהם יותר וזאת מתוך הזדהות עם הגיבורים ואת הרצון הזה אי אפשר ואסור אפילו לנסות ולספק.”

  7. ven erik 14 ספטמבר 2007 ב - 23:58 קישור ישיר

    קצת אוף טופיק וקשור לפוסט הקודם.
    ברוך ה’ ראיתי היום את “הסודות” פייר התאכזבתי.
    אבל אני רוצה להתמקד בצילום שלתענתך יאיר לוקח השנה ובגדול. ואיני מבין איפה ה-“קומפוזיציה רוחנית” פילטר כחול וצהוב, מכונת ערפל ברקע לא מעניקים עולם רוחני להציץ על פאני ארדן מהחלון אם המבט המיוסר שלה לכול אורך הסרט גם זה לא משהו רוחני.
    אזיו החלטה חשובה נשר לקח כאשר החליט לצלם את הסרט בצפת, אני עוד זוכר את המיועד כסרט6 שלקח על עצמו החלטות אמיצות. אבל נשר עושה לעצמו הנחה אם כל הפילטרים המאוסים האלו ומכונות העשן. צפת לא נראת מיוחדת יותר, לא רוחנית יותר והכי עצוב לא זרה יותר כמו שהייתה מצפה מצלם לא ישראלי (ראה ערך גן עדן עכשיו שעשה עבודה מדהימה).
    בקיצור-MS/LS/CU פה ושם קצת דולי מעגלי.
    שנה טובה

  8. איתן 15 ספטמבר 2007 ב - 0:36 קישור ישיר

    ראיתי הערב את “ביקור התזמורת”. אין לי הרבה מה להוסיף, אז אני אשתדל לעשות את זה קצר:

    1. סרט מקסים ויפהפה.
    2. סצינת ה”ציפור קטנה בלב” היא מופת של קומדיה קולנועית. קלאסיקה מיידית.
    3. ההומור בסרט הוא אכן ברגעים שבהם לא נאמר דבר. בצילום ובמשחק, ולא בדיאלוג. בזאת מיצב עצמו ערן קולירין כהבטחה גדולה לעתיד.
    4. הסצינה האחרונה בסרט לא רק שלא עשויה טוב, אלא מיותרת ולא מתיישבת עם כל הטון של הסרט. לא מסכים איתך, יאיר, שחסרה מערכה לתסריט. הסרט היה צריך להיגמר בסצינה הלפני אחרונה.
    5. ולמרות כל זאת, אם הייתי חבר אקדמיה, הייתי מצביע ל”בופור”. “ביקור התזמורת”, גם על פי הצהרת יוצרו, הוא סרט “לא כל כך חשוב”. הוא מקסים ונהדר, אבל אין לו את המשקל הסגולי שיש ל”בופור”, שהוא סרט מאוד יומרני, אבל עם כיסוי.

  9. ליאור 15 ספטמבר 2007 ב - 3:29 קישור ישיר

    “ביקור התזמורת” עשה די הרבה רעש בטורונטו. לצערי לא יצא לי לראות אותו, למרות שרציתי. הכרטיסים היו סולד אאוט. אין לי ניסיון רב בפסטיבלים בינלאומיים, אבל אני חושב שזה הישג מרשים לסרט ישראלי – גם הבאז וגם הסולד אאוט.

    בכל אופן, הפסטיבל ננעל כאן ביום שבת. כפי שציינתי, ראיתי כמות מגוחכת של סרטים אבל אהבתי מאוד את כולם. הרבה מאוד סרטים (וחלק גדול מהם די טובים, זו הדעה הרווחת כאן). הרבה מפורסמים, והרבה חסויות. אולי יותר מדי.
    מבחינתי, אחד הדברים היפים בעולם הוא אנשים עומדים בתור א-ר-ו-ך לסרט, וכאן היה את זה בשפע.

    אז זהו גם פוסט הסיום הרשמי שלי מהפסטיבל. הפוסטים מהפסטיבל היו בחסות סטארבקס, דרך אגב, כמו כל תגי העיתונאים הירוקים ששטפו את העיר.

    ליאור

  10. סטיבי 15 ספטמבר 2007 ב - 11:31 קישור ישיר

    נדמה לי, איתן, שאמרתי משהו דומה ל-4 שלך אחרי שראיתי את הסרט בזמנו.

  11. עופר ליברגל 15 ספטמבר 2007 ב - 12:29 קישור ישיר

    לגבי הסצנה האחרונה: היא אכן שונה מן הרוח של הסרט ומהווה אנטיקליימקס, אבל אני תספתי אותה כמשוה שמלווה את תחילת הכתוביות. ואני חושב שיש לסרט מערכה אחרונה וכל הסיפורים הקטנים נסגרים היטב. וסצנת ה”ציפור קטנה בלב” היא הסצנה האהובה עלי מכל סרט ישראלי אי פעם.

  12. הבלתי נסלח 15 ספטמבר 2007 ב - 18:00 קישור ישיר

    שלום ליאור ושאר הטורונטואנים-

    אולי אפשר פירוט על כמה מהסרטים? (האגיס, קרוננברג, “כפרה”, “ג’סי ג’יימס”, האחים כהן, החדש של סידני לומט שנאמר עליו שהוא מצויין?)

    נ.ב
    אדם שאני מעריך את דעתו וצפה בחדש של קרוננברג וטען שמדובר בלא פחות מיצירת מופת. יאיר, ראית? מישהו?

  13. זאב 15 ספטמבר 2007 ב - 18:02 קישור ישיר

    לעופר,
    מסכים עם כל מילה שלך.
    ליקיר הבלוג,
    כשאתה לא משתולל אתה כותב דווקא דברי טעם.

  14. ליאור 15 ספטמבר 2007 ב - 20:36 קישור ישיר

    בלתי נסלח, כתבתי באריכות על “ג’סי ג’יימס”, כמו גם על עוד שני סרטים מהפסטיבל, אבל הפוסטים מטורונטו מפוזרים ברחבי הבלוג כאוף טופיקים, כי יאיר לא העלה אף פוסט שהתייחס ישירות לפסטיבל (למיטב זכרוני). אז תצטרך לדפדף קצת אחורה.
    אבל בשורה התחתונה, אהבתי אותו מאוד, ואם לשפוט לפי הניק שלך, יש סיכוי שגם אתה תאהב אותו.

    קרוננברג הוא clean sweep מבחינת הביקורות אבל לא יצאתלי לראות אותו בפסטיבל. לומט היה אמור להיות הסרט האחרון שאראה בפסטיבל אבל גם זה לא יצא. פארש.

  15. הפינגווין 16 ספטמבר 2007 ב - 1:25 קישור ישיר

    “סימנים של כבוד” (Eastern Promises) זכה בפרס הגדול בפסטיבל טורונטו. זה לא כל כך מפתיע בהתחשב בביקורות הטובות ובעובדה שהסרט בויים בידי דיוויד קרוננברג, קנדי בדיוק כמו מארגני הפסטיבל.
    http://www.indiewire.com/ots/2007/09/toronto_07_cron.html

  16. ברק 16 ספטמבר 2007 ב - 14:25 קישור ישיר

    מסכים (שוב) עם יאיר.
    היתה תחושה קשה בסוף הסרט, של העדר “סוף” אמיתי.

    גם הסצנה האחרונה, שבה התיזמורת מנגנת, וששון גבאי מנסה, באופן מאד לא-מוצלח, לעשות “ליפ סינק”, היא סצינה מאכזבת (שונה והפוך מהסרט עצמו, המבויים בדיוק רב). פתח תקוה נראית כמו בית התקווה, וכל ההופעה נראית אנטי-קליימקס.

    בכלל, קשה לי שסרט שהוא מוגדר כ-“אירוע”, יש אפילו אומרים סרט השנה, אבל הוא בעצם סרט קטן, של אמירות מצלמה קטנות, הנשכחות ביציאה מהקולנוע.

    זה בסדר שהכובע של נגן התזמורת מסתיר את הפן המלחמתי מול המצרים. לא על זה הסרט. אבל, על מה כן הסרט ? אני חושב שנשארנו עם סרט קטן, פשוט, צנוע (שמבויים בהצלחה), לא פחות אבל לא יותר.

    לסיום, אזכיר את כותרות הפתיחה, שבכנות רבה אומרות, שפעם ביקרה כאן התזמורת המצרית, והביקור נשכח כי הוא לא היה כל כל חשוב…

  17. ארנב 16 ספטמבר 2007 ב - 23:49 קישור ישיר

    גם לי עברה מחשבה דומה בראש – שזה בסופו של דבר סרט קטן, על אנשים קטנים ורגילים, ושהסרט הוא עוסק במשהו צנוע שהוא ההיפך מ”אירוע” (בניגוד לבופור). אבל מכאן ועד להגיד שהאמירה או האמירות של הסרט נשכחות ביציאה מהקולנוע המרחק עצום.

    הקפדנות והדיוק בו הופכים רגעים רבים מאוד לנחרטים, וזה לא משנה אם הם קטנים או גדולים. הם בעיקר מאוד אנושיים, ועל זה בדיוק הסרט. על אנשים ועל אנושיות, על קשר ותקשורת בין בני-אדם, ובעיקר על מוזיקה שהיא השפה הכי אוניברסלית. הרי מה שמוליד את הסיטואציה המתוארת בסרט הוא קצר בתקשורת. והעניין הזה של תקשורת וקשר אנושי מופיע כמעט בכל סצנה בסרט.

    זה סרט קטן וחכם, וישראלי מאוד ובאותו זמן מדבר על משהו שכל אחד בעולם יכול להבין, ולכן הוא הפך לאירוע בעצמו, בניגוד גמור ללא-אירוע הנשכח המתואר בו.

  18. אסף 17 ספטמבר 2007 ב - 22:40 קישור ישיר

    לפני כשלוש שעות חזרתי מהסרט ולמרות שבגדול אהבתי יש לי דברים די קשים לומר עליו. דברים שטרם קראתי בביקורת שנכתבו עליו.

    אז הנה עיקרי הדברים:

    1. אחרי 15 דקות של שתיקות קומיות ומרגשות גם יחד כל הסיפור מתחיל לעייף. במשך שעה וחצי אותו “שטיק” חוזר על עצמו בלי התפתחות אמיתית של הדמוית. זה לא אמין, זה מתאמץ מידי והתחושה היא שהשתיקות הן הרבה פעמים מלאכותיות. בקיצור, שימוש לא מושכל של הרגעים הקומיים (מבחינת מינון כאמור).

    2. למרות התחושה שיש יותר מידי שתיקות הייתה תחושה גם של עומס דיאלוגים. התחושה נוצרה בגלל שהדיאלוגים הלכו לשני כיוונים קיצוניים, רעים ומנוגדים אחד לשני. על הצד האינפורמטיבי ניצחה הדמות של רונית אלקבץ. הדיאלוגים שלה הרבה פעמים נעדו לחלץ אינפורמציה מתאופיק וזה פשוט התחיל לשעמם. על הצד האובר ריגשי היה אחראית הדמות של איצ’ו אביטל שבאחת הסצינות המביכות בחדר התינוק ניתח מהצד את הסרט במילותיו הפלצניות. מביך מאוד. היו רגעים רבים מאוד שהדמיות התאמצו והזיעו לראות לנו את עצבותם והוציאו מפיהם קלישאות על גבי קלישאות.

    3. הסרט הזיע מידי במאמץ להראות לנו כמה החייהם שלהם עצובים וריקים. הייתי שמח להגיע למסקנה הזאת לבד מבלי שהדמויות יפמפמו לי את זה כל עשר שניות.

    4. בסופו של דבר, הסרט נכשל לחלוטין בסטורי תלינג שלו. המפגשים בין הדמויות לא מספיק עניינו אותי. “באבודים בטוקיו” לא הרגשתי לא מסופק בסוף הסרט, בגלל שהסצינות במהלך הסרט מילאו אותי והשאירו אותי מסופק בפגישה החד פעמית והמיוחדת (ממש כמו שמרגישים בחיים) בלי קטרזיס מעניין. בצפיה בביקור התיזמורת חיכתי שהסרט יגמר (לא כי השתעממתי), אבל דחפו לי פרידה ארוכה מידי, עוד מצרי עצוב שר בלילה שכבר הרגשתי כאילו באוזן שירים לי מהדקה הראשונה של הסרט. קיוותי לפחות שזה היה מסתיים כמו סרט ערבי אמיתי- עם דמעות גדולות ומלוחות. תקוותי נגוזו.

    אני אמנם מעריך דברים רבים בסרט, אבל טרם שמעתי מישהו מתייחס אליהם, לכן כתבתי רק את נקודות החולשה בעיני.

    אשמח אם מישהו יתייחס

  19. יובל 18 ספטמבר 2007 ב - 1:38 קישור ישיר

    זה לא איצ’ו אביטל

  20. אמלץ לבן 25 ספטמבר 2007 ב - 9:23 קישור ישיר

    אתמול ראיתי את ביקור התזמורת ויצאתי ברגשות מעורבים . אני מסכים עם יאיר שחסרה מערכה בסרט , מעבר לזה חסרים עוד הרבה דברים שיעזרו לנו להבין את הדמויות ולבנות עלילה שלמה יותר . אבל – אולי כל הדברים הללו לא מתאימים לסרט הזה .אני מבין שהכוח של הסרט נובע מתחושת המבוכה שהוא מתעד באותם סצנות קטנות – כאילו השתמשו בB רול וזנחו את התסריט כליל , אבל לעיתים השתיקות והמבוכה מעיקים . ששון גבאי ואלקבץ נהדרים , הצילום מצויין , הבימוי מדוייק ובסך הכל המרכיבים של הסרט נהדרים , אך במקרה הזה לדעתי השלם קטן מחלקיו וכיצירה הסרט הוא חביב ולא יותר מזה

  21. יוסי חן 3 נובמבר 2007 ב - 12:05 קישור ישיר

    אגב, זה לא יגאל בשן ששר את “יש לי ציפור קטנה בלב” ואני לא מצליח לגלות מי. כי הביצוע מרגש ומעניין.
    והסצנה הזאת היא באמת מצחיקה


השאירו תגובה ל - ליאור