15 ספטמבר 2007 | 08:30 ~ 3 Comments | תגובות פייסבוק

אוף דה רקורד

שתי ביקורות מגיליון "פנאי פלוס" האחרון: "מלך של קבצנים" ו"ראיון לילי".

פישקה במילואים
"מלך של קבצנים" היא הפקת ענק שהולכת לאיבוד ביער

יש שני דברים שאני מייחל שהקולנוע הישראלי יעסוק בהם: עיבודים לטקסטים יהודיים (שהרי אם קולנוענים ישראליים לא יעבדו למסך ספרים וסיפורים יהודיים, מי כן?), וסרטי פעולה. והנה בא "מלך של קבצנים", סרט הבכורה של במאי התיאטרון אורי פסטר, ומגשים לי בסרט אחד את שתי השאיפות: גם עיבוד למנדלי מוכר ספרים, וגם סרט הרפתקאות היסטורי. אלא שהתוצאה מרסקת את חלומותיי אל צוקי המציאות. "מלך של קבצנים" – מאת המפיקים של "אדמה משוגעת" (למרות שצולם שנה קודם והתמהמה ארוכות בצאתו) – מתרחש במאה ה-16 על גבול פולין ורוסיה. היהודים סובלים מפוגרומים מצד הפולנים, וכאילו לא די בכך חבורת פושעים יהודית בראשות עמוס לביא שודדת אף היא את התושבים היהודיים. עד שקם לו אחד בשם פישקה, לב אמיץ היהודי, יתום צולע שאוהב ללמוד תורה, אבל מתגלה כלוחם ומנהיג שמכניע את מנהיג הכנופיה ומגייס את הבנדיטים היהודיים למלחמה בפורעים הפולנים. בדרך עולות שאלות אקטואליות: מה מגן על העם היהודי, הצבא או התורה? והאם ראויים לומדי התורה להגנת הצבא שאין הם מתגייסים אליו. הקונפליקט הזה, בין שירות בצבא להגנת התושבים ובין לימוד תורה, מוביל לתוצאות טרגיות. אלא שאגדת העם המעוצבת והגרנדיוזית לוקה בהחלטות בימוי בעייתיות, החל בשפת הדיבור (עברית הפוכה מדברים שם כולה. יודה נשמעים הם כמו) וכלה בשאלות עלילתיות בסיסיות שהסרט פשוט מדלג עליהן בריצתו מסצינת פאר אחת לשנייה. הרגעים בהם הסרט דובר רוסית הם הטובים ביותר בו (לפחות לאוזניי) בהם האמינות הבסיסית אינה מוטלת בספק ואז אפשר לדמיין שזה איזשהו אפוס היסטורי של צ'ן קאיגה היהודי. החמצה גדולה היא זו.

לוׁפט גשעפט
משנה:
"ראיון לילי" הוא דואט לשני שחקנים שהופך לפינג פונג ארסי משובח

אח, כמה עסיסי הוא הסרט הזה. שני אנשים. חדר אחד. מדברים הלוך ושוב. שניהם לא רוצים להיות שם, שניהם מוכרחים, למען הקריירה שלהם. סטיב בושמי, בסרטו הרביעי כבמאי, והטוב ביותר, מביים גרסה מחודשת לסרטו הכמעט זהה של הבמאי ההולנדי המנוח תיאו ון-גוך (קרוב משפחה רחוק של אחיו של הצייר המפורסם). בושמי עצמו מגלם עיתונאי שחוק, המתמחה בראיונות פוליטיים, בכתבות על עניינים שברומו של עולם. אלא שעורכו, שאיבד בו אמון, שולח אותו למשימה שהוא מגדיר שהיא פחותת כבוד עבורו: לראיין כוכבנית צעירה המפורסמת יותר בהתהללותה וחיי המין שלה מאשר באמנותה כשחקנית. היא מצידה, ששה להתראיין, אבל לא מידיו של אדם שבאופן כה ברור בז לה. היא מפוצצת את הראיון במסעדה, אבל איכשהו הם ממשיכים את המפגש בלופט הניו יורקי שלה. וכאן הראיון הופך אינטימי ואינטנסיבי יותר. האם זו קומדיה רומנטית, בה שני האנשים ההפוכים האלה יגלו שהם מאוהבים זו בזו? או שהם פשוט מזיינים האחד לשנייה את השכל, והכל למטרות ניצול הדדי? "ראיון לילי" הוא דוגמה נפלאה לסרט במינימום אמצעים שמצליח לנפק מקסימום תחושות. העלילה מתפתחת ומתגלגלת והדינמיקה בין שתי הדמויות נראית אמינה לחלוטין. סיינה מילר, בתפקיד הלינדסי לוהן שרוצה שיקחו אותה ברצינות ויתייחסו אליה כאל בן אדם, פשוט מצוינת באופן בו היא מצליחה שוב ושוב להפוך את היוצרות ולהפוך לשולטת בסיטואציה בה נדמה שהיא האנדר-דוג. "ראיון לילי" הוא כמעט דואט תיאטרלי, אבל בזכות העיסוק שלו במושגים כה קולנועיים כמו "דימוי", "פרסונה", והוא מעלה שאלות שלא מעט עיתונאים בוודאי מתחבטים בה: האם לינדסי לוהן (המטאפורית) יכולה להגיד לנו משהו על החיים שלנו שהילרי קלינטון (המטאפורית) לעולם לא תדע? וגם: בקשר בין עיתונאים וכוכבים, מי מביניהם הוא הרדוד יותר? המסקנות לא יחמיאו לעיתונאים מבינינו.

(עוד על "ראיון לילי", אחרי הצפייה שלי בו בפסטיבל ירושלים: כאן).

Categories: ארכיון, ביקורת

3 Responses to “אוף דה רקורד”

  1. רני 15 ספטמבר 2007 at 16:11 Permalink

    את "מלך של קבצנים" לא ראיתי (ואיכשהו הוא לא ברשימת הסרטים שאני רוצה לראות) אבל את "ראיון לילי" ראיתי עוד בפסטיבל ירושלים והוא אכזב אותי קשות. התחושה היתה של תרגיל שנה א' למחזאים מתחילים. המשחק אולי היה מצוין (והייתי שם לב לסיינה מילר, שמופיעה גם ב"אבק כוכבים" המענג שיוקרן בקרוב בארץ) אבל התסריט היה נדוש, התפניות העלילתיות היו צפויות מראש, וגם האמירה של הסרט לא חידשה דבר. בתום הסרט שאלתי את עצמי מדוע בכלל היה שווה לטרוח ולהביא את התסריט הזה אל המסך. לא מצאתי תשובה מספקת. מסטיב בושמי, שכבר הוכיח את עצמו כאדם מוכשר ביותר, ציפיתי ליותר. הרבה יותר.

  2. איתן 15 ספטמבר 2007 at 22:56 Permalink

    "ראיון" – מסכים עם כל מילה שכתבת, יאיר.

    אני מנסה לגלגל בראשי את השאלה למה את "ראיון" אהבתי, ואת "משחקי בילוש", החדש של קנת בראנה, כל כך שנאתי. שניהם רימייקים, שניהם דואטים לשני שחקנים ולוקיישן אחד, ובשניהם התסריט גדוש התחכמויות ומשחקי כוח. אני חושב שהתשובה טמונה בגישת הבימוי השונה של בושמי ובראנה. נראה לי שבראנה לא התייחס ברצינות לטקסט שלפניו, ושיחק בהתחכמויות משלו. הוא משחק בכל מיני גאדג'טים וכפתורים, הוא מצלם את הסרט בצורה מתחכמת (כל הסצינה הראשונה, לדוגמא, מצולמת כשהמצלמה תלויה על התקרה, מביטה למטה), והוא בעצם לוקח הרבה מהפוקוס משני השחקנים. בושמי, שמשחק בעצמו באחד משני התפקידים הראשיים, באמת מנסה לברר מה יש שם מתחת לקליפה שהבחורה הזאת וכל מה שהיא מייצגת עוטים על עצמם, ובאותה הזדמנות נחשף בעצמו. הוא נותן לסיפור להוביל את השחקנים ואת תנועת המצלמה שמשרתת את הסיפור. אצל בראנה זה הפוך.

  3. חדוה 6 אוקטובר 2007 at 7:17 Permalink

    לדעתי, הסרט "מלך של קבצנים" הוא סרט גדול מכל אלה, שנראו על מסכינו בעבר. סרט ,בו מתמודד הבמאי עם שאלות אקואליות קשות ביותר, סרט בו מעז הבמאי להתמודד עם צילומי שטח מרהיבים,סרט בו המוסיקה מפליאה להעביר את המסר היהודי ובכלל, משחק מדהים של השחקנים ומורגשת טביעת ידו של הבמאי בכל אחד ואחד מהם! כל הכבוד! ואם יש מי מהמבקרים שהסרט אינו יאה לו, הרי הצופים מחוץ למדינה וודאי יעריכו את הסרט יותר! בהצלחה!


Leave a Reply