שתי ביקורות מגיליון "פנאי פלוס" האחרון: "מלך של קבצנים" ו"ראיון לילי".

פישקה במילואים
"מלך של קבצנים" היא הפקת ענק שהולכת לאיבוד ביער

יש שני דברים שאני מייחל שהקולנוע הישראלי יעסוק בהם: עיבודים לטקסטים יהודיים (שהרי אם קולנוענים ישראליים לא יעבדו למסך ספרים וסיפורים יהודיים, מי כן?), וסרטי פעולה. והנה בא "מלך של קבצנים", סרט הבכורה של במאי התיאטרון אורי פסטר, ומגשים לי בסרט אחד את שתי השאיפות: גם עיבוד למנדלי מוכר ספרים, וגם סרט הרפתקאות היסטורי. אלא שהתוצאה מרסקת את חלומותיי אל צוקי המציאות. "מלך של קבצנים" – מאת המפיקים של "אדמה משוגעת" (למרות שצולם שנה קודם והתמהמה ארוכות בצאתו) – מתרחש במאה ה-16 על גבול פולין ורוסיה. היהודים סובלים מפוגרומים מצד הפולנים, וכאילו לא די בכך חבורת פושעים יהודית בראשות עמוס לביא שודדת אף היא את התושבים היהודיים. עד שקם לו אחד בשם פישקה, לב אמיץ היהודי, יתום צולע שאוהב ללמוד תורה, אבל מתגלה כלוחם ומנהיג שמכניע את מנהיג הכנופיה ומגייס את הבנדיטים היהודיים למלחמה בפורעים הפולנים. בדרך עולות שאלות אקטואליות: מה מגן על העם היהודי, הצבא או התורה? והאם ראויים לומדי התורה להגנת הצבא שאין הם מתגייסים אליו. הקונפליקט הזה, בין שירות בצבא להגנת התושבים ובין לימוד תורה, מוביל לתוצאות טרגיות. אלא שאגדת העם המעוצבת והגרנדיוזית לוקה בהחלטות בימוי בעייתיות, החל בשפת הדיבור (עברית הפוכה מדברים שם כולה. יודה נשמעים הם כמו) וכלה בשאלות עלילתיות בסיסיות שהסרט פשוט מדלג עליהן בריצתו מסצינת פאר אחת לשנייה. הרגעים בהם הסרט דובר רוסית הם הטובים ביותר בו (לפחות לאוזניי) בהם האמינות הבסיסית אינה מוטלת בספק ואז אפשר לדמיין שזה איזשהו אפוס היסטורי של צ'ן קאיגה היהודי. החמצה גדולה היא זו.

לוׁפט גשעפט
משנה:
"ראיון לילי" הוא דואט לשני שחקנים שהופך לפינג פונג ארסי משובח

אח, כמה עסיסי הוא הסרט הזה. שני אנשים. חדר אחד. מדברים הלוך ושוב. שניהם לא רוצים להיות שם, שניהם מוכרחים, למען הקריירה שלהם. סטיב בושמי, בסרטו הרביעי כבמאי, והטוב ביותר, מביים גרסה מחודשת לסרטו הכמעט זהה של הבמאי ההולנדי המנוח תיאו ון-גוך (קרוב משפחה רחוק של אחיו של הצייר המפורסם). בושמי עצמו מגלם עיתונאי שחוק, המתמחה בראיונות פוליטיים, בכתבות על עניינים שברומו של עולם. אלא שעורכו, שאיבד בו אמון, שולח אותו למשימה שהוא מגדיר שהיא פחותת כבוד עבורו: לראיין כוכבנית צעירה המפורסמת יותר בהתהללותה וחיי המין שלה מאשר באמנותה כשחקנית. היא מצידה, ששה להתראיין, אבל לא מידיו של אדם שבאופן כה ברור בז לה. היא מפוצצת את הראיון במסעדה, אבל איכשהו הם ממשיכים את המפגש בלופט הניו יורקי שלה. וכאן הראיון הופך אינטימי ואינטנסיבי יותר. האם זו קומדיה רומנטית, בה שני האנשים ההפוכים האלה יגלו שהם מאוהבים זו בזו? או שהם פשוט מזיינים האחד לשנייה את השכל, והכל למטרות ניצול הדדי? "ראיון לילי" הוא דוגמה נפלאה לסרט במינימום אמצעים שמצליח לנפק מקסימום תחושות. העלילה מתפתחת ומתגלגלת והדינמיקה בין שתי הדמויות נראית אמינה לחלוטין. סיינה מילר, בתפקיד הלינדסי לוהן שרוצה שיקחו אותה ברצינות ויתייחסו אליה כאל בן אדם, פשוט מצוינת באופן בו היא מצליחה שוב ושוב להפוך את היוצרות ולהפוך לשולטת בסיטואציה בה נדמה שהיא האנדר-דוג. "ראיון לילי" הוא כמעט דואט תיאטרלי, אבל בזכות העיסוק שלו במושגים כה קולנועיים כמו "דימוי", "פרסונה", והוא מעלה שאלות שלא מעט עיתונאים בוודאי מתחבטים בה: האם לינדסי לוהן (המטאפורית) יכולה להגיד לנו משהו על החיים שלנו שהילרי קלינטון (המטאפורית) לעולם לא תדע? וגם: בקשר בין עיתונאים וכוכבים, מי מביניהם הוא הרדוד יותר? המסקנות לא יחמיאו לעיתונאים מבינינו.

(עוד על "ראיון לילי", אחרי הצפייה שלי בו בפסטיבל ירושלים: כאן).

ציוץ