פורסם ב"פנאי פלוס", 15.6.2011

ג'ורג' היקנלופר, במאי הסרט "העסקן", התפרסם דווקא כדוקומנטריסט משובח בזכות סרטו התיעודי "לבבות המאפליה". הסרט ההוא, שחוגג השנה יום הולדת עשרים, בו הוא לקח את חומרי הגלם שצילמה אלינור קופולה, אשתו של פרנסיס, על הסט של "אפוקליפסה עכשיו" וערך אותם לאחד סרטים המבעיתים על הטירוף שנקרא עשיית סרטים. "לבבות המאפליה" מציג היטב איך במאי נכנס כל כך לדמות, לתוך סמי האשליה של הקולנוע, עד שהוא הופך בעצמו לדיקטטור מטורף – מעין קולונל קורץ – שמסכן את חייו שלו, ואת חיי אלה הסומכים עליו. וטירוף הוא מחלה מידבקת: נדמה שכל מי שהיה שם על הסט המטורלל הזה בפיליפינים קצת איבד את דעתו.

מאז, היקנלופר – שהלך לעולמו בגיל 47 לפני מספר חודשים, רגע לפני בכורת "העסקן" – נע הלוך ושוב בין סרטי תעודה וסרטי עלילה, כשדווקא סרטי תעודה שלו היו טובים בהרבה מהסרטים העלילתיים. אבל בכולם הסתתר קו תימאטי מאחד: אנשים שקשורים באופן כזה או אחר לעסקי השעשועים ושנפילתם הגדולה מגיעה כשהם שואפים יותר מדי מאוויר הפסגות הדליל ומפסיקים להבחין בין אמת ובדיה. זו הדרך שאני רוצה לקרוא גם את "העסקן", למרות שלכאורה מדובר בדרמה פוליטית. זו גם, להפתעתי הרבה (אחרי שלא חיבבתי אף אחד מסרטיו העלילתיים הקודמים), סרטו העלילתי הטוב ביותר, וסרט מהנה עד מאוד.

לכאורה, "העסקן" מספר סיפור שהכרנו מכותרות העיתונים הבינלאומיים מלפני כחמש שנים. למעשה, הסרט מספר סיפור על שחיתות שלטונית שכמוהו אנחנו קוראים כמעט מדי יום גם בעיתונות המקומית. זהו סיפורו של ג'ק אברמוף, שהיה לוביסט בכיר בוושינגטון. אם אתה איש עסקים או קבוצה בעלת אינטרס ואתה רוצה שחוק שמיטיב איתך, או מרע איתך, יעבור או יקבר, אתה שוכר שתדלן שיתווך בינך ובין נציגי השלטון כדי לעזור ולשכנע אותם מה הדרך הנכונה להצביע. לכאורה, אין בכך שום דבר פלילי. כל עוד באמת לא נעשים דברים פליליים. כמו שוחד. או איומים. או סחיטות. אבל מה ש"העסקן" מציג היטב הוא עד כמה העניין הזה שנקרא "שחיתות" הוא נזיל וגמיש וכמעט בלתי נראה. למעשה, זהו סרט ללא איש רע. אין כאן אף אחד מושחת, לפחות לא כמו שהיינו מצפים לראות שחיתות בקולנוע. אין נבל. יש אנשים שמאמינים בצדקת דרכם ובאמצעים שהם יעשו כדי שדרכם תנצח.

ומה צדקת דרכו של אברמוף? הוא מסטול לגמרי על אלוהים. הוא יהודי חובש כיפה, מת על "כנר על הגג", אוכל כשר, מעביר שיעור תורה שבועי בו הוא מראה איך התורה מלמדת אותנו שהרפובליקנים הם אנשי המפלגה הנבחרת על ידי הקדוש ברוך הוא. והוא יעשה כל דיל נכלולי שהוא יכול כי יש לו משימה: לגייס כספים כדי לבנות בית ספר יהודי לבניו, ולעסוק בעשרות מפעלי הצדקה שאותם הוא הקים, והם אלה שבאמת מעניינים אותו. בקיצור, האיש צדיק. נוכל, אבל צדיק. בחיי שהסרט הזה גרם לי לקרוא את הכתבות על פרשת הולילנד מסוף השבוע שעבר בטון אחר לגמרי ואיכשהו להבין איך קורה שאנשים חושבים שהם עושים טוב, בשעה שהמשטרה מודיעה להם שהם למעשה עברו על החוק.

אבל יש ב"העסקן" מימד נוסף, שאלוהים הוא רק חלק קטן ממנו: הקולנוע. וגם איזשהו שיגעון גדלות ודלוזיה. ג'ק אברמוף חולה על קולנוע. הוא כל הזמן מצטט סרטים. כבר בסצינת הפתיחה, בה נואם אברמוף לעצמו, מול ראי, בשעת צחצוח שיניים – קווין ספייסי במיטבו שם – הוא נראה לנו כבבואה בתוך בבואה ולא ברור לנו האם זה ציטוט-על-ציטוט-על-ציטוט. אברמוף גם הפיק סרטים לדולף לונדרגן, לפני שנטש את תעשיית האשליות ההולוודית ועבר לתעשיית האשליות הוושינגטונית. ונדמה שאיפשהו שם הוא איבד קשר עם המציאות. אברמוף הפך לדמות בסרט על חייו – משהו בין מיוזיקל לסרטי גנגסטרים – כשהוא לכל אורך הזמן הזה היה בטוח שכל מה שהוא עושה כשר למהדרין. היקנלופר – בעזרת התסריטאי נורמן סניידר (מי שכתב לדיוויד קרוננברג את "תאומי המריבה") – יצר כאן פרופיל מרתק, ומבוצע בדקדקנות מרשימה למדי – של אדם כה נגוע במגלומניה, שהוא בטוח שכל הקומגרס עובד עבורו. יש כאן גם אמירה מבדרת למדי על האופי של עסקני הקולנוע, שאם יבוא יום והם יעברו לוושינגטון הם ייעצרו כולם. בהוליווד כל העסקים האלה עדיין חוקיים.

ציוץ