26 ספטמבר 2007 | 07:38 ~ 17 תגובות | תגובות פייסבוק

תמונות חיפניות

לא שמתי לב לזה קודם: פסטיבל ירושלים הוא לקולנוע. פסטיבל חיפה הוא לסרטים.

סרטים או קולנוע

=========

אז מה לראות בפסטיבל חיפה שמתחיל מחר?

שמוליק דובדבני ממליץ על “סאלו” של פזוליני, “ימים ורוחות” הטורקי, “הגירוש” של זוויאגינצב, “בחזרה לנורמנדי” של ניקולה פיליבר, “אופיום, יומנה של משוגעת” ו”כביריה” האילם.

מאיר שניצר, בטקסט משובח, על “אופיום”, “בחזרה לנורמנדי”, “ימים ורוחות”, “אופוריה”, “הגירוש” ו”אלכסנדרה” של סוקורוב.

אורי קליין מסביר היטב למה הקרנת העותק המשופץ של “כביריה”, הספקטקל האיטלקי מ-1914, הוא אירוע קולנועי.

והנה ההמלצות והאזהרות שלי:


גרסה מורחבת. הקטע המקורי התפרסם ב”פנאי פלוס”, 25.9.2007

בשעה שאתם ביליתם את החגים, אני ניקיתי מעליי את כתמי הדם. תחילה צפיתי ב”המסור 3″, סרט האימה האולטרה-אלים שעולה מחר בבתי הקולנוע (וביקורת עליו תקראו במדורי). הרג, רצח, אלימות, גרונות משוספים, איברים כרותים, גפיים תלושים, עיניים מנוקרות, ילדים מתים, וסצינה דוחה למדי עם חזירים מתים, רקובים ומעיהם השפוכים. טוב, בוודאי תוכיחו אותי, מה אתה רוצה? מי שהולך לזבל, סובל מצחנת האלימות. צודקים. אז הנחתי בצד את “המסור 3″ ופניתי לצפייה איכותית ותרבותית במיטב הקולנוע הבינלאומי לקראת פסטיבל הקולנוע בחיפה שייפתח מחר (חמישי, מוצאי סוכות), ויימשך שבוע. ומה אני רואה? ב”אהבה מטורפת” התיעודי מתיז גבר חולה אהבה חומצה על אהובתו ומעוור אותה. ב”פזוליני”, גם הוא תיעודי, משוחח הבמאי האיטלקי המנוח עם מראייניו על רקע צילומי סטילס מסרטו האולטרה-אלים בן ה-32 שנה “סאלו: או, 120 הימים של סדום” (שעותק מחודש שלו יוצג בפסטיבל), בו תמצאו הרג, רצח, אלימות, עקירת עיניים, תלישת לשונות, אונס ואכילת צואה. ואז פניתי ל”בחזרה לנורמנדי”, גם הוא תיעודי, וקיוויתי לסרט כפרי פסטורלי. אך הוא נפתח עם סצינת המלטה של חזיר, ואז החייאתו של חזיר. אמנם לא רצח או מוות, אבל מבט גרפי ופלסטי אל קרבי המכונה הביולוגית בשיא ריריותה. ב”השעות והרוחות” ראיתי המלטת עגל, וב”אופוריה” ראיתי איש רוצח פרה. וב”הרסיסים של טרייסי” צפיתי בניסיון אונס ושיסוף גרון. פתאום האלימות המוקצנת, המופרכת במכוון, של “המסור 3” נראתה לי מבדרת, מגוחכת ובלתי מזיקה. ואז בארוחת ראש השנה בהה בי ראש של דג מת מצלחת החג, כששאר חלקיו נתחנו לעיסה אפורה והוגשו עם פרוסת גזר דקה. ואומרים לי שהוליווד אלימה? הוליווד אלימה? הוליווד זה משחק ילדים, זה קומי, זה מיוזיקל, זה פלסטיק. כל השאר היה הרבה יותר טראומטי. הבו לי פסטיבל של סרטי “המסור”, “הוסטל” וכל דבר של רוב זומבי. אני צריך לפוקק את עצביי.

אכזבה. זה מה שחשתי בתום דפדוף בתוכניית פסטיבל חיפה. אחרי מהדורה מופלאה ב-2006, שגרמה לי ולכמה מעמיתיי לתהות האם סוף סוף עקף הפסטיבל החיפאי את מתחרהו העשיר והמבוסס מירושלים, חוזר השנה הפסטיבל החיפאי למימדיו הצנועים. כמובן שאני אולי דורש ממנו יותר מדי: גם אחרי האכזבה הזאת מצאתי כמות עצומה של סרטים שאני רוצה לראות, ואחרי שצפיתי בכמה מהסרטים שלא ידעתי שאני רוצה לראות אני חייב לתייג כמה מהם כהפתעות נעימות ולצאת לחפש עוד כאלה. אבל בשנה בה נדמה שלא מעט מבכירי הבמאים הנפיקו סרט חדש, נורא מתסכל לדפדף בתוכנייה החיפאית ולראותם נעדרים: האחים כהן, פול תומס אנדרסון, קלוד שברול, אריק רוהמר, וודי אלן, בריאן דה פלמה, וונג קאר וויי, אנג לי, קרלוס רייגדאס, גאס ון סאנט, בלה טאר, דיוויד גורדון גרין, פול האגיס, דיוויד קרוננברג, ג’יימס גריי, אייבל פררה. כן, אני יודע. חלקם כבר נקנו להפצה, חלקם מסתובבים בפסטיבלים גדולים יותר ולא פנויים לחיפה, חלקם רוצים יותר מדי כסף על השתתפות. כך שהעדרו של סרט לאו דווקא מעיד על רשלנות אצירתית, אלא על צירופי נסיבות. ובכל זאת: אכזבה.
אבל, למען האיזון, יש כמה שמות גדולים שכן יוצגו: מייקל ווינטרבוטום, פולקר שלונדורף, דיוויד מקנזי, תמרה ג’נקינס, אלכנסדר סוקורוב, אנדריי זוויאגינצב, דניאל לוקטי, ירז’י מנזל, ניקולא פיליבר, בילה אוגוסט, קתרין ברייה, אלכסיי בלבנוב, רובר גדיגיאן, קנת בראנה, עמוס גיתאי, ואחד הבמאים העכשויים האהובים עליי – פן-אק רטאנארואנג התאילנדי. לא ראיתי אף אחד מהסרטים החדשים של הבמאים האלה, אבל בהחלט אנסה לראות את כולם במהלך סוכות.
אלא שחוץ מהסרטים שכבר ידעתי שאני רוצה לראות – וצרפו לרשימה הנ”ל גם את “שכתוב” של יואכים טרייר, את “ליידי צ’טרלי” של פסקל פראן, את “גן חיות” ו”הרוחות של סיטה סוליי” התיעודיים ואת חופן הסרטים הישראליים העלילתיים שיתחרו בפסטיבל – ראיתי בימים האחרונים כמה סרטים שלא שמעתי עליהם הרבה, על חלקם לא שמעתי דבר, באתי אליהם ללא ציפיות, ונשביתי בקסמם. אני בזאת ממליץ לכם עליהם:

אהבה מטורפת. סרטו התיעודי של דן קלורס אינו מהווה הישג קולנועי יוצא דופן. אני מציין זאת בראש ובראשונה כי נדמה לי שהשנים האחרונות ראו התעוררות סגנונית מרשימה בתחום התיעודי, שנדמה שפסחה על הסרט הזה. אבל במקרה הזה מי צריך סגנון כשמולו מונח סיפור כה מופרך, מעוות ומשונה כמו זה המוצג כאן. בסופו של הסרט נותרתי עם תובנה אחת מאוד פשוטה: אני לא יודע דבר על המין האנושי. בני אדם הם יצור משונה מאוד. הנה התקציר: בסוף שנות החמישים התאהב עורך דין עשיר בצעירה בעלת מראה של כוכבת קולנוע. הוא נהייה כפייתי כלפיה. הוא הבטיח לה נישואים, למרות שכבר היה נשוי. הוא אף הציג בפניה תעודת גירושים מזויפת כדי שתיעתר לחיזוריו. אך כשהיא דחתה אותו והתארסה לאחר הוא שכר כמה בריונים שהגיעו אליה הביתה ושפכו חומצה בפניה. הנערה, בת ה-22, התעוורה. מאותו רגע היא נעלה את עצמה ואת חייה בחדרון קטן ולמעשה בודדה עצמה מהעולם, ומשאר הגברים. הגבר, שנושא שפיותו חוזר ונידון שוב ושוב במהלך הסרט, נשלח לכלא, שם שהה כמעט 15 שנה, עד תחילת שנות השבעים. בצאתו הוא התחיל שוב לחזר אחר אותה אשה. הפעם – מי היה מאמין – היא נעתרה לו. השניים נישאו. זה המקום בו הקולנוע התיעודי גובר על הקולנוע העלילתי: אין שום סיכוי שמישהו היה יכול לכתוב תפנית כזאת בעלילה ושהיא תתקבל כהגיונית. ואולי אני טועה. אלא שהסיפור לא מסתיים גם כאן: השניים, שמעלליהם כבר תועדו בעיתוני שנות החמישים, הפכו לאייטם תקשורתי קוריוזי מבוקש גם במהלך שנות השבעים. איש לא הצליח להבין איך הקורבן מסכימה להינשא לאיש שחיבל בה. חבריה טוענים שאולי זו נקמתה בו. אולי. אלא שיש תפנית נוספת: עשר שנים אחרי הוא שוב מגיע לבית משפט, עם סיפור דומה – רומן שניהל מאחורי גבה של אשתו העיוורת הסתיים באיומי מוות שלו לעבר האשה האחרת. ושוב, הצמד הניו יורקי הזה הפך לחביב הטבלואידים, כשאשתו מתייצבת לצידו. קלורס, תודה לאל, לא מנסה לספק הסברים פסיכולוגיים. הסרט נקרא “אהבה מטורפת” ודומני שבזה העניין. אהבה, אתם יודעים, גם עיוורת. סרט שפשוט קשה להאמין שכל מה שמסופר בו אמיתי.

ימים ורוחות. ההפתעה הגדולה של מקבץ סרטי הפסטיבל שראיתי בשבועות האחרונים. כשמולך עוד ועוד סרטים רוסים, אוזבקים, קזחים וצרפתים, הצפייה – חוששני – מתחילה להיות חסרת סבלנות, קצובה בזמן. אם הסרט לא תופס, הוא עף החוצה. אני מניח שבדרך זו החמצתי אולי כמה סרטים ראויים שהתחילו לאט, ואני מקווה שבמהלך הפסטיבל אצליח להדביק פערים ולתקן עיוותים. אבל הסרט הזה תפס אותי. הוא איטי מאוד, לירי, שקט, בוהה בשמים, כל מה שצפייה חסרת סבלנות אמורה להתקומם נגדו, אבל הוא היה די מופלא. לא שלם, די בוסרי, עם המון רעיונות קולנועיים טובים שחלקם לא מתאימים זה לזה, שחלקם נראו מאולצים, מה שלא תרצו. אבל הוא היה קסום. זה סרטו של הבמאי הטורקי ריחא ארדם, שזה סרטו הראשון שאני רואה, אבל הוא הזכיר לי את סרטיו של במאי טורקי עכשווי אחר, נורי בילג’ ציילאן (שסרטו “אקלים” הוצג בפסטיבל הקודם), שאת סרטיו אני מאוד אוהב. “ימים ורוחות” מתרחש בכפר טורקי נידח ועוקב אחר שלושה ילדים ויחסיהם המאוד טעונים ומרירים עם הוריהם. ילד אחד, למשל, מייחל למותו של אביו, אימם הכפר. בשלב כלשהו הוא מתחיל לנסות ליישם את משאלתו. ילד אחר מאוהב במורת הכפר. וכשהם מביטים סביבם, הם רואים שהמתח הזה, בין ילדים והוריהם, לא חולף גם בבגרות. ובמקביל לאירועים הקטנים בחיי היומיום שלהם, המתועדים בשוטים נפלאים של הליכות סטדיקאם בין סמטאות הכפר המיושן, הסרט מתבונן בטבע. הוא מחולק לפרקים על פי חלקי היום, אבל בסדר כרונולוגי הפוך, והוא מציג את העלילות כמין שלבים מחזוריים בתהליכי הטבע. אין כאן שיאים גדולים, או דרמות ענקיות, אבל יש ליריות וחיפוש מרשים מאוד אחר שפה קולנועית. בדיוק מסוג הסרטים שלעולם לא תפגשו מחוץ לפסטיבל קולנוע, ושלא כדאי להחמיץ במהלכו.

אופוריה“. כמעט כנ”ל, אבל טיפה פחות. סרט הבכורה של הבמאי איוון ויריפאייב (הנשוי לשחקנית המופיעה בעירום מלא בתפקיד הראשי). הסרט הזה הוא כולו התפננות של במאי ומצלמתו על לוקיישנים, אווירה וזוויות צילום. הוא זורק כמה דמויות אקסצנטריות, שכאילו נתלשו מסרט של אמיר קוסטריצה, לאמצע שום מקום בערבות הרוסיות, ומתחיל להתעופף מעליהם עם מצלמות. העלילה דלה אבל רבת אמוציות ונפץ: איש מאוהב באשה נשואה, בעלה נשבע להרוג אותו. התוצאה הסופית כמעט זניחה, אבל היא מהנה למדי בעיקר כי יש פה איזשהו שילוב עכשווי מאוד בין פרימיטיביות עלילתיות, ונהנתנות קולנועית טכנית בהעברתם למסך.

הרסיסים של טרייסי“. ברוס מקדונלד הקנדי התחיל את דרכו כעורכו של אטום אגויאן לפני שנהיה במאי – ואני מוסיף: רואים (מאז הוא ביים הכל, החל בסרט הפולחן “כביש 61″, דרך פרקים ב”תיכון דגראסי” המחודש ועד “הכי גאים שיש”). ל”רסיסים של טרייסי” יש, בראש ובראשונה, את השם שאני הכי אוהב מבין סרטי העת האחרונה (הסרט הוצג ממש לפני כשבוע בפסטיבל טורונטו). ובאשר לסגנון: דמיינו את אטום אגויאן, מיכאל הנקה, לארי קלארק ומייק פיגיס נכנסים לבלנדר. זו התוצאה. טרייסי ברקוביץ היא נערה בת 15 שכל ילדי כיתתה מציקים לה והוריה מזניחים אותה. כשלבית הספר מגיע נער חדש היא מתחילה לדמיין שהיא בתוך קומיקס, או טבלואיד או טריילר לסרט רומנטי בו מתועדת אהבתם. המעבר בין מה שקורה בתוך ראשה של טרייסי למה שקורה מחוצה לו מוצג על ידי תצוגה מתמדת של מסכים מפוצלים, פריימים בתוך פריימים, ועריכה מאוד קופצנית וסדוקה. התוצאה נראית בתחילה מאוד מעצבנת ואף גחמנית (ע”ע מיק פיגיס), אבל בזכות הופעתה המצוינת של אלן פייג’ (“הארד קנדי”) והפסקול של ברוקן-סושיאל-סין (“חצי נלסון”) הסרט מצליח להתגבש ולהפוך למעין מניפסט מגומגם אבל יפה של נערה שתפיסת המציאות שלה מנותצת, אולי מבחירה ואולי בהשפעת התרבות שסביבה. אותה אלן פייג’, אגב, משכה תשומת לב באחרונה בפסטיבל טורונטו בזכות סרט נוסף בכיכובו: “ג’ונו” של ג’ייסון רייטמן. כך שכנראה עוד נשמע עליה.

ועצה תפעולית:

פסטיבל חיפה נותר אירוע קטן וחמוד, כמעט שכונתי באופיו. יש לכך יתרונות רבים בכל הקשור באווירה, אבל חסרונות כשזה מגיע לצד האירגוני. אחת הבעיות הגדולות בו הוא איכות אולמות ההקרנה. למעט שלושת האולמות המוצלחים במתחם האודיטוריום על פסגת הכרמל (ובראשם אולם רפפורט), שאר האולמות לוקים בחסר. האולם במוזיאון טיקוטין הציג בשנים קודמות איכות הקרנת וידיאו ירודה וסאונד צורם. ולמרות שלא מעט ממיטב סרטי הפסטיבל מוצגים שם, ראוי להתרחק ככל הניתן משני האולמות בקולנוע פנורמה, בהם האולם קטן, המסך עוד יותר, ובאחד משני האולמות חלק נכבד מהכסאות ממוקמים בזווית אלכסונית למסך.

17 תגובות ל - “תמונות חיפניות”

  1. דן ברזל 26 ספטמבר 2007 ב - 8:16 קישור ישיר

    ההבדל הוא לא רק בין “פסטיבל סרטים” ל”פסטיבל קולנוע”. שימו לב שפסטיבל ירושלים מציין את שמו גם בערבית ובאנגלית, ובכך מצביע על הרב-לאומיות שלו. לעומתו, דווקא פסטיבל חיפה מציין את שמו בעברית בלבד. וזה כשחיפה היא עיר שמתהדרת תדיר בהיותה עיר מעורבת, ובפסטיבל שמתהדר בשם “שכנים” ובא לקדם את השיתוף היהודי-ערבי.
    משעשע.

  2. רותם 26 ספטמבר 2007 ב - 10:38 קישור ישיר

    אופיום, אופיום, אופיום- נראה היה כמו סרט טלויזיה סוג ג’ כשראינו את זה. גרסא עם מעט סקס של כ”שניטשה בכה”.
    ננסה לתת לזה הזדמנות שנייה אולי?

  3. דורון פישלר 26 ספטמבר 2007 ב - 11:22 קישור ישיר

    הלוואי שפסטיבל חיפה היה פסטיבל סרטים, אבל למרות השם, הוא מתנהג הרבה יותר כמו פסטיבל קולנוע. יותר מזה, התכניה השנה נראית כמעט כמו פארודיה על התדמית של פסטיבלי קולנוע: הרבה קולנוע איטי מאזרביג’ן הדרומית שבו במשך שעה וחצי לא קורה כלום ואז מישהו מת, קולנוע אילם באורך שלוש שעות, והקרנה חגיגית למה שנחשב לאחת התופעות הדוחות ביותר בתולדות הקולנוע (ולכן גם ליצירת מופת). סרטים כמעט שלא מצאתי שם.

  4. סטיבי 26 ספטמבר 2007 ב - 11:45 קישור ישיר

    קודם כל: ‘גם אם האכזבה הזאת’? טעות או שחסרות מילים?

    דבר שני: אני קראתי אצל שניצר משהו שהוא לגמרי לא המלצה על הרוסים. מי מאיתנו צריך לקרוא שוב?

    ובנוגע לפנורמה: יש סרטים שמקרינים רק שם. וזה כולל את כל השלושה שאני הולכת לראות. מה לעשות.

  5. יוסי 26 ספטמבר 2007 ב - 14:01 קישור ישיר

    מה עם קצת הרחבה לגבי הסרטים הישראלים?

  6. דורון - לשעבר דואל 26 ספטמבר 2007 ב - 14:30 קישור ישיר

    השנה אני מגיע רק ליום אחד, וגם הוא נבחר יותר בגלל אילוצי לו”ז ופחות בגלל רשימת הסרטים הלא מאוד אטרקטיווית.
    מרשימת ה”חובה לראות” אראה את אלכסנדרה של סוקורוב, למרות שסרטים קודמים (מעטים) שלו כמעט הטילו עלי תרדמה, הסרט הזה נראה קומוניקטיבי יותר.
    חוצמזה אראה את זרים בניו יורק, שנשמע כמו גרסה שבדית ל”לפני הזריחה/אחרי השקיעה”.
    אני מקווה להצליח לדחוף עוד גיחה צפונה, אבל עוד לא ברור לי בשביל מה…
    סטיבי – יאיר רק כתב ששניצר כתב “טקסט משובח על…” ללא התייחסות ביקורתית על הסרטים.

  7. אורי 1 26 ספטמבר 2007 ב - 14:32 קישור ישיר

    הנה משהו שנראה לי כדאי להיזהר ממנו: “משמורת” של עירית לינור. נכון שלא שופטים יצירה לפני שרואים אותה, אבל מהקליפ שחורשים בערוץ 2 [וקרן פלס שרה נורא] ומהקטע שהופיע באתר של קשת, זה נראה כאילו לינור שוב משחקת במגרש הביתי שלה – גבר שלא מתחשב באישה [במקרה הזה אב ובתו] ובגלל זה החיים שלה ממורמרים. ושוב נראה שכל הגברים חלאות אדם והנשים מסכנות. זאת הייתה מנטרה חוזרת בשלושת היצירות הקודמות של הגברת [“חתולות הרעם”, “סירנה” ובעיקר “בנות בראון”]ונמאס מזה.
    מאידך, כמו ביצירות העבר, גם כאן יש קאסט חזק: דטנר, גורי, דניאלה קרטיס המסקרנת מ”מסכים” ובעיקר תגליות העונה: הילה פלדמן ויונתן ברק.

  8. סטיבי 26 ספטמבר 2007 ב - 15:01 קישור ישיר

    דורון – אני זוכרת שהיה כתוב שם ‘ממליץ על’ אחרי ה’משובח’. אולי זה השתנה (כמו ה’אם’) ואולי לא קראתי נכון (טעויות אופטיות, אתה יודע).

    עופטופיק: אני ממש אוהבת את הקינקס. סתם לשתף.

    רוה לסטיבי: אכן, שיניתי את הנוסח בגללך. אני רואה גם בהסתייגויות של שניצר סוג של המלצה להשתתף בדיון, אבל לא היתה לי כוונה ליצור בלבול. ההפניה היתה לטקסט, לאו דווקא לסרטים.

  9. דרורית 26 ספטמבר 2007 ב - 18:09 קישור ישיר

    יאיר, מה אתה אומר על “שפילברג על שפילברג”?
    (לא שיש לי סיכוי כרגע להגיע לחיפה, אייקון של אנחה עמוקה).

    רוה לדרורית: לא ראיתי, אבל זה חלק מסדרת סרטי הראיונות של ריצ’רד שיקל לערוץ TCM, וככזה אני מניח שהוא מקיף, מלוטש, בטוח מרתק, אבל נטול כל ערך קולנועי. לא הייתי טורח להגיע לחיפה רק בשבילו. וחוץ מזה, הוא תכף מוקרן ב-yes.

  10. סטיבי 26 ספטמבר 2007 ב - 19:19 קישור ישיר

    הידד! הסניליות לא החמירה!

  11. דורון - לשעבר דואל 26 ספטמבר 2007 ב - 20:02 קישור ישיר

    והתנצלות ממני…

  12. ברווז גומי 26 ספטמבר 2007 ב - 23:41 קישור ישיר

    לגבי הסידרה של לינור – שמעתי עליה הרבה דברים מבטיחים, ואז ראיתי את פרק הפתיחה. המשחק היה טוב (יונתן ברק בלט במיוחד), הכתיבה מהודקת והדמויות מאופיינות היטב. רק מה, לא נראה לי שאני אשאר לראות את הפרק השני.
    אגב, אין מה לחשוש מחוסר התפתחות ביצירה של לינור. הפעם גם הנשים חלאות אדם.

  13. דן ברזל 27 ספטמבר 2007 ב - 19:19 קישור ישיר

    ואילו אני ראיתי 6 פרקים מ”משמורת” של לינור (וגם את הקליפ. חורשים אותו? טוב לדעת. לדעתי קרן פלס דווקא מקסימה).

    כל מה שברווז כתב – המשחק, הכתיבה המהודקת ואיפיון הדמויות הדק – הכל נכון. רק לא לסדרה הזו.

    למי שרוצה לצפות במשך 50 דקות בעשר עירית לינוריות נושאות מונולוגים מרירים וציניים בגרוש האחת לשנייה ללא שום התפתחות תסריטאית, עומק, רגש או תחכום – אכן כדאי לראות. אני באופן אישי מעדיף לפרום את שרוכיי ולקשור אותם מחדש שוב ושוב ושוב עד ש-50 הדקות ייסתיימו, אבל היי, הכל עניין של טעם.

    למי שבכל זאת מתכוון לצפות בסדרה, אני מציע לעשות ניסוי. צפו ב-20 הדקות הראשונות של הפרק הראשון. המתינו חודש וחזרו לצפות בפרק החמישי. תופתעו לגלות שהדמויות והיחסים בינהן לא השתנו במאום. אני שם כסף שגם בפרק 10 לא משתנה דבר.

    אגב, לטעמי, מדובר ביצירה השוביניסטית והסקסיסטית ביותר שעלתה על המסכים בארץ זה זמן רב.

  14. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 0:20 קישור ישיר

    Thanks friend. That was fun seeing

  15. right size 28 ינואר 2011 ב - 7:48 קישור ישיר

    Good stuff, I anticipate reading more.


השאירו תגובה ל - אורי 1