26 ספטמבר 2007 | 16:32 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

סף השפה

בהנחה ובתקווה שענייני האנגלית ב”ביקור התזמורת” מאחורינו, אני חושב – ובזאת מציע – שהמפיקים והיוצרים חברי האקדמיה בישראל צריכים להתארגן ברגע זה, לדרוש כינוס של הנהלת האקדמיה ולהציע שינוי לאלתר של תקנון האקדמיה.
החוקים החדשים צריכים להיות:
– פיצול הבחירה ל”פרס הסרט הטוב ביותר” ו”נציג ישראל באוסקרים” לשתי קטגוריות נפרדות.
– הבהרה ברורה לסוגיה מהו סרט ישראלי. שפה? לוקיישן? אנשי צוות? אחוזי השקעה?
– הסרטים שייכללו בקטגוריית “נציג ישראל באוסקרים” יהיו כאלה שהאקדמיה עצמה, עם יועציה המשפטיים, יאשרו שהם עומדים בתנאים להיחשב מועמדים פוטנציאליים לאוסקר האמריקאי.
– הכללת כל איש צוות ושחקן המשתתף בסרט ישראלי כבעל זכות להיות מועמד.

למה?

שימו לב מה הולך לקרות בשנת תשס”ח. לחברת יולי-אוגוסט, האנשים מאחורי “ביקור התזמורת”, עומד לצאת “אדם בן כלב”: סרט דובר אנגלית, עם במאי אמריקאי, צלם גרמני, תסריטאי ישראלי שגר בלוס אנג’לס, לוקיישנים ברומניה וישראל וצוות שחקנים מעורב. האם זהו סרט ישראלי? האם הוא זכאי להיות מועמד לפרס אופיר? ואם הסרט הסרט זכאי להיות מועמד לאופיר, מה הרעיון שהבמאי, השחקן והצלם יהיו פסולים ממועמדות? ואם הסרט יכול להיות מועמד לאופיר, ואם הוא נפלא ומצוין, הרי שבגלל שהוא דובר אנגלית הוא כמובן לא יוכל להיות מועמד לאוסקר בשפה הזרה, מה שאומר שאין לו סיכוי לזכות בפרס אופיר, בו – כבר הבנו – נבחר הסרט שממילא תומכיו חושבים שהוא הנציג הכי ראוי לאוסקרים. וכך, חברת ההפקה שהכי הרוויחה השנה מהאיחוד הלא מוצדק של פרס הסרט והשליחה לאוסקר הולכת להידפק מאותו סעיף בשנה הבאה.
הגישה שלי: הסרט צריך להיות מועמד וכך כל איש צוות שעשה עבודה ראויה לשבח שעזרה לסרט להצטיין, ללא חשיבות הלאום או מקום מגוריו. וכדי שהסרט יוכל לזכות בתואר “הסרט הטוב ביותר” ללא חישובי אוסקרים הזרים לעניין, יש להפריד בין הקטגוריות.
ולא רק הם: לאורי ברבש יש קופרודוקציה ישראלית-פולנית דוברת אנגלית. לין רות, במאית טלוויזיה אמריקאית, ביימה בישראל עיבוד ישראלי דובר אנגלית ל”פנתר במרתף” של עמוס עוז, ואפילו ליצחק (צפל) ישורון יש סרט חדש דובר אנגלית (ולא אתפלא אם יהיה מינון רב של אנגלית בסרטם החדשים של עמוס קולק ועמוס גיתאי).
על פי התקנון הנוכחי, לאף אחד מהסרטים האלה אין שום סיבה להגיש מועמדות לפרסי אופיר. ממילא רוב יוצריהם ושחקניהם לא זכאים להיות מועמדים, וממילא אין לאף אחד מהם סיכוי לזכות באופיר כי הבוחרים מעדיפים לתת את הפרס לשגריר האוסקרים הפוטנציאלי. אם התקנון לא משתנה, התקווה היחידה שיש ליוצרים ולמפיקים של הסרטים האלה היא שהם יהיו מחורבנים, ואז הסוגייה לא תהיה כל כך משמעותית.

=========

ובינתיים, בספרד: לי מרשל, אחד ממבקרי הקולנוע של “סקרין אינטרנשיונל” ראה את “תנועה מגונה” של צחי גראד, שהוקרן בשבת בפסטיבל סן-סבסטיאן, ויצא מגדרו.

ציטוט 1:

A satirical social comedy turns into a terrific, slow-burn revenge drama in Israeli actor Tzahi Grad’s second directorial outing. Though the rough, low-budget production values will put off mainstream distributors, arthouse and genre specialists should take a look at this title, whose strong script and bravura performances – especially from Gal Zaid as the small guy who decides to stand up to the big boss – more than make up for its lack of technical polish.

ציטוט 2, המכיל הפתעה בסופו:

the clever thing about the script, backed up by Zaid’s fine performance, is the way that Michael’s progression from mild-mannered, defeatist family guy to courageous avenging hero is realistic every step of the way – at least until the final showdown, which is so unexpectedly over-the-top it feels like an ironic, tension-releasing nod to the conventions of the genre (at both San Sebastian screenings, the audience burst into applause at this point).

=========

ובינתיים, בלונדון: גם ה”לונדון טיימס” מגלה שהעתיד בקולנוע יהיה בתלת מימד, ומציג את הסיכויים והסיכונים שבעסק. מצד אחד: ג’יימס קמרון, דרימוורקס, רוברט זמקיס, סטיבן ספילברג ופיטר ג’קסון הולכים להוציא סרטים בתלת מימד בשנתיים הקרובות. מצד שני: האם בכלל יהיה איפה לצפות בהם? כרגע יש רק 1000 מסכים המותאימים להקרנת תלת מימד בכל העולם ועד 2009 צפויים להיות רק 5000 מסכים בכל העולם. בישראל, למשל, יהיו עד 2009 שלושה מסכי איימקס 3D. אבל האם יהיו כאן בכלל מסכי תלת-מימד בהקרנה דיגיטלית? אני מהמר שבעלי בתי הקולנוע המקומיים לא יזדרזו להשקיע בכך, ושמקסימום נזכה לראות את השקתו של אולם ה-3D-דיגיטל הראשון בארץ בתחילת 2009.
ג’יימס קמרון ושותפו, ג’ון לנדאו, אומרים בכתבה ב”טיימס” את שני המשפטים שגורמים להוליווד לקוות שה-3D יציל את חייהם: יהיה מאוד קשה לעשות עותקים פיראטיים של סרטים תלת מימדיים. וכרגע, כשאיכות ציוד הצפייה והשמע הביתיים כה משובחים, צריך למצוא משהו יוצא דופן כדי להוציא אנשים מהבית. האמת, סרט של קמרון בתלת מימד נשמע לי כמו הדבר שאני הכי מחכה לו. וכפי שכתבתי בעבר, כדי לראות את “בייוולף” של זמקיס – שיהיה למעשה הסרט הראשון שייצא בהפצה תלת מימדית גלובלית (באולמות שיאפשרו את זה) – אסע בנובמבר עד קריית ביאליק, שם יהיה המקום היחיד בארץ בו הוא יוקרן בגרסתו התלת מימדית.
ואגב, יש כבר עדכון לאחד הפרטים בכתבה של “הטיימס”: בשנה האחרונה הוכרז ש”אוואטר” של קמרון ו”מפלצות נגד חיזרים” של דרימוורקס, שניהם סרטי תלת מימד, ייצאו בדיוק באותו סוף שבוע, 20.5.2009. לפני כמה חודשים דרימוורקס הסכימו לזוז בשבוע, ל-13 במאי. אבל לבד מהעניין השיווקי, תקשורתי, היתה בעיה טכנית: בגלל ששני הסרטים רוצים לצאת בהפצה מקסימלית, באלפי מסכים באמריקה, התברר שעד 2009 פשוט לא יהיו מספיק מסכים כדי להכיל שתי הפצות ענק תלת מימדיות. השבוע ג’פרי קצנברג הודיע שהוא מזיז את יציאת “מפלצות נגד חיזרים” המונפש למרץ 2009. והוא כבר טבע ססמה אותה בוודאי יפמפם בשנה וחצי הקרובות: “ב-2009 הקיץ יתחיל במרץ”.

6 תגובות ל - “סף השפה”

  1. רז 26 ספטמבר 2007 ב - 17:58 קישור ישיר

    קצנברג קצת פספס את הרכבת. כבר בשנה הקרובה מרץ מתוכנן להיות החודש של לפחות שני יצרני בלוקבאסטרים – רונלד אמריך עם “10000 שנה לפני הספירה” ואולפן האנימציה בלו-סקיי עם “Horton Hears a Who”. בכלל, בלו-סקיי מנהלים את חודש מרץ בקופות ביד רמה מאז “עידן הקרח”, ולא ממש ברור למה קצנברג החליט לנסות להפריע להם, כשהם אף פעם לא ניסו להסתבך אתו בקיץ.

    רוה לרז: אני חושב שקצנברג אזר את הבטחון להזיז את הסרט שלו למרץ בזכות ההצלחות של “עידן הקרח” ו”300″ (האפרילי).

  2. מרון 26 ספטמבר 2007 ב - 18:23 קישור ישיר

    אני חושב שהסרט שצריך להשלח לאוסקר הזר הוא הסרט הטוב ביותר ולא צריכה להיות שוב הפרדה (איזה הגיון יש לשלוח לא את הסרט הטוב ביותר אלא אחד פחות טוב?).
    אני חושב שכך גם תמיד מצביעים.
    מעריב עשו שבוע שעבר סקר מיוחד לקראת פרסי אופיר והם הוסיפו את השאלה שלך, יאיר – מהו הסרט הטוב ביותר ומהו הסרט שצריך לייצג אותנו באוסקר.
    התוצאות שלהם נמצאות כאן:
    http://www.nrg.co.il/online/5/ART1/638/454.html
    וזה מראה שתמיד מי שחושב שסרט מסויים הוא הטוב ביותר גם ירצה שהוא זה שייצג אותנו באוסקר (ויהיה לו המון סיבות חלקם נכונות חלקם לא להסביר למה דווקא הסרט הזה הוא הכי מתאים לאוסקר שהרי הוא חושב שהוא הסרט הטוב ביותר..).
    מסתבר שגם השנה לא הייתה שום הפרדה כזו.

    רוה למרון: אז מה מפריע לך ש”ביקור התזמורת” היה זוכה השנה ב-9 אופירים במקום בשמונה? והטענה הזאת שלך, שהיא הטענה הנפוצה בקרב לא מעט מחברי האקדמיה שאיתם אני מדבר, מתייחסת לעבר ולא לעתיד. מה תעשה כשהסרט הטוב של השנה לא זכאי להתמודד באוסקר?

  3. האחד 26 ספטמבר 2007 ב - 19:29 קישור ישיר

    אני לא לגמרי מבין אותך יאיר,
    פעם אתה אומר שהאקדמיה בוחרת באופן הוגן את הסרט שמתחרה בקטגורית הסרט הטוב ביותר,
    ופעם אתה אומר שהם בוחרים רק את הסרט שיש לו הכי הרבה סיכויים באוסקר.

    אז מה אתה באמת חושב?

    אני אישית חושב שהאקדמיה איבדה פרופורציות והם כבר לא בוחרים סרט על פי השיקול של “העם הוא הסרט הטוב של השנה” אלא “העם יש לו סיכויים לקבל מועמדות באוסקר”.

    רוה להאחד: לא מדויק. עקוב אחר דיווחיי. מאז מאי ציטטתי כאן יותר מחבר אקדמיה אחד שאמר לי שהוא מצביע ל”ביקור התזמורת” כי הוא ללא ספק סרט שבהוליווד יאהבו יותר. אחרים, כמו מרון מהתגובה הנ”ל, אומרים שהסרט הטוב ביותר הוא ממילא הסרט שצריך להישלח להוליווד. כל מה שאני אומר הוא: א) זה לא חייב להיות ככה. ב) זה לא תמיד יכול להיות ככה. ו-ג) זה ממילא שני שיקולים שונים, שאכן אולי ברוב המקרים חופפים. זה כמו שתגיד שצריך לבטל את קטגוריית הבימוי שכן ממילא הסרט הטוב ביותר הוא הסרט עם הבימוי הכי טוב. ואכן, ברוב מוחלט של הפעמים פרס הבימוי ופרס הסרט חופפים. ואם להיסתמך על ניסיונם של אחרים: ככל שאני יודע אין עוד מקום בעולם בו פרס האקדמיה המקומי הוא גם כרטיס הטיסה להוליווד. אנשים, תחשבו, זה פשוט לא הגיוני. פיצול העסק לשתי קטגוריות שונות – גם אם יניב זהות מוחלטת בין הפרסים מעתה ועד עולם – לפחות יהפוך את כל העסק למעט יותר נקי. אני חושב ש”הסרט הכי טוב” ו”הסרט הכי טוב לאוסקר” הם שתי שאלות שונות, גם אם התשובה להן עשויה להיות זהה.

  4. איתן 26 ספטמבר 2007 ב - 19:32 קישור ישיר

    מרון – זה טבעי שכל אחד היה רוצה לראות את הסרט שהוא הכי אהב זוכה בפרסים ומועמד לאוסקרים, אבל ההגיון ב”שליחת סרט פחות טוב” כפי שכתבת, הוא בדיוק זה: הגיון, לא רגש. השיקול לגבי איזה סרט לשלוח לאוסקר צריך להיות שיווקי קר – לאיזה סרט יש את הסיכוי הגדול ביותר להתברג בשורטליסט הסופי, ולא רגשי – איזה סרט הכי אהבת. זהו לא תמיד אותו סרט.

    לשם דוגמא: בשנה שעברה הוקרן בארץ סרט בשם “תחיה ותהיה”. סרט ישראלי בהפקה צרפתית עם גיבור ממוצא אתיופי ומבוים על ידי במאי ממוצא רומני. לא ראיתי את הסרט, אבל אני יודע שהוא התקבל בארץ בהרמת גבה ביקורתית, ונעלם די מהר מהמסכים. בצרפת, לעומת זאת, הוא התקבל, לרוב, באהבה (לפחות ביקורתית), ואף היה מועמד למספר פרסי סזאר (האוסקר שלהם). הוא גם זכה בפרס התסריט הטוב ביותר. אז, כנראה, אין שום סיבה לבחור בו כזוכה פרס אופיר, אבל היה לפחות מקום לשקול לשלוח אותו לאוסקרים, מכיוון שאנשים בחו”ל מסתכלים על דברים אחרת. לא תמיד מה שאנחנו רואים הם רואים, ודברים שאנחנו רואים בדרך מסוימת הם רואים אחרת.

  5. איתן 26 ספטמבר 2007 ב - 19:54 קישור ישיר

    לגבי קביעת לאומיות של סרט – זהו עניין לא פשוט, ואני כנראה בדעת מיעוט, אבל בעולם שמתקבץ יותר ויותר אל תוך הכפר הגלובלי המשותף, אני עדיין בעד הפרדה לאומית, אבל לפי פרמטרים ספציפיים לגבי כל מקרה לגופו. לא יצא לי לראות את “פרספוליס”, אבל לפי מה שקראתי, הוא סרט אירני מבחינתי: הוא מספר סיפור אירני בשפה הפרסית המקומית, ומבוים על ידי במאית אירנית. “המורה לפסנתר” של מיכאל הנקה, מצד שני, הוא סרט אוסטרי מבחינתי: למרות שהוא דובר צרפתית, והקאסט המרכזי צרפתי, הסיפור אוסטרי, והוא מתרחש בוינה. הבמאי (נקודת המבט בסרט) הוא אוסטרי.

    לפי אותו הגיון, “אדם בן כלב” הולך להיות סרט אמריקאי.

    ושאלה: “הבוגד הקטן” דובר אנגלית ? לא יוצא לי לראות אותו בחיפה, ואני מבין שכל האינטראקציה בין הקצין האנגלי לבין הילד תתבצע באנגלית, אבל מה לגבי שאר החלקים בסרט ? איזה הגיון יש לשיחות באנגלית בין ילדים ישראלים ?

  6. סטיבי 27 ספטמבר 2007 ב - 16:14 קישור ישיר

    ‘ביקור התזמורת’ מועמד לפרס תגלית השנה האירופאית (לסרטי בכורה) של ה-European Film Academy. גם ‘קונטרול’ מועמד. ההכרזה על הזוכה ב-1/12, בטקס פרסי הקולנוע האירופאיים.


השאירו תגובה