אני מציע תיקון לחוק חופש העיסוק: שהוא לא יכלול בתוכו את ניה ורדלוס. שכל אחד יוכל לעסוק באיזו עבודה שהוא רוצה, חוץ מניה ורדלוס. שעליה תיאסר מלאכת התסריטאות. מצפייה ב"לארי קראון" אני רק יכול להגיד "אמרתי לכם". אמרתי לכם כשראיתי את "החתונה היוונית שלי"' שוורדלוס כתבה ושבו כיכבה. אתם – נו, רובכם – התמוגגתם, צחקתם, הפכתם את הסרט לשובר קופות כלל עולמי. אבל אני חשבתי שהוא ירוד ומרושל. ואכן, מאז כל מה שוורדלוס נוגעת בו הופך לכלום. ורדלוס חברה לטום הנקס לכתיבת "לארי קראון" והתוצאה היא תסריט רופס לסרט רופס ואחת האכזבות הגדולות והמשונות של השנה האחרונה. סרט שהיה אמור להיות חינני בלי קושי, אבל הוא כמו ואקום ששואב את החיים מצופיו.

הנקס חייב לוורדלוס לא מעט (אנד וייס ורסה). יש להניח שגם לפני "החתונה היוונית שלי" הנקס היה אדם עשיר, אבל השקעתו הקטנה בסרט ההוא, שהוא היה מפיקו – שגרף 368 מיליון בעולם לפני תשע שנים – מן הסתם הפכה אותו לאיש מאוד-מאוד עשיר. ואני מניח שכשהוא גייס את ורדלוס לכתוב איתו את "לארי קראון" הוא קיווה לשחזר את הקסם ההוא. אבל כלום לא קרה: הסרט הזה תפל לגמרי – בכתיבה, בבימוי (של הנקס עצמו) ובמשחק.

הנקס מגלם ברנש חביב בשם לארי קראון. טיפוס חיובי ונטול אמביציות שמוצא עצמו מובטל. הוא מחליט, בגילו המתקדם (ובלי לתת קרדיט לרודני דיינג'רפילד, אדם סנדלר, דרו ברימור וקמרון קרואו שעשו את זה לפניו), לחזור ללימודים. שם אחת הסטודנטיות הצעירות לוקחת אותו כפרויקט שיקום שכונות ועושה לו מייק-אובר: מלתחה חדשה, תסרוקת חדשה. הכל בו כל כך חנוני, לטעמה, שאפילו השם שלו לא מספיק מעניין. אז היא גם משנה לו את השם. אלא מה: שהנקס בחר לתת לסרטו דווקא את שמו של הגיבור, אותו שם שבסרט אנחנו שומעים כמה הוא חסר ייחוד ולא מעניין. ואכן, בעוד הגיבור עובר טרנספורמציה מחנון לחמוד, הסרט מעולם לא עובר המהפך הזה. ולא יעזור כמה פעמים הנקס – שמודע לנשק הבלתי קונבנציונלי שיש לו ביד – יצלם את ג'וליה רוברטס מחייכת וצוחקת, הסרט נותר נטול שארם.

נקןדת זכות אחת, אבל גדולה למדי בסרט: מישהו שממש מחבב את ג'ף לין עשה אותו, ואני מיד מחבב אותו בחזרה. אני אוהב את ג'ף לין. הסרט מתחיל ונגמר בשירים של אי.אל.או, ומכיל באמצע 2-3 שירים של טום פטי, חלקם מהימים שלין הפיק את פטי, שותפו לטראוולינג ווילבריז.

ציוץ