08 יולי 2011 | 10:55 ~ 13 תגובות | תגובות פייסבוק

אז איך "סופר 8"?

נהדר!

 

“סופר 8 “, שפתח אמש את פסטיבל הקולנוע הסופר 28 של ירושלים, הזה הוא גן עדן של קולנוע. ממש ככה.

 

אם במקרה גדלתם באמריקה ב-1979, וכנערים עשיתם לעצמכם סרטים במצלמת סופר 8 וחלמתם להיות סטיבן ספילברג, זה הסרט שלכם. סרט שהוא גם הומאז’, גם קצת  פרודיה, גם מנסה לפרק לגורמים את האופן שבו עושים סרט מפלצות באופן כזה “שיהיה לנו אכפת”. וגם הדבר האמיתי, ולא רק מטה-הדבר: סרט התבגרות ואימה (או אימה והתבגרות), שמצליח גם למתוח וגם לרגש, ומצטרף למסורת סרטים של יוצרים כמו ספילברג וזמקיס.

 

תארו לעצמכם אתם רוצים לעשות הומאז’ לאמן שאתם מעריצים ושהשפיע עליכם, ואז האמן הזה בא לשתף אתכם פעולה בפרויקט הזה. ובמקום ליצור סתם הומאז’ אתם למעשה יוצרים עוד חלק בתוך קורפוס העבודה של אותו אמן. ג’יי.ג’יי אברמס בר המזל עשה בדיוק את זה עם סטיבן ספילברג. זה כמו שלהקת כיסוי של פינק פלויד תוזמן להופיע עם פינק פלויד עצמם, על הבמה. אברמס עשה סרט בהשראת ספילברג, ואז אומץ על ידי ספילברג עצמו כדי לבצע אותו. הפעם בתפקיד המפיק ולא המפיק האחראי (כלומר אדם שהנוכחות שלו בתהליך העבודה הרבה יותר מודגשת, להבדיל מהטייטל של ה-Executive Producer, כמו זה שיש לספילברג ב”רובוטריקים”, בו הוא על תקן “זה שנתן את האור הירוק”, אבל לאו דווקא מעורב בכל שלבי ההפקה באופן יומיומי). ולא רק זה – וזה כבר ממש ניואנס לספילברגולוגים – הוא הפיק את הסרט תחת הלוגו של חברת ההפקה האישית שלו, “אמבלין”, ולא תחת אולפני דרימוורקס. “אמבלין”, על שם סרט קצר של ספילברג הצעיר, החברה עם הלוגו של אליוט ואי.טי על האופניים. זה ממש להכניס את הסרט אליו הביתה.

 

וכך אברמס, ה-fan-boy הכי מוכשר כרגע באמריקה, הצליח להשחיל את עצמו לתוך שלושה מהמותגים הכי גדולים של כל מי שגדל דבוק למסכי הקולנוע והטלוויזיה בסבנטיז: “משימה בלתי אפשרית”, “סטאר טרק” ועכשיו גם כל גוף העבודות של שנות השבעים והשמונים, בקולנוע ובטלוויזיה, של ספילברג. וכמו שב”משימה בלתי אפשרית” וב”סטאר טרק” אברמס הצליח כעת להפוך להיות האיש שאחראי על המשך קיום המותג, כך גם אצל ספילברג נדמה שניתנה לו גישה חופשית לעריכת מגה מיקס מפואר למדי של נוסטלגיה: יש שם “מפגשים מהסוג השלישי”, ו”אי.טי”, והמון “גוניס” (אולי אפילו קצת יותר מדי “גוניס”, למעשה), והוא אפילו בקיא ב”Firelight”, סרט החיזרים שספילברג ביים בסופר 8 כשהיה בתיכון.

 

הסרט הזה פשוט מענג, גם בנוסטלגיה שלו, ובעיקר באהבת הקולנוע העצומה שלו, אבל גם בזכות העובדה שהוא פשוט סרט פשוט מהנה. רכבת הרים של הרפתקאות. חדווה קולנועית.

 

אנסה להרחיב עליו יותר בעוד כשלושה שבועות, כשייצא להקרנות מסחריות בארץ.

 

ועד אז: אם יוצא לכם לראות אותו, אל תקומו מהכסא לפני הכותרות. הסצינה הכי טובה בסרט נמצאת על הכותרות. וזו גם הסיבה שהרגשתי שאני מתקשר עם הסרט הזה באופן טלפתי ממש: לאורך כל הסרט תהיתי האם יראו את הסצינה שסביבה כל הסרט נסוב (נדבר על זה בביקורת המלאה) ואמרתי לעצמי שבוודאי, חייבים. ואכן, היא נמצאת. על הרולר. הוקסמתי.

 

ואם כבר הוקסמתי מכך ש”לארי קראון” מתחיל ונפתח עם שיר של אי.אל.או, אז גם “סופר 8” מתחיל ונגמר עם שיר של אי.אל.או. ג’ף לין מביא את הבוחטות הביתה הקיץ הזה.

 

 

שתי מגרעות: מייקל ג’יאקינו, המלחין הקבוע של אברמס, מנסה לעשות ג’ון וויליאמס בפסקול. זה לא עובד. אם וויליאמס (או אלן סילבסטרי, אגב) היה מלחין את הסרט הזה, הוא היה משתפר בעוד 20 אחוז לפחות.

 

וההיקסמות של אברמס מפלרים (נצנוצים) של תאורה בעדשה? ובכן, זה היה לי מעולה ב”סטאר טרק”, וזה עובד כאן מצוין בסצינה אחת (סצינת הרכבת בפתיחה, אחת הסצינות הכי טובות שראיתי השנה), אבל בשאר הסרט זו מניירה מנג’סת.

 

וכן, למרות שההקרנה בבריכת הסולטן היתה לא רעה בכלל – בראבו על הסאונד העוצמתי – כל פעם שהסרט נהיה חשוך, בעיקר בסצינת המערה, לא ראו כלום.

נושאים: בשוטף

13 תגובות ל - “אז איך "סופר 8"?”

  1. אוהד 8 יולי 2011 ב - 11:17 קישור ישיר

    אתה צוחק, נכון? זהו כנראה הסרט הכי גרוע שראיתי השנה.

  2. גיא 8 יולי 2011 ב - 12:01 קישור ישיר

    אני כל כך מחכה לסרט הזה. בזמן האחרון אני גם ככה אובססיבי עם ספילברג.
    “מפגשים מהסוג השלישי” היה הסרט שבגללו הקולנוע הפך אצלי לאובססיה בגיל 9 וכשראיתי את הטריילר ל”סופר 8″ זה הרגיש כמו מפגשים פוגש את הגוניס.
    הרגת אותי עכשיו עם הפוסט הזה. הפכת את זה מסרט שאני מאוד מחכה לו לסרט שאני מורט את מעט השערות שנשארו לי מרוב ציפייה לו.

  3. רשקולניקוב 8 יולי 2011 ב - 13:18 קישור ישיר

    http://www.youtube.com/watch?v=bHqjmlM3kxs

  4. יקי 8 יולי 2011 ב - 15:59 קישור ישיר

    איך הסרט? אין לי מושג. שאפו לכל מי שהצליח לראות את כולו ולגבש דעה. לי הספיקו 20 דק’ מענות כדי להחליט שאין לי שום עניין לדעת מה קורה ב”סרט” הזה. אז מי ששוקל/ת לקנות כרטיס. תחסכו.

  5. לביא 8 יולי 2011 ב - 18:02 קישור ישיר

    היום הוא היום הלוהט ביותר בפסטיבל (לפחות על הנייר) ומי שלא מספיק לראות את כל הטוב הזה היום, יכול להנות ממנו מחר (נראה כאילו המארגנים עשו העתק הדבק של שישי לשבת).

    אין לי מושג למה, אבל בשום מאמר עם המלצות על סרטי הפסטיבל לא המליצו על “בלדה טריסטה”. הסרט זכה בפרס הבמאי והתסריט בוונציה, והוא אחד מהסרטים הבודדים שבלטו בברלין/ וונציה האחרונים. בנוסף הוא גם סרט מעלף ומאוד מומלץ (ולא דורש הזדהות עם מחבלים).

  6. לביא 8 יולי 2011 ב - 18:04 קישור ישיר

    התכוונתי לכתוב שזהו אחד הסרטים היחידים שבלטו בברלין/וונציה האחורנים ומוקרנים בפסטיבל, אבל מצד שני אולי באמת צדקתי כשטעיתי…

  7. נמרוד 8 יולי 2011 ב - 18:26 קישור ישיר

    נראה לי שההשוואה שלך לפינק פלויד ולהקת הקאברים קצת מזלזלת באברמס (שהוא גם יוצר שעומד בפני עצמו, וגם יצרן להיטים לא קטן מספילברג). זה יותר קרוב, נניח, לווייט סטרייפס שמוזמנים להופיע עם לד זפלין.

  8. ג'ק 8 יולי 2011 ב - 18:30 קישור ישיר

    עדיין לא ראיתי את הסרט , אבל מה שיאיר אמר לגבי הפלארים די נכון .
    בבלוג של אנדרו קרמר ( אמן אפטר אפקט ידוע ) הוא פירסם שהוא עבד על האפקטים של הפלאר , ושהזמינו אותו במיוחד לזה , למרות שהוא לא חלק מהחברת אפקטים הכללית . הוא הסביר שאברמס רצה לתת תחושה של סרט ישן משנות השמונים , שאז האפקטים האלה היו די פופולארים . גם הוא התוודה שהוא קצת הגזים בתוצאה הסופית .

    לכל מי שראה את בלדה טריסטה , אשמח עם תכתבו פה תגובות על הסרט , הוא נראה יוצא דופן מהצד החיובי .

  9. צור שפי 8 יולי 2011 ב - 21:43 קישור ישיר

    לג’ק – ראיתי את balada triste de
    trompeta “בלדה עצובה עם/ל חצוצרה” לפני כחצי שנה. אהבתי מאוד את הסרט. בספרד יש הרבה טיפול קולנועי במלחמת האזרחים אבל רוב הסרטים די פלקטיים. הסרט הזה אחר. הוא פיקרסקי, מצחיק ונורא לסיורגין ולפעמים גם בו זמנית, די קיצוני מבחינת אופן הסיפור, יש בו כמה סצנות קשות לצפייה ואפילו מבחילות אבל בניגוד להרבה סרטים לטעמי הוא מצליח להעביר היטב את עומק הטראומה והשבר בחברה הספרדית בגלל המלחמה ההיא. הסצנה לקראת סוף הסרט ב”עמק הנופלים”, אותו מאוזולאום פשיסטי שבו קבור פרנקו ואלפים נוספים, עוצרת נשימה. אם מצאתי בו פגם זה לפעמים תחושה של גודש, שעל המסך בכל רגע נתון קורה יותר מדי, אבל זה ממש מישני. לך לראות את הסרט.

  10. שלו 9 יולי 2011 ב - 0:35 קישור ישיר

    אי אפשר לשים את אלן סילבסטרי ואת ג׳ון וויליאמס באותו משפט, יאיר. סילבסטרי עשה עבודות נחמדות מינוס אצל זמקיס בזמן שוויליאמס כתב מוסיקה לסרטים ענקיים. אין זכרון ילדות שלי כמעט שלא מלווה בצלילים מבית המדרש שלו.

  11. אורון 9 יולי 2011 ב - 14:46 קישור ישיר

    בגלל הפסטיבל לא יצא לי כל-כך לקרוא בסינמסקופ ביומיים האחרונים, לכן אענה לשאלה שבכותרת אענה רק עכשיו – זה חרא של סרט. פשוט ככה. שאפו לאברהמס, אם הצליח למזג את שני הז’אנרים האהובים עליי (סרטי התבגרות וסרטי מפלצות) ועדיין לגרום לי לא להתרגש, לצחוק רק פעמיים ולסבול בכל שאר הזמן. אולי להקרנה הייתה יד בדבר. המסך החשוך שזכה ל”חיזוק” מפנסי המכוניות שעברו בכביש שמעל לבריכת הסולטן (בדרך כלל יש שם וילונות כאלה נגד זה) וגם הסאונד הזוועתי והדיסטורטד לגמרי. כל פעם שמכונית התהפכה זה היה נשמע כאילו קרסו מגדלי התאומים. בחייאת רבאק. מזמן לא נהניתי פחות, אבל מה שהכי מתחשק לי זה לתת לסרט הזה עוד צ’אנס בעוד חודש.

  12. יושיהידה 9 יולי 2011 ב - 17:02 קישור ישיר

    אני חייב לציין שאני מתקשה להבין את האנשים עם הדעות השליליות הכל כך חזק כלפי הסרט הזה. גם אם יש בו כמה פגמים, הסרט הזה היה הנאה צרופה עבורי. מזמן לא ראיתי סרט שתפס אותי כל כך חזק מההתחלה ועד הסוף. רבע שעה אחרי שיצאתי ממנו עוד היו לי צמרמורות של התרגשות, הרגשתי שצפיתי בקלאסיקה מיידית, בסדר גודל של שפילברג בשיאו. הסרט שיחק עם הרגשות שלי בצורה שכבר לא חשבתי שאפשרית, זרק אותי מצד לצד, מצחוק לאימה להתרגשות. הייתי משוכנע שאני הולך לקרוא ים של ביקורות מתלהבות כשחזרתי, ואני פשוט מופתע לגמרי שכל כך הרבה אנשים לא סבלו אותו. נראה לי פשוט לא הגיוני בעליל.

    בהתחלה חשבתי שאני רואה סתם תגובות של אנשים שבאו עם אנטי מובנה, או בכלל כאלה שלא ראו את הסרט וסתם מביאים תגובת נגד פרובוקטיבית כדי לעצבן. אבל אני מתחיל להבין שלא. שכנגד כל האינסטינקטים שלי, באמת יש הרבה אנשים שחושבים שזה סרט מחורבן, וזה לא יאמן עבורי.

    אני רוצה להגיד לכולם: אל תקשיבו לאף אחד. לכו לסרט בלי דעות קדומות, פשוט לראות את הסרט כמו שהוא. אני אישית חזרתי לגיל 4 לשעה וחצי בזכותו, ואני אסיר תודה.

  13. יוסי 9 יולי 2011 ב - 17:38 קישור ישיר

    מסכים עם אורון. נכון, ניכר שהושקעה חשיבה על הסרט ונעשתה שם עבודה, אבל בסופו של דבר יצא סרט מחורבן.


השאירו תגובה