על "סופר 8 ", סרט הפתיחה של הפסטיבל, קראו כאן. על "טבלואיד" של ארול מוריס, שיוקרן בסוף השבוע, קראו כאן. ואחר כל דיווחי פסטיבלי ירושלים, עקבו כאן.

והנה כמה מסרטי היום:

"אודם", במאי: יהונתן סגל

לא מעט אנשים בשם "יאיר לפיד" ואנשים בשם "טוקבק" יצטרכו לאכול לא מעט כובעים אחרי הצפייה בסרט הזה. מצד שני, יהונתן סגל צריך למצוא את לפיד ולתת לו חיבוק ארוך ונרגש, על כך שבמחי התקף היסטרי אחד אותם "יאיר לפיד"ים שידרגו את הסרט שלו מדרמת טלוויזיה בריטית סבירה ומינורית, לשיחת היום. כל מי שקיווה להשתמש ב"אודם" כדגל אדום של מתיחות בין "קולנוע" ובין "פטריוטיות" עשוי למצוא את עצמו מאוד משתעמם ב"אודם".

זהו סיפורן של שתי נשים לונדוניות. שתיהן פלסטיניות לשעבר. האחת – שיערה אסוף ומהודק – חייה חיים בורגניים של שקר והדחקה. השנייה – שיערה פזור – חיה חיים פרועים נטולי עכבות. הפרועה חוזרת לחייה של המעוכבת, שמנסה לעשות ככל ביכולתה כדי להיפטר ממנה ולהחזיר את חייה לפאסון הבריטי המאופק שקיבלה על עצמה. תוך כדי אירועי אותו יום ייזכרו שתי הדמויות האלה באירוע שצילק אותן. פעמיים נראה את אירועי אותו ערב, פעם אחת מזכרונה של זו, ופעם אחת מזכרונה של זו. וכל אחת מהן זוכרת את מה שקרה אחרת לגמרי. מה משתי הסצינות מייצגות את מה שבאמת קרה?

שני דברים עיקריים עומדים לזכותו של "אודם": הראשון הוא הצילום המטופל היטב – צונן ומטאלי – של צמד הצלמים הסיני-גרמני שעובדים באנגליה. השני הוא משחקן של ארבע השחקניות הראשיות, שפשוט יוצרות חשמל אדיר על המסך. קלרה חורי (מועמדת ודאית לאופיר על שחקנית ראשית, לא?) היא עקרת הבית של ההווה וזיו ויינר מגלמת את גרסתה הצעירה; נטלי עטייה היא נערת הפרא שלוחת הרסן של ההווה ומורן רוזנבלט – תגלית נהדרת – מגלמת את גרסתה הצעירה. לא אתפלא למצוא את ארבעתן מועמדות וזוכות בפרסים בפסטיבל ירושלים או בפרסי אופיר. ההופעה של הארבע הופכת את "אודם" לסרט בשר דם, ולא סתם להגיג קצת מתחכם מדי – וקצת מונוטוני מדי – על זיכרון ודיכוי.

יש ב"אודם" לא מעט מהמעלות, אך גם המגרעות, של "קשר עיר", סרטו הקודם של סגל. מי שמחפש פרובוקציה פוליטית – אגב, יתכן שסגל הוא אחד מהם – יכול להיטפל לעובדה שסרט כזה שם שתי פלסטינאיות שנתקלו בעברן בשני חיילים, בשעה שהעלילה היתה יכולה לעבוד אותו דבר עם שתי נערות לונדוניות שמדחיקות מפגש עם חוליגן כדורגל שיכור בצעירותן; או שתי קיבוצניקיות שעברו לתל אביב ומנסות להדחיק אירוע עם רפתן סורר. העיקר נותר: עיקר הסרט עוסק בהתמודדות של שתי נשים בהווה, ורק המיעוט עוסק בעבר (עבר שאין לנו מושג מה הוא היה באמת).

אבל, רגע. "יאיר לפיד" עדיין יכול לצאת נגד הסרט, אבל מכיוון אחר: לא הפלסטיני אלא הפמיניסטי. כי אם בודקים אותו מקרוב הדבר הכי מקומם בו זה לא האופן שבו הוא מייצג את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא האופן שבו הוא מייצג נשים. בעולם של "אודם" כל הנשים הן קורבן, לא משנה אם הן מחצינות את המיניות שלהן או מדחיקות אותה. ואולי סגל מנסה לחבר בין הפלסטיני לפמיניסטי, ובמקום שבו ג'ון לנון פעם שר שהאשה היא הכושי של העולם, האם יהונתן סגל רוצה להגיד לנו כיום שהאשה היא הפלסטיני של העולם?

=================

"חוף בומביי". במאית: עלמה הראל

עלמה הראל היתה נערת מקומונית תל אביבית בשנות התשעים, אבל כיום היא אמנית, אקטיביסטית וקולנוענית פעילה ומצליחה למדי בניו יורק, לצד בעלה הבמאי (המצוין) בועז יכין. ועתה, משעברה מסרטונים קצרים וקליפים (למשל ללהקת ביירות הנהדרת) לסרט תיעודי באורך מלא, מתברר שהראל היא גם משוררת קולנוע נפלאה.

בשנות החמישים הוקמה מעין ריביירה לחופי אגם סולטון בקליפורניה, אגם שנוצר בעקבות הצפות ובניית סכרים במאה האחרונה. 60 שנה אחר כך מעיירות הנופש האלה נשארה עזובה שמאכלסת את הנידחים שבתושבי אמריקה. הראל יוצאת אל אחד מעיירות הקיט הנטושות האלה, בומביי ביץ', ומתבוננת בעין יפה על החיים שם, שכבר לא נראים כמו אטרקציה תיירותית. הצילום היפהפה והפיוטי וההתבוננות המפעימה באנשים שמתקבצים לחופי אגם הסולטון (והשימוש במוזיקה) הופכים את "חוף בומביי" לסרט הכי יפה, והכי מפתיע, שראיתי בשלב זה בפסטיבל.

===================

"ארבור". במאית: קליו ברנרד

אנדריאה דנבר פרסמה את המחזה הראשון שלה כשהייתה בת 15, ומתה כשהיתה בת 27. 20 שנה אחרי מותה יוצאת קליו ברנרד להרפתקאה קולנועית מרתקת: היא מלקטת הקלטות של ראיונות עם דאנבר ומשפחתה ומקורביה, ומצלמת את הראיונות האלה באמצעות שחקנים שעושים ליפ-סינק לקולות האמיתיים. כשם שמחזותיה של דנבר היו למעשה תיעוד של חוויותיה בשכונת המצוקה בה גדלה באמצעים של בדיון, כך ברנרד מערבבת בין כלים של קולנוע עלילתי עם העולם של הקולנוע התיעודי. מרתק.

================

"הסוס מטורינו", במאי: בלה טאר

קוראיי הקבועים ודאי כבר זוכרים שבלה טאר הוא אחד הבמאים האהובים עליי כיום, וש"הרמוניות ורקמייסטר" שלו מלפני עשר שנים, היה אחד מסרטי העשור הקודם של "סינמסקופ". הציפייה שלי מ"הסוס מטורינו", לפיכך, היתה גבוהה. ולכאורה, קיבלתי בלה טאר פר-אקסלנס: 30 שוטים בכמעט שעתיים וחצי, שחור לבן, סרט איטי ורפטטיבי שההתפתחות הקרחונית שלו מתחוללת לאט-לאט. הסרט, כמו הפסקול, מינימליסטי. אלא ש"הסוס מטורינו" התגלה כאתגר שהתקשיתי איתו. מבחינה אסתטית הסרט הזה נופל עשרות מונים מהשוטים המפעימים של "ורקמייסטר", או אפילו של "האיש מלונדון", סרט שחובבי בלה טאר אמורים לא לחבב (אני דווקא מחבב).

אמנם, מרתק – כרגיל – לנסות לפענח את מה שבלה טאר מנסה להגיד לנו. זה סיפור שמתחיל עם ניטשה, אבל שניטשה נעדר ממנו. זה סיפור, כרגיל אצל טאר, על המתח שבין "אין אלוהים" ל"יש אלוהים" (ועל כך שגם אם "יש אלוהים" עדיין הכל חרא). הסרט מחלוק לשישה חלקים, לששה ימים. אני תהיתי שמא בלה טאר מציג לנו איזושהי ואריאציה של ששת ימי הבריאה בהילוך לאחור: אנחנו מתחילים עם גבר ואשה, לבד, אי שם. רק הם והרוח המנשבת על פני האדמה. ואנחנו גומרים בחושך. תוהו ובוהו. יש בסרט גם שתי נבואות שמתגשמות.ובין לבין אנחנו רואים אותו בית, אותו זוג (בתקציר אומרים שזה אב ובתו), בשגרת יומו המונוטונית: הם קמים, היא יוצאת לשאוב מים, עוזרת לו להתלבש (ידו האחת משותקת), הם אוכלים תפוח אדמה, היא רותמת את הסוס, הוא יוצא לעבודתו, חוזר, מחליף בגדים, אוכלים עוד תפוח אדמה, בוהים קצת בחלון. ולאט לאט הרוטינה נסדקת: סערה, הסוסה מפסיקה לאכול, אורחים בלתי צפויים, ועוד הפתעות.

אינטלקטואלים ממני יכולים לנתח את הסרט מנקודת המבט הפילוסופית והדיון שהסרט עורך עם ניטשה. אבל למרות שאני אוהב את האתגרים האסתטיים שבלה טאר משליך לעברנו, נדמה לי שאם זו היתה פגישתי הראשונה עם סרטיו לא הייתי יוצא מההיכרות הזו כה נפעם כשם שיצאתי מ"הרמוניות ורקמייסטר". זהו בלה טאר לתואר שני.

והתנצלות לתלמידיי: תלמידי שנה ג' ב"מעלה" שמעו ממני לא מעט על בלה טאר בשנה האחרונה. יתכן וחלקם אפילו למדו לחבב אותו בזכות זאת (או בכפייה). אבל רובם אנשים שומרי שבת, ופסטיבל ירושלים לא מאפשר השנה לשומרי שבת לראות את בלה טאר החדש.

=================

"13 מתנקשים". במאי: טאקשי מיקה

אחרי שעה זה הופך מסרט סמוראים לסרט מלחמה די מדהים.

=================

לא יודע מה להגיד לכם על "שורט ליסט", אסופת הסרטים הקצרים המועמדים לאוסקר. מצד אחד יש שם את "משאלה 143 ", שחשבתי שהוא סרט איום. מצד שני יש שם את "אל האהבה", הסרט שזכה באוסקר השנה, שהוא סרט הגמר של לוק מתיני, בוגר אוניברסיטת ניו יורק: תלאות רומנטיות-מוזיקליות-חמוצות-מתוקות בשחור-לבן. סרט ממש מתוק, שבעיקר חושף את מתיני כשחקן חינני ובעל נוכחות יותר מאשר במאי.

ציוץ