13 יולי 2011 | 15:19 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים: דיווח #3

אחרי שאתמול הוקדש לאירועי משפחה, היום חוזרים לפסטיבל בכל הכוח.

 

הנה זה בא, הרגע הזה בפסטיבל קולנוע שאני קורא לו המגה-מיקס, בו מרוב שרואים סרטים, כל יצירה מתחילה לשוחח ולקרוץ לעמיתתה. זה עולם קטן מאוד – של נושאים ושל שחקנים – וצירופי המקרים בין הסרטים פשוט מדהימים.

 

על הדמיון המפתיע בין “בוקר טוב, אדון פידלמן” ו”הערת שוליים” כבר עמדנו כאן.

 

אבל מה הקטע של רות גלר עם פסנתרים השנה? ב”עמק תפארת” היא חברת קיבוץ עם פסנתר בחדרה ועם תחושת החמצה מקריירה בנגינה שנלקחה ממנה לטובת הקיבוץ; וב”בוקר טוב, אדון פידלמן” היא מגלמת (בתפקיד קטנטן) אלמנה שבעלה הותיר לה פסנתר סטיינוויי עתיק.

 

ומה הקטע עם גיבור שאשתו בהריון? זה קורה גם ב”השוטר” וגם ב”פידלמן”.

 

ומה הקטע עם מאבקי ירושה סביב נגריות? ב”רסיסי אהבה” רוצים למכור/לעקל את הנגריה המשפחתית. ב”אדון פידלמן” מתנהל מאבק ירושה סביב סדנת רסטורציית הריהוט המשפחתית.

 

 

ושלושה סרטים כפריים (אחד במושב, שניים בקיבוץ): “עמק תפארת” ו”אוסטרליה שלי” בקיבוץ, ו”הנותנת” במושב. גם ב”עמק תפארת” וגם ב”הנותנת” שוטים נכבדים מהסרט מוקדשים לגיבורה רוכבת על אופניה מצד אחד של הפריים אל הצד השני במבט רחוק על רקע נופי הצפון.

 

והאם אי אפשר לקרוא ל”אודם” “הנותנת”?

 

ומה הקטע של הבמאים עם הסיפור של האמהות שלהם? גם “אחותי היפה”, גם “רסיסי אהבה” וגם “אוסטרליה שלי”.

 

ולאן נעלמה העברית מהסרטים הישראלים השנה: גם “אודם” וגם “אוסטרליה שלי” הם סרטים כמעט נטולי עברית.

 

וכמה הלוויות ראינו בפסטיבל הזה. שני הסרטים הראשונים במקבץ הסרטים הקצרים של פרס האקדמיה האירופית נפתחו בהלוויה. “אדון פילדמן” נפתח בהלוויה. “אחותי היפה” מתרחש בחלקו בבית קברות. “רסיסי אהבה” נפתח בצוואתה של הגיבורה בו היא מצווה איך תהיה קבורתה. ב”עמק תפארת” יש הלוויה באמצע. ב”השוטר” יש אזכרה בבית קברות. אפילו ב”אוסטרליה שלי” יש ארון קבורה.

 

================

 

“הנותנת”. במאית: הגר בן אשר

 

כשהתחיל “הנותנת” התמוגגתי: סוף סוף סרט ישראלי בסינמסקופ (השני השנה היה “הערת שוליים”). וסצינת הפתיחה נהדרת. אבל אז מגיע ההמשך: בו בן-אשר מביימת את עצמה עורכת מפגשים מיניים עם ארבעה גברים שונים. ומכאן הפסקתי להבין מה קורה מולי: מי זאת הדמות הזאת? למה היא עושה את מה שהיא עושה? ולמה הבמאית עושה את זה לעצמה? ומה, לכל הרוחות, היא אומרת בסרט הזה על כל הג’נדר שלה? היא מנסה להיות יותר לארס פון-טרייר מלארס פון-טרייר. הוא יגרום לקתרין ברייה להסמיק. מה שכן: הסרט הוא שיפור משמעותי בעיניי בהשוואה ל”משעולים”, סרט שהיה לי קשה מנשוא איתו. משהו שנותר סתום ב”משעולים” בעיקר במערכות היחסים (הכה מטרידות) בין הג’נדרים נראה פתור יותר בסרט הארוך, אם כי מיליטנטי למדי. אני מקווה ש”הנותנת” הוא הרחבה ל”משעולים” ולא שיתברר שמעתה זה הנושאים ואלה הנופים היחידים בהם תעסוק בן-אשר בקריירה הקולנועית, שאני שומר את הזכות להמשיך ולהיות סקרן כלפיה.

 

(ועכשיו, בעודי כותב, יושבת מולי רונית ידעיה, שבעלה הוא מנהל “מנשר”, בית הספר ממנו יצאה בן-אשר, ומסבירה לי למה הסרט הזה מדהים, נפלא, מהפכני וחשוב).

נושאים: בשוטף

4 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים: דיווח #3”

  1. יודה 13 יולי 2011 ב - 16:06 קישור ישיר

    ואם תמזכיר אמהות. גם “אודם” עוסק בסיפורה של אמו היוצר….

  2. לא רונית ידעיה 13 יולי 2011 ב - 18:50 קישור ישיר

    האם תגלה לנו מה רונית ידעיה סיפרה לך או שהיה לך לא נעים לקטול את הסרט ולא להתנצל בפני המכרה?

  3. יאיר הוכנר 14 יולי 2011 ב - 0:14 קישור ישיר

    “הנותנת” ביחד עם “השוטר” הם הסרטים הישראלים הכי טובים שראיתי בפסטיבל ירושלים השנה.

    לצערי ראיתי רק עוד שניים את “בוקר טוב מר פידלמן” שהיה מאוד מאופק ונחמד עם משחק נפלא של גבאי והשחקנים סביבו, אני בהחלט יכול להבין למה אוהבים אותו ו”אוסטרליה שלי” שהיה קשה לצפייה ולא מהסיבות הנכונות אבל יהיה להיט בפסטיבלים לקולנוע יהודי ועם מרק רוזנבאום יקח שיעור מדן וולמן הסרט עוד יהפוך ללהיט. הקהל התמוגג.

  4. Spartak 14 יולי 2011 ב - 1:02 קישור ישיר

    ואני שנאתי את “הנותנת” בדיוק מהסיבה של “להיות יותר לארס פון-טרייר מלארס פון-טרייר” (לאמרות שאני די אוהב את יצירותיו) ואפילו הסצינה הראשונה לא מצילה אותו ועוזרת לקבל אצלי לפחות 1.5 (נו באמת מה היא משווא את עצמה לסוס או שהבנתי משהו לא נכון?)


השאירו תגובה ל - Spartak