11 יולי 2011 | 18:50 ~ 16 תגובות | תגובות פייסבוק

פסטיבל ירושלים: דיווח #2

יש מבקרים שיוצאים מסרט ורצים למחשב כדי לכתוב עליו. רוב המבקרים עובדים מול דד-ליין. אני, לשמחתי, לא צריך לרוץ ולכתוב על כל סרט וסרט, והשנה אני די אסיר תודה על כך. במקום זאת, אני יושב מול סרטי התחרות הישראלית העלילתית ועוסק בחשבון נפש. אני לא מבקר את הסרטים שמולי, אלא אותי שמולם.

 

ואני תוהה האם אני לא עושה טעות. ביומיים האחרונים אני מוצא עצמי סובל לא מעט בקולנוע. אני, שכל כך אקסטטי ושמח מהסרטים הישראלים של השנים האחרונות, רואה יותר ויותר סרטים בינוניים ומטה. סליחה על ההכללה הגורפת – כי יש כמה וכמה יוצאי דופן – אבל בינתיים התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים ממש מבאסת. ואני שומע על עוד ועוד סרטים מצוינים – מטורקיה ומרוסיה – שאני מחמיץ בזמן שאני ספון בהקרנות הבכורה הישראליות. אולי אני צריך לחשוב מחדש על הבהלה שלי לראות את כל הסרטים הישראליים שנעשים כאן. ואולי זו רק שנה חלשה? ואולי אלה רק יומיים חלשים? לא להישבר, יאיר, לא להישבר.

 

מה שכן, אני מזהה שהטעם שלי כבר די צפוי. מסרטים עם שוטים ארוכים-ארוכים ואסתטיים, שמצלמים דמויות מרחוק על רקע נוף, אני מתמוגג. סרטים איטיים, מסוגננים, מהורהרים, שקטים. לעומת זאת, סרטים עם הרבה תקריבים, הרבה דמעות (על המסך, לא אצלי), הרבה התפרקות של רגש ווקאלי, ואני נותר בחוץ. איכשהו, עד כה, התחרות התחלקה בין שני הסגנונות האלה, ואני מצביע בהתלהבות למפלגה הראשונה. כן, אני מניח שזה טעם של מבקר קולנוע. אנין כזה, מנוכר. גם טעם של פסטיבלי קולנוע.

 

אבל רגע, זה לא ממש נכון. אני הרי אוהב סרטים מיינסטרימיים, של קהל, של רגש. אבל את סרטי “הרגש” בתחרות עד כה, לא אהבתי. אז אולי אני צריך לתקן את אבחנת הטעם שלי: אני מעדיף סרטים שיש בהם משמעת.

 

 

“השוטר”, במאי: נדב לפיד

 

הסרט שהציל לי את הפסטיבל, בינתיים, הוא “השוטר” של נדב לפיד. אם כבר מדברים על משמעת: וואו. בעיניי זה אחד הסרטים החשובים והמשמעותיים שנעשו בארץ בעת האחרונה. סרט שפשוט מנסח מחדש – מבחינה צורנית ועלילתית – את כל האקטואליה הישראלית של הרגע הזה. והוא עושה את זה עם עבודת מצלמה מושלמת (של – איך לא – שי גולדמן) שמצליחה לקחת גם את הדירות התל אביביות הכי בנאליות, אלה שכיכבו בכל כך הרבה סרטים ישראליים מיושנים, ולמצוא בהן זוויות מרהיבות.

 

מכיוון שידעתי שאני הולך לראות את “השוטר” בכל מקרה, לא קראתי דבר על עלילתו, ולכן כל דבר שקרה בסרט הפתיע אותי. אם יוצא לכם לתפוס את הסרט בשלב הטרום יח”צ, נסו לעשות כמוני.

 

ואם לא, הנה מה שקורה שם – בקווים כלליים: בחלקו הראשון של הסרט אנחנו פוגשים את ירון, לוחם יחידה נגד טרור. איש שכל כולו רק פיזיות. כולו צ’פחות ונהמות. בחלק השני (באופן מפתיע מאוד, שכן נדמה שמתחלף לנו סרט כעבור חצי שעה), אנו פוגשים חבורה של מה שנקרא “בני טובים”: ילדים תל אביבים מפונקים ועשירים שמחליטים להרוג את המיליארדרים שכבשו את המדינה, כשאנחנו דווקא מזהים שכולם סובלים מתסביך אב כזה או אחר שמיתרגם לרוח מהפכנית. במקום שבו שתי החבורות האלה ייפגשו, יצטרך כל צד מהם לעמוד לראשונה פנים מול פנים עם ההשלכות (הפיזיות והמצפוניות) של החלטותיו ואורח חייו.


אבל “השוטר”, אולי זיהיתם, אינו דווקא מכוונן מטרה לעבר הגעה להכרעות עלילתיות או תסריטאיות, אלא כוחו מצוי באובזרבציות שלו (לאו דווקא אבחנות, יותר התבוננויות), ובאופן שבו הוא מבדיל (באופן מבריק למדי) בין פרוזה ובין שירה. הסרט מבוים ביד כה מדויקת, בעין חדה כתער, שנדמה שהוא בוחר בבירור בשירה על פני הפרוזה.


נקודה אחרונה בעניין “השוטר” לבינתיים: יש שחקנים שאנחנו נדהמים מהם כי אנחנו פוגשים אותם לראשונה. לעומת זאת, יש שחקנים שאנחנו נדהמים מהם דווקא בגלל שאנחנו יכולים להשוות בין מה שהם עושים בסרט שמולנו ובין ההיכרות שלנו איתם. ודווקא בגלל שיצא לי לראות את יפתח קליין כל כך הרבה בטלוויזיה, משחק על בטוח, נדהמתי מהעוצמה שהוא אורז לתפקיד שלו ב”השוטר”.


לא אתפלא אם “השוטר” ילך בדרכו הירושלמית של “המשוטט” מהשנה שעברה: פרס סרט הביכורים ופרס הצילום (גולדמן זכה בפרס הצילום על “המשוטט” לפני שנה). אבל אני משוכנע שהוא יקבל הכרה משמעותית יותר בתחנה הבאה שלו: התחרות הרשמית של פסטיבל לוקרנו. פסטיבל שזה בדיוק מסוג הסרטים שהם אוהבים לגלות.

 

“עמק תפארת”. במאית: הדר פרידליך

 

את התסריט ל”עמק תפארת” קראתי לפני כשלוש שנים, עוד כשקראו לו “חנה מ.”. אני שמח שהחליפו את שמו (“חנה מ.” תמיד נשמע קצת כמו סרט שואה) ו”עמק תפארת” הוא שם שיושב בול על הסרט הסופי. זהו סרט הבכורה של הדר פרידליך, מי שביימה את הדרמה המצוינת “עבדי השם”, וזהו – ככל שאני יודע וזוכר – הפיצ’ר הקולנועי הראשון שיוצא מבוגר בית ספר “מעלה”.

 

פרידליך נעזרת בצילום הנהדר של טליה גלאון וממקמת את הגיבורה שלה באמת בתוך עמק תפארת. העמק היה חלום, עכשיו הוא מתחיל להידמות לסיוט. חנה היא מוותיקי הקיבוץ שלה, אישה חרוצה וחמורת סבר שבמו ידיה מנסה להחזיק בכוח את השאריות האחרונות של המורשת הקיבוצית והסוציאליסטית. וזאת בשעה שכל השאר דווקא מנסים לפנות אותה מהשטח, לא רק כדי לאלץ אותה להניח להם, אלא לנסות לשבור את רוחה העמלנית, לטובת רוחם הנהנתנית. דמותה של חנה מרתקת על המסך יותר מאשר על הנייר כי היא דמות שלא פשוט להזדהות איתה. מצד אחד היא כל כך חמורה שהיא מעוררת רתיעה; מצד שני, היא מישהי שעמוד השדרה המוסרי והאידאולוגי שלה כה יציב וברור, ואלה דמויות שמיד יוצרות משיכה והזדהות. כולנו הייינו רוצים לחשוב על עצמנו שאנחנו אנשים בעלי מוסר ואינטגריטי, אבל נדיר להיתקל במישהו שהוא באמת כזה. חנה מנדלסון היא כזאת. והסרט, שנשאר נאמן לדרכה, גם כשהוא רואה שכל העולם סביב – הפיזי והאנושי – מתפורר ומת. ובסופו, בלי הנפת דגלים וססמאות, הוא מזכיר לנו שהדרך היחידה לשרוד בעולם שעובר שינויים זה באמצעות האחווה. או בקונטקסט הנקודתי של הסרט: סיסטרהוד.

 

================

 

יש לעיתים משהו ממש טרגי בעשייה קולנועית. יוצרי הסרט עובדים על סרטם, ממוקדים בו – שנים על גבי שנים – מתמקדים רק בו, רואים רק אותו. אבל אז הוא מוקרן לקהל – נגיד, בפסטיבל קולנוע – לצד המון סרטים אחרים, ועבור הקהל הוא מיד משתבץ באופן יחסי לשאר הסרטים שהם ראו (באותו יום, באותו שבוע).

 

בפסטיבל ירושלים קרה השבוע דבר משונה, ואפילו מעט מטריד: בשני ימים עוקבים שובצו להקרנה בתחרות העלילתית שני סרטים שלעיניים האשכנזיות שלי נראו פשוט זהים. האחד עוסק במשפחה מרוקאית ביפו, השני במשפחה ספרדית בירושלים. ובכל זאת, היו בשני הסרטים – ובדמויות הנשיות המיוסרות, והדמויות הגבריות הבוגדניות – משהו מאוד דומה. באופן מצמרר, אפילו נאומי התודה של שני היוצרים אחרי ההקרנה היו כמעט זהים. זה הודה לסבתו, שעליה מבוסס הסיפור, וזה מודה לאמו, שעליה מבוסס סיפורו. והכי מדהים: בשני הסרטים משחקת אותה שחקנית – ריימונד אמסלם (היא נהדרת בשניהם).

 

ומעתה ולעולם “אחותי היפה” ו”רסיסי אהבה” יזכרו בעיניי כאותו סרט ולעולם לא אצליח להבדיל ביניהם. וזה מעלה בי המון תהיות, כמו למשל: של מי היה הרעיון הקצת סדיסטי לקבל את שני הסרטים לתחרות ולשבץ אותם בסמיכות כה גדולה זה לזה? איזו מין עבודת אוצרות זאת? תכף נקבל שידור חוזר של זה, כשיהיה לנו בזה אחר זה שני סרטים כפריים: “עמק תפארת” ו”הנותנת”.

 

אבל אני גם תוהה לגבי הסוכנים והשחקנים: ריימונד אמסלם וסוכניה לא עדכנו את יוצרי הסרטים על כך שיש בשני הסרטים סיטואציות ורפליקות כל כך זהות? כי זה מקרין גם על עבודת השחקן, שעשויה להיראות רפטטיבית.

 

================

 

במוצאי שבת חלף על פניי בלה טאר בסינמטק הירושלמי. לא יוצא לבנאדם הרבה פעמים לעמוד מול יוצר שהוא מעריץ, שכה השפיע עליו. אם הייתי קצת פחות, נו, אני הייתי בוודאי ניגש אליו ואומר לו: “מיסטר טאר, רק רציתי להגיד לך שאני מת על הסרטים שלך וש’הרמוניות ורקמייסטר’ היה סרט העשור שלי”. אבל אני רק קפאתי, בהיתי, קצת התבאסתי מזה שלבמאי האדיר הזה – בן 56 – יש קוקו, ושאין סביבו הילה של אור ומקהלת מלאכים שמלווה אותו.

 

אבל נהניתי היום לקרוא את המפגשים שערכו איתו אבנר שביט ב”וואלה” ואורי קליין ב”הארץ”. לקליין אמר טאר את הדבר הנפלא הבא: “הסיפור הוא רק רכיב אחד של החיים שאני מתעתד להנציח בסרטי, ולאו דווקא הרכיב החשוב ביותר. רוב הסרטים שאני רואה הם מחורבנים. ברוב הסרטים יש רק סיפור, ואנו נדרשים אך ורק לעקוב אחריו. כל הסרטים מורכבים מאקשן וקאט, אקשן וקאט. הם אך ורק מספקים מידע, וכל מה שהצופים נדרשים לעשות זה לעקוב אחר האקשן ולספוג את המידע. בשבילי, הקולנוע הוא בראש וראשונה תמונות. תמונות ואנשים”.

 

הייתי כותב את הפסקה הזאת על שיש ושם בכניסה לכל בית ספר לקולנוע וכל קרן קולנוע. אני אומר את זה כבר שנים. למשל, כאן, בטקסט ההוא שמנסה למצוא נקודות השקה בין בלה טאר ובין אווטאר.

נושאים: בשוטף

16 תגובות ל - “פסטיבל ירושלים: דיווח #2”

  1. Spartak 11 יולי 2011 ב - 19:30 קישור ישיר

    “בסרט הרוסי” אתה מתכוון ל”נפשות חרישיות”,אז כנראה לפי משאתה כותב הייתה כנראה נהנה מהסרט…
    בקשר לשוטר,אני אישית התלהבתי הרבה פחות ממך לעלילה שלו (היה לי חסר משהו בסוף הסרט בדמותו של ירון) והעריכה בקטעים עם ירון (אני מבין שזה היה לצורך הדגשת דמות,אבל זה הפריעה לי ממש),ההתהגות של הגיבורים לא כל כך אמינה.אם זאת כמו שכתבת בסרט יש צילום מצוין (אני דווקא הייתי מבליט את השוט הראשון עם העופניים) והוא גם די מעניין.

  2. אור 11 יולי 2011 ב - 19:43 קישור ישיר

    אתך לגמרי בענייני השוטר:

    http://srita.net/2011/07/11/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%98%D7%A8-%D7%A1%D7%A7%D7%99%D7%A8%D7%94/

  3. אורון 11 יולי 2011 ב - 20:02 קישור ישיר

    אני מזדהה עמוקות עם רוב מה שכתוב לעיל. במיוחד עם ההתכה של “אחותי היפה” ו-“רסיסי אהבה” לכדי סרט אחד בזיכרון שלי ובנוגע לחשבון הנפש שלך כמבקר. אל תישבר יאיר, החצי השני של התחרות הישראלית נראה מבטיח. ואת הסרטים מחו”ל עוד ייצא לך לתפוס מתישהו, טיימינג פחות נוגע להם.

    מצד שני, לפי הטבלאות אני בכלל הכי מזדהה עם מאיר שניצר… הניקוד שלנו זהה ביותר מדי סרטים. מעניין.

  4. יודה 12 יולי 2011 ב - 1:49 קישור ישיר

    והנה לכם דוגמא מאלפת לכתיבת ביקורת סרטים, מה שנקרא בלעז, כתיבה תמה. וכך כותב הדובדבני בביקורת שלו על “השוטר”:
    “הגיבור, לכאורה, הוא שוטר ביחידה למלחמה בטרור (יפתח קליין), שאשתו נמצאת בשלבי הריון מתקדמים, ושמרבית זמנו הוא שקוע בטקסי פולחן גבריים עם עמיתיו-חבריו ליחידה.”. כל מי שקצת כתב פעם רבע תסריט, יודע שמה שתאר הדובדבן בביקורת כעלילה מצוי בכל דף שמצורף לתסריט וקרוי “הדמויות”. זה לא מפריע לדובדבן להתבלבל וממש ברגע שאתה מעכל את המשפט ושואל תעצמך ו…? יענו. או קיי זו הדמות, אבל מה קורה? הדובדבן בנון שאלנטיות ממשיך “לפתע, משנה הסרט כיוון,…” משנה כיוון? הסרט? סליחה אבל איזה כיוון בדיוק תיארת לנו שפתאום השתנה לך? דוגמא קטנה שממנה אפשר להסביר את הבעיה של הלא סרט הזה.
    45 הדק’ הראשונות ב”סרט” הן אקספוזיציה לדמות אחת ואין בהןולו צל של רמז לאן היא אמורה להתפתח. בתום האקספוזיציה המיגעת הזו, יש תקלה טכנית בסרט ובלי שאתם מבינים מאופו זה בא לכם, מישו שוכח תדמות הזו בבית ואין מזה צצות להן 45 דקות נוספות שבהן יש אקספוזיציה למס’ דמויות אחרות ממנו שהן תלושות ומשונות בלשון המעטה. לטובת האקספוזיציה השניה הזו אפשר לומר שלפחות יש בה רמז לאיזו שהיא התפתחות עלילית ולא שחו”ח הרמז מתפתח למשו דרמטי. אחרי שקיבלמו 90 דק’ של אקספוזיציה (צריך להודות שהזמן שהוקדש לצורך הזה הוא בגדר חידוש) מגיעה שעה נוספת שבחציה הראשון יש לנו שוב אקספוזיציה של מס’ דמויות שמשתתפות באייזה שהוא אירוע ואז, ורק אז, נפגשות כל האקספוזיציות האלה במה שנראה כמו סוף של מת לחיות 7 ובעברית מדוברת, פורים שפיל במתנ”ס של ראש פינה. בכל מבנה “נורמלי” ידוע זה המקום שבו העלילה היתה אמורה לנוע קדימה לאחר כל טרחנות האקספוזיציה אבל כאן עסקינן בחידוש “מקורי” וה”סרט” נגמר כשהוא משאיר אותי בתהייה קיומית לדעת למה קוראים לדבר הזה “השוטר” ולא “הכלה לבשה שחורים” או “האנארכיסטים” או אפילו אפשר היה “לבעוט לערבי בתחת ובכיף”.., למדווקא “השוטר”? קשיא. תיקו.

  5. איתן 12 יולי 2011 ב - 8:33 קישור ישיר

    לגבי ריימונד אמסלם: זה לא עובד ככה, יאיר.ולמה אושרי כהן שיחק בשני סרטי מלחמה (“לבנון”, ו”בופור”)?
    שחקן מקבל תסריטים, בוחר את מה שנראה לו לפי פרמטרים שונים, ואז יש עבודת עריכה ועוד כיוצא בזה. יצא ש”אחותי היפה” ו”רסיסי אהבה” יצאו מחדר העריכה בערך באותו הזמן. החוויה שלך כצופה שראה שני סרטים דומים עם ריימונד אמסלם לא צריכה להיזקף לחובתה של אמסלם. יש עוד גורמים בדרך.
    וחוץ מזה: אני רק התאהבתי באמסלם יותר אחרי הצפיה בשני הסרטים האלו.

    ולגבי “השוטר”:
    יותר הרהור מאשר דיעה אישית: בהקרנה בה צפיתי בסרט, ישב על ידי מבקר קולנוע מכובד וידוע, שממש שנא את הסרט (אפילו יותר ממני). ביציאה מההקרנה הוא אמר לי: “מי ילך לראות את הסרט הזה?!”. אז כמובן התווכחתי איתו לגבי הקביעה שסרטים צריכים להיות מבוימים מראש עם קריצה לקהל, אבל אני מרגיש בזמן האחרון איזשהו פער הולך וגדל בין טעם המבקרים לטעם הקהל בכל הנוגע לסרטים ישראלים. פער שבכלליות היה נדמה שנמחק בעשור האחרון והמצליח של הקולנוע הישראלי. פער שהיה קיים בשנות ה-70, ואני חושש שהוא חוזר. מאוד לא אהבתי את “השוטר”, בגלל מספר סיבות, ונדמה לי שהוא לא סרט קומונקיטיבי שיביא קהל. והמבקרים אוהבים אותו. ונדמה לי שהזובור שמרקו כרמל עובר לא במקום, ועל כל מקרה, זה לפחות נראה לי סרט שאמור למשוך קהל. גם “רסיסי אהבה”, שהוא סרט נחות יותר , בעיקר טכנית, אמור למשוך קהל להערכתי.
    להרגשתי המבקרים עדיין מכוונים לקולנוע אירופי מהורהר ואיכותי (עם או בלי מרכאות), בעוד שיש יוצרים שמחפשים להחזיר את הקולנוע הישראלי לשורשיו המזרח תיכוניים, ושם אולי נמצאת האכזבה שלך.

  6. איתן 12 יולי 2011 ב - 9:40 קישור ישיר

    נירית אנדרמן כותבת היום ב”גלריה” על הפרויקטים שהוצגו בפיצ’ינג העלילתי בפסטיבל. כתבה מאוד מעניינת שנותנת הצצה לקולנוע הישראלי המסקרן של השנתיים הקרובות. באותיות הממש מאוד קטנות היא כותבת שאלון גור אריה נמצא בשלבים ראשונים של גיוס מימון לסרט “המוסד הסגור”.

    האם אלון גור אריה עובד על הרחבת להיט הקאלט המצחיק שלו לפיצ’ר?
    כי אם כן, ובכן: יו-הו!

  7. פידלר 12 יולי 2011 ב - 10:44 קישור ישיר

    מסכים עם דבריו של איתן על הפער שחוזר ומתפתח בין המבקרים לקהל. אחותי היפה הוא סרט טוב יותר מהשוטר שמן הסתם יביא פחות פרסים אבל הרבה יותר צופים.

  8. דיסקו אליקו 12 יולי 2011 ב - 14:08 קישור ישיר

    לוקח את מה שנאמר כאן על הפער ומקדם אותו שלב אחד :
    גם הפער שבין היוצרים והקהל גדל כאן בצורה לא נורמלית.
    מי שראה את עמק תפארת – בוודאי מבין מה אני מתכוון. זה נראה כמו ניסוי בשפה קולנועית ולא כמו סרט.
    בוואלה מישהו כתב שהוא היה עד לסיטואציה מוזרה שבה יצא צופה מהקרנת הסרט השוטר של לפיד וצעק למקרין שחיברו בטעות שני גלגלים. המקרין אמר לו זה בסדר, אבל הצופה-כנראה שראה כמה סרטים בחייו- מתעקש : חיברו שני סרטים!! לפיד מתערב ואומר לו שככה זה אמור להיות. הצופה כנראה חזר מתוסכל לכסא.
    היה או לא היה – אין לי מושג כי לא הייתי שם, אבל זה בא להדגים משהו בסיסי:
    איבדנו כיוצרים את יכולת האיזון בין אומנות לבידור.
    מצד אחד, אנחנו רואים חזרה לסרטי קסטות , ימין מסיקה אבי ביטר סטייל, סרטים שמזלזלים בקהל.
    מצד שני אנחנו רואים, ניתוק הולך וגובר של היוצרים מהקהל בצורה של סרטי פסטיבלים ניסיוניים. סרטים שנראה שמיועדים מראש לצופה לא ישראלי, סרטי ארט-האוס שמיועדים אך ורק לפסטיבלים : כי מי בעולם ילך לראות סרט כחול כל כך אומנותי כמו הנותנת?!

    מה שאני רוצה להגיד זה שמה לנו כי נלין על המבקרים בעוד היוצרים כאן מתנתקים במובהק מהקהל שלהם, ומכוונים לצופה ולכסף הלא ישראלי?
    וזאת נקודה חשובה!
    אנחנו מסרבים לזכור שהיוצרים הגדולים באמת, ידעו להיות כמו לטאה : עם עין אחת למטה{לצופה} ועין אחת למעלה {לאמירה האישית, לפיתוח השפה הקולנועית וכו}.
    רק יוצרים כאלה מטביעים את חותמם בשלמות. היצ’קוק, צאפלין וכו.

    והנראה לעניות דעתי-כתבתי.

  9. Spartak 12 יולי 2011 ב - 23:57 קישור ישיר

    דיסקו אליקו,אני ראיתי את עמק התפארת ואיני מבין על מה אתה מדבר?פשוט לא ראיתי שם שום שפה קןלנועית,הייתה לי תחושה שיש בסרט משהו מיושן (במובן הרע של המילה)….
    הנותנת,אני רואה,רק מחר אז לא אגיב…
    וכללית בקשר לארט-האוס,גם לא אסכים…ממתי ארט-האוס אמור להביא אולמות מלאים?סרטי ארט-האוס נועדו אך ורק לאוהבי קולנוע (ואני מדגיש את המילה קולנוע ומבדיל אותה ממילה סרט) מושבעים!ובדיוק כאלו אתה פוגש בפסטיבלים (מפטיבלים חשובים,רק סרטים מסנדאנס די “ידודתיים” לצופה הרגיל).

  10. שלומי 13 יולי 2011 ב - 0:15 קישור ישיר

    התלונות על הפער בין המבקרים לקהל חוזרות שוב ושוב ושוב. אני חושב שתמיד יהיה פער שכזה, אבל אני גם חושב שיש בארץ בעיה מורכבת מעט ב”קהל” אליו על הקולנוע להתייחס(במידה והוא מעוניין,כמובן): הקהל נהיה מורכב מדי. הפערים בין חלקים שונים ומשונים נעשו בולטים מדי, ויש יותר מדי חלקים בפאזל הישראלי, ואם אני מנסה מפעם לפעם לכתוב משהו קולנועי או לא קולנועי שאמור להיחשף ל”קהל”(לא לדאוג,זה לא קורה הרבה…) – אני חש מאויים תמיד, כי אני מפחד שאני אדרוך בטעות על איזשהו קהל. ושרק יובן: לא מפחיד אותי לדרוך בכוונה. מפחיד אותי לדרוך בטעות, כי אז זה גם חושף את בורותי. לכן ברור שעדיף ליוצר ליצור משהו שמיועד לפסטיבלים, לאנשי מקצוע – לא ל”קהל”. זה כמו הקרנה ל”משפחה”. לכן אני מעריץ אנשים כמו סידר שמנסה גם וגם וגם – גם “קהל” וגם “פסטיבלים”.

  11. רותם 13 יולי 2011 ב - 0:23 קישור ישיר

    דיסקו,
    בלה טאר, שהוא יוצר לא קטן הייתי אומר, הוא לא לטאה ולא סממית. הוא ממש לא מחפש את האמצע בין אמנות לבידור.
    יש קולנוענים שעושים זאת, אבל אם יש כאלה שרוצים לעשות נסיונות, שיהנו, פסטיבל זה המקום. לא חייבים לדבר אל אף קהל. אין שום חובה או חוזה כזה.
    זה כל היופי באמנות. כמו שאין חובה לסרט לאתגר אותנו. הוא יכול להיות כולו מכוניות נזרקות באוויר ובדיחות פלוצים. או גם וגם.
    והסיפור של “השוטר” נגמר בכך שהצופה אמר לבמאי שלא משנה שהוא הבמאי וזה תקין, הוא (הצופה) יודע יותר טוב. אולי בבית עם די.וי.די זה עובד, בקולנוע יש בכל זאת דיקטטורה.

  12. דיסקו אליקו 13 יולי 2011 ב - 11:03 קישור ישיר

    רותם וספארטק היקרים,
    כמובן שכל מה שאמרתי הוא לא כולל פסטיבלים, שהרי בשביל זה הם נועדו – להיות מקום לדוברי השפה וזה המקום לסרטים למיטיבי לכת. סבבה.
    אני מדבר על זה שהיוצרים הישראליים כבר לא פועלים כשהצופה הישראלי נמצא להם בתודעה.
    אולי טכנית זה קורה בגלל ריבוי הקו-פרודוקציות – מה שהופך כל סרט ישראלי גם לסרט גרמני, צרפתי או קנדי במקביל. ולכן פועל ומכוון, שוב אפילו בתת מודע, לקהל אירופאי.
    אבל אני חושב שיש כאן סיבה יותר עמוקה ולא טכנית: היוצר כבר לא פועל ממקום ישראלי : הטקסט יסוד שלו הוא לא הקולנוע הישראלי, הוא לא מצוטט מקישון או מזוהר, הוא פועל באיזה חממת ואקום אירופאית-פסטיבלית, הוא כבר לא עושה סרטים שיראו אותם בקריית שמונה ובעכו, ובנהריה ובירוחם.
    וזו הבעיה העמוקה באמת.
    רווה כל הזמן טוען שהנה יצאנו ממלכודת הדבש של הקולנוע הפוליטי. יכול להיות שהתבגרנו מעט, אבל עדיין חסרים סרטים שנוצרו במיוחד בשביל הקהל הישראלי. סרטים שנולדו כאן ולא מחפשים אריות ודובי זהב. {שוב אני לא אומר את זה בביקורת.}

    כי מה יקרה בסופו של דבר?
    כל מקום שאתה , כיוצר בוגר, לא נמצא בו, מפנה את מקומו לתעשיית בידור נטו. אם הבמאים של היום לא יעשו סרטים ישראליים שיקרצו לקהל לבוא לראות, הם ילכו או רובוטריקים 9 , או לסרטי ימין מסיקה כאלה.
    והנה כל זה באתי להסביר משפט שאנגלופולוס אמר כשהיה בביקור שלו בסם שפיגל: הוא אמר שהוא מפחד שהקולנוע יהפוך להיות בעתיד מה שהאופרה כיום – אומנות נפוחה מחשיבות עצמית שרואים אותה מתי מעט.
    והדרך היחידה לגרום לזה לא לקרות, היא לכוון למקום שהוא בידור ואומנות ביחד. וכמו שאמרתי , אלה הסרטים שנשארים עם חיי מדף הארוכים ביותר.

    כל זה לא נאמר מתוך ביקורת אלא מתוך דאגה.

  13. דניאל 13 יולי 2011 ב - 11:21 קישור ישיר

    אני לא מצליחה להבין מה מישהו מצא בשוטר. סרט נורא ואיום. אחרי חצי שעה בה סלחתי לו על בימוי מרושל ובוטה בגלל יפתח קליין, קצת הומור, ואמירה מעניינת (אם כי לא מחדשת) על גבריות, הגיע החלק השני המופרך. מי הם האנשים האלה? הסיפור מופרך, המשחק גרוע, ולא האמנתי שצלם מחונן כמו שי גולדמן צילם את הקשקוש הזה.

  14. שירי 13 יולי 2011 ב - 12:36 קישור ישיר

    לא ראיתי “השוטר” אבל מתיאור הסרט כאן עולה רושם של עוד חנטריש וולגרי וסטראוטיפי, לחלוטין לא מעורר חשק לצפות בסרט. מה שכן, הקשר בין התגלמויות של תרבות הנגד ובין מניעים פסיכולוגיסטיים ומאבק בין-דורי הוא אכן נושא שראוי להעמיק את הטיפול בו, גם קולנועית, בפרט לאור הפיכתו של דור הנגד לדור האבות.

  15. נעמי 14 יולי 2011 ב - 9:36 קישור ישיר

    שירי, זה מאוד אינטיליגנטי מצדך לקבוע שסרט שהתקבל לפסטיבל יוקרתי כמו לוקרנו ושהמבקרים החשובים- קליין ורווה ושניצר ודובדבני ושביט שיבחו אותו בצורה כזו, הוא וולגרי, מבלי שראית אותו. כל הכבוד על הקביעה המנומקת.

  16. אורי - על הסרט "רסיסי אהבה" 17 יולי 2011 ב - 22:56 קישור ישיר

    אני צפיתי בסרט בהקרנה מוקדמת של האקדמיה.
    הסרט משקף תקופה אוטנטית בירושלים של פעם עם מוסיקה יחודית ונעימה לכל אורכו.
    ממה שהבנתי הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שקרה במציאות לבמאי ולמשפחתו מה שמוסיף נופך מרגש לעלילה.

    משחקם של יחזקאל לזרוב וריימונד אמסלם מעולה.
    עד היום איני מצליח למה זו דרכם של המבקרים לקטול סרטים שמדברים אל ההמונים ולהעדיף סרטים אירופיים רגועים ומשעממיים.
    אני בכל אופן ממליץ בחום לצפות בסרט רסיסי אהבה, כי אותי עלליתו ריגשה עד דמעות.


השאירו תגובה