22 יולי 2011 | 12:46 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

"בדרך אל החתולים", ביקורת

פורסם ב”פנאי פלוס”, 20.7.2011

 

1. תמיד מעניין לראות מה יעשה צלם קולנוע שעובר לבימוי. האם יצלם בעצמו? האם יביא צלם אחר? ואם כן, איזה צלם? חורחה גורביץ’, שהיה אחד מצלמי הקולנוע המעניינים שעבדו בארץ בשנות השמונים והתשעים (“נקמתו של איציק פינקלשטיין”, “שלג באוגוסט”, “סיפורי תל אביב”), נטש לפני זמן מה את העדשה לטובת קריירת בימוי. אחרי כמה סרטי תעודה וסרטים קצרים, הוא עבר לביים את סרטו העלילתי הארוך הראשון, עיבוד לרומן “בדרך אל החתולים” מאת יהושע קנז, והוא בחר בשי גולדמן לצלם את סרטו. בחירה מעניינת, שכן גולדמן הוא ללא ספק אחד הצלמים הכי מצטיינים שיש לקולנוע הישראלי כרגע (בחמש השנים האחרונות הוא זכה שלוש פעמים בפרס הצילום בפסטיבל ירושלים, כולל בפסטיבל האחרון), ושיתוף הפעולה בין גולדמן ובין גורביץ’ מרתק: גולדמן, למשל, אוהב להתמודד באופן פרונטלי עם השמש הישראלית, ואילו “בדרך אל החתולים” הוא סרט אפלולי מאוד, שמונע מאור השמש לחדור אל חלליו. מבחינה צילומית, למשל, הסרט הזה מעניין מאוד בעיניי, והוא מפגיש בין עולמות וסגנונות שונים למדי.

 

2. שנתיים חלפו מאז בכורתו של “בדרך אל החתולים” בפסטיבל ירושלים, שם זכה הסרט בפרס השחקנית (ריטה זוהר), ושם ראיתי אותו לראשונה וחיבבתי אותו מאוד. זה נורא עצוב כשלסרט לוקח שנתיים להגיע מבכורה פסטיבלית עד לבכורה מסחרית. זה עצוב כזה קורה עם סרט זר, זה עצוב כפליים כשזה קורה עם סרט מקומי. זה עצוב פי ארבע כשזה קורה עם סרט שיש בו הרבה חן, נועם וחסד כמו “בדרך אל החתולים”. אם זה גורלם של הסרטים הטובים, מה יעשו עם הסרטים הרעים?

 

3. יש לקולנוע הישראלי איזשהו עניין עם זיקנה. זה הגיוני בעיניי כשבמאי קשיש מתמודד עם זיקנה (קלינט איסטווד, וודי אלן, אלן רנה, קורוסאווה בסרטו האחרון), אבל זה משונה לי כשבמאים צעירים עוסקים בכך. ובארץ יש מסורת מפוארת של סרטים העוסקם בזיקנה: מדן וולמן ואברהם הפנר ועד ל”עמק תפארת” של הדר פרידליך שהוצג בפסטיבל ירושלים בשבוע שעבר. ובכלל, “בדרך אל החתולים” הזכיר לי מאוד את הקולנוע של הפנר. ואולי אף במודע: הליהוק של ריטה זוהר ושל שלומית אדר בתפקידים הנשיים הראשיים נראה כמו הומאז’ ישיר ל”אהבתה האחרונה של לורה אדלר”, ומשהו בצילום הבין-ערביים בסרט הזכיר לי את הצילום של דוד גורפינקל בסרטו של הפנר (מלפני 21 שנה). גורביץ’ עצמו כנראה מרגיש קירבה לנושא, כי “בדרך אל החתולים” ממשיך במקומות מסוימים נושאים שהוא פיתח בסרטו הקצר, “המקלחת”. שם מושונוב היה הבן הצעיר שעוזר לאביו המזדקן. כאן הוא כבר בתפקי הקשיש (לי היה קשה לבלוע את הפער הבולט בגילאים בין מושונוב וזוהר).

 

ב”בדרך אל החתולים” מתאשפזת יולנדה מוסקוביץ’ (זוהר) במחלקה הגריאטרית של בית חולים אחרי שנפלה במדרגות. היא יודעת שמקומה הנכון הוא במחלקת השיקום האורתופדית אבל מגיל מסוים, מתחוור לה, פשוט מאפסנים את כל הפציינטים במחלקת הקשישים. שם איש כבר לא ממש מקשיב למטופלים והיחס אליהם הוא כאל רוחות רפאים בעודם בחיים. אבל דווקא שם פוגשת יולנדה את שאול כהן (מושונוב) ובין השניים נרקם רומן עדין ומהוסס, שנראה מתאים יותר לצמד תיכוניסטים מאשר לשניים שכבר עברו חיים שלמים. התסריט של יואב כ”ץ מגיע למיצוי יפה במערכה האחרונה של הסרט המתרחשת כמעט ללא מילים.

 

4. אבל הטיפול בזיקנה בא עם מחיר. יש משהו מעט מיושן ב”בדרך אל החתולים”, משהו שמזכיר את הקולנוע הישראלי של שנות השמונים והתשעים. מצד אחד, יש בו עדינות וחמלה רבה. אבל מצד שני, יש בו גם משהו מלאכותי. אנחנו רואים את השחקנים משחקים. מרגישים את “הכאילו”. הקולנוע הישראלי מאוד השתכלל בשנים האחרונות, נהיה טבעי, נטורליסטי יותר, מדויק יותר. הקולנוע השתחרר והשתכלל, והשחקנים איתו. מושונוב הוא דוגמה מצוינת לכך. ואילו כאן, יש משהו תיאטרלי מעט. תמיד מרגישים שאלה שחקנים (נהדרים ככל שיהיו) מגלמים דמות, קצת כמו בגד לא נוח. זה גם בא לידי ביטוי במוזיקה. קשישים? מיד מצמידים לפסקול צלילים של קשישים: אקורדיון ומלודיקה. התוצאה יוצאת מעט גריאטרית, כמו הגיבורים.

 

נ.ב1: אפרופו אקורדיון ומלודיקה, אני מציע הצעת חוק: לאסור על אקורדיון בפסקול סרטים ישראליים לשנתיים הקרובות. לראות אם יצליחו המלחינים להסתדר בלעדיו. האקורדיון הפך לכזו קלישאה מוזיקלית לייצג דור, תקופה ואווירה. אני כבר לא זוכר באילו מהסרטים שראיתי בירושלים היו אקורדיונים בפסקול, אבל זה תמיד היה מעצבן. נדמה לי שזה היה בפסקול של “אחותי היפה”, דבר שגרם לי לתמוה איך אבי בללי, שכתב פסקול כה עשיר ומקורי ל”בוקר טוב, אדון פידלמן” יוצר פסקול כה מיושן ל”אחותי היפה”. והכי משונה, זה היה גם ב”איש ללא סלולרי”. כאן המלחין הוא הצרפתי קרישנה לוי (שהלחין גם את “סוף העולם שמאלה”) שמשום מה בחר למלא את פסקול הקומדיה הפלסטינית הזאת דווקא בנעימות אקורדיון קיבוצניקיות.

 

נ.ב2: פתאום מתברר שיהושע קנז הפך לאחד הסופרים הכי מעובדים בארץ. “בדרך אל החתולים” מגיע פחות משנה אחרי שיצא העיבוד של דובר קוסאשווילי ל”התגנבות יחידים”. גם “עלילה” של עמוס גיתאי היה מבוסס על ספר של קנז (“מחזיר אהבות קודמות”). והיה גם את “אחרי החגים” של אמנון רובינשטיין. מה שהופך את יהושע קנז לאלוף המעובדים לסרטים בארץ, בתיקו עם יהושע אחר: א.ב יהושע. שניהם עקפו את עמוס עוז ודויד גרוסמן.

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - “"בדרך אל החתולים", ביקורת”

  1. הוהו 24 יולי 2011 ב - 2:29 קישור ישיר

    יאיר,
    כתבת שיותר מדי סרטים מתעסקים כאן עם הזקנה- אולי כי כמו זקנים גם בנו יש איזה פחד קיומי עצום. אולי מוחשי יותר ממקומות אחרים בעולם. או שאולי זה תלוי גם במיקום הגיאוגרפי בארץ?
    בכל אופן, צפיתי ב”עמק תפארת” הנפלא וב”בדרך אל החתולים” הנהדר. ולמרות ה”שימוש” בזקנים- הצלחתי להתחבר. כאילו יש משהו בהוויה הקיומית שלי, שמצליח ברמה מסוימת לתפוס את חוסר האונים בעולם, ואת השבריריות בעדינה של החיים- כמו גם את תשוקת החיים הפורצת מתוך האימה הגדולה של למות.
    (אבל אולי זו רק אני…)

  2. x 24 יולי 2011 ב - 16:08 קישור ישיר

    השאלה היא מתי יצא “בדרך אל החתולים על סירת פדלים”.
    את זה הייתי רוצה לראות.


השאירו תגובה ל - x