"קאטפיש", ביקורת
מצד אחד, קצת מביך לכתוב ולפרסם ביקורת על סרט שהיה שיחת היום לפני כשנה. מצד שני, כעדות לכך שלמרות הכל אני עדיין קצת אולד-מדיה, כנראה שאני עדיין צריך יציאה מיוחצנת לבתי הקולנוע כדי שאשב לכתוב על סרט קצת יותר ממשפט וחצי. אבל יש לזה צד חיובי: ישבתי לצפות ב"קאטפיש" פעם שנייה בשבוע שעבר. ואם בצפייה הראשונה הייתי די בטוח שהסרט זה חייב להיות פיברוק גמור, הפעם אני חושב ההפך.
פורסם ב"פנאי פלוס", 27.7.2011
לפני שנדבר על "קאטפיש", נדבר על נסיבות תזמון הגעתו: עד לאמצע שנות התשעים היו קוראים לימי הקיץ "עונת המלפפונים". בקולנוע זו כבר היתה מעין מסורת שכזו: אין סרטים חדשים גדולים ומעניינים בימי הקיץ, וסרטים שיוצאים בקיץ הם או חלטורות זולות, או סרטים שישבו חודשים ושנים במחסנים וזה הזמן לשלוף אותם לאוויר העולם. אלא שאז הקיץ הפך בהוליווד (ורק בשנים האחרונות גם בישראל) להפך המוחלט: העונה הכי עסוקה, הכי טריה, הכי מושקעת והכי רווחית. לכן מפתיע אותי לאבחן שהשנה, משום מה, עונת המלפפונים חזרה. לא אצל כולם: "רובוטריקים 3 " ו"הארי פוטר 8 " ו"שודדי הקריביים 4 " הם הצלחות קופתיות עצומות בארץ. אבל לא כל המפיצים הצליחו להשיג את הסחורה הטרייה והמבוקשת של השנה.
וכך קרה שפתאום ליונייטד קינג אין הקיץ שום סרט גדול (בשנים קודמות היו להם את סרטי "דמדומים" לקיץ) ולפתע הם מאכלסים את האולמות הצפופים של סינמה סיטי עם מיטב התוצרת הלא טרייה במיוחד של לפני שנה-שנתיים. זה התחיל עם "החתול במגפיים, הסיפור האמיתי" סרט אנימציה צרפתי בן שנתיים, שהוצאתו כעת מדיף לאפי הפרטי ריח לא נעים של ניצול (שכן, בהמשך השנה אמור לצאת "החתול במגפיים" המושקע והמתוקשר יותר, ועתיר הכוכבים יותר, הספין-אוף של דרימוורקס לסדרת "שרק" שלה); ממשיך עם היציאה של "קאטפיש" שהיה שיחת היום בעולם הקולנוע לפני שנה (ואפילו כבר – שומו שמיים! – שודר בערוץ יס דוקו לפני מספר חודשים); וממשיך עם היציאה ה-מ-א-ו-ח-ר-ת של הסרט "Get Low" למסכים בעוד שבועיים, שנתיים אחרי בכורתו המקורית (כנראה כי לקח להם שנתיים למצוא שם בעברית לסרט עד שהם החליטו לבסוף על "מסיבת ההלוויה שלי").
עכשיו לסרט:
"קאטפיש" מושך אליו תשומת לב כבר משלב הקרדיטים. ברט ראטנר, הבמאי של "שעת שיא" (והמפיק של "איך להיפטר מהבוס"), חתום כאחד המפיקים. כך גם אנדרו ג'ארקי, הבמאי של "לתפוס את הפרידמנים", אחד מסרטי התעודה המבריקים של דורנו, שכמו "קאטפיש" מציג תמונה מפלצתית של החיים הסודיים של בני אדם בד' אמותיהם והשקרים הפתולגיים שהם משקרים. מארק מאתרסבו, המלחין הקבוע של ווס אנדרסון (והמלחין של משחק המחשב "סימס"), חתום על הפסקול. ובסוף הסרט יש משום מה תודה לג'יי.ג'יי אברמס, גיבור השבוע שלנו (ג'ארקי ואברמס מיודדים). יתכן וכל השמות הבכירים והעשירים האלה המופיעים בכותרותיו של סרט שנראה כאילו הופק באמצעים הכי ביתיים הם שיצרו את התחושה הראשונית שהפכה לסוג של השערה קולקטיבית, על כך ש"קאטפיש" הוא בעצם מתיחה אחת גדולה וכל הסיפור שם לא היה ולא נברא. למען האמת, כשראיתי את הסרט לראשונה בסוף השנה שעברה, גם אני הייתי שבוי ברעיון הזה: אין סיכוי שהסיפור הזה אמיתי. הוא מדהים מדי ומפותל מדי שנאמין ששלושה ברנשים ניו יורקיים – שניים מהם בנים למשפחה ישראלית לשעבר – פשוט נתקלו בו במקרה והתחילו במקרה לתעד ובמקרה חשפו פרשייה ואוסף דמויות שנראים כאילו בקעו מסרט של מ. נייט שמאלן. התחושה הזאת, שמדובר בפבריקציה, עלתה לסרט (לדעת רבים) במועמדות לאוסקר.
אבל בצפייה שניה בסרט אני כבר לא כל כך בטוח. קודם כל, כי כשעושים סרט דוקומנטרי שהוא בעצם מתיחה, חלק מהעניין הוא כעבור זמן מה לקפוץ ולהגיד "עבדנו עליכם!". אחרת מה הטעם? ומעבר לזה, פתאום כן נראה שהסרט הזה הוא פשוט פוקס אדיר, ושאין סיכוי שהסיפור מבוים, דבר שהיה מצריך מאיתנו להאמין ששתי הדמויות העיקריות בסרט (וונדי ויניב) מגולמים על ידי שחקנים כה מדהימים שמגיע להם אוסקר על המשחק הטבעי שלהם. אם הסרט הזה מפוברק, הרי שג'וסט ושולמן הם במאי שחקנים ברמה של מרטין סקורסזי, ושני הגיבורים שלהם הם הרוברט דה נירו של ימינו.
אם כן, האופציה השנייה היא זו שמתחוורת: שאולי זה לא כזה פוקס יוצא דופן. שאולי אם כל אחד מאיתנו יקח מצלמת וידיאו קטנה וייצא לחפש מי הם האנשים שאנחנו מנהלים איתם קשרים וירטואליים בפייסבוק נגלה אולי לא מעט אנשים שממציאים לעצמם זהויות בדויות ומנהלים חיי חברה עשירים מאוד שמבוססים כולם על שקר והעמדת פנים. אולי הסיפור הזה אינו כה נדיר, אולי פייסבוק אכן יצר התפרצות פסיכוטית אצל אנשים גבוליים שהשתמשו בטכנולוגיה כדי לברוא לעצמם זהויות בדויות וחיים חלופיים. "קאטפיש" הוא "שבע פנים לחווה" של דור הפייסבוק/אס.אם.אס/טוויטר/גוגל/גוגל פלוס.
אהבתי את שבע פנים לחווה, והתרגשתי מקאטפיש.
לפני התגובה (שמכילה ספוילר!)- אנקדוטה: לפני מספר חודשים ביקשה ממני אמא שלי להראות לה מה זה פייסבוק. כדי להסביר לה הראיתי לה את החשבון שלי ובעוד אני מדברת היא הצביעה בהלם על התמונה ששמתי שם. האמת היא שסתם שמתי שם תמונה של דמות ממשחק מחשב שאני אוהבת. לרגע לא חשבתי שמישהו יטרח לבחון מקרוב את התמונה. "אבל אנשים יכולים לחשוב שאת נראית ככה!" אמרה לי אמא בהלם מוחלט. המבט על פניה היה פשוט PRICELESS. אני חושבת שזה מה שעומד בבסיס של קאטפיש- עם כל מה שאנחנו יודעים על העולם הוירטואלי עדיין אתה רוצה כל כך להאמין שמה שמציגים לך ואומרים לך זו המציאות.
וזה גם הקטע עם הסרט עצמו- זה אמיתי? זה לא אמיתי? היוצרים עושים מניפולציה כפולה עם רגשות הצופה- גם במהלך עלילת הסרט וגם כשהצופה מנסה להבין אם הסרט עצמו אמיתי.
ואין ספק שהסרט מטריד – ניסיתי ממש לעקוב מקרוב אחר המשחק של המשתתפים לראות אם משהו יסגיר את זה שהם שחקנים אבל הכל היה פשוט מושלם. וזה מעורר עוד יותר צמרמורת…
הסרט נראה מבוים לא בגלל הסיפור עצמו (שמוזרים ממנו כבר קרו בסצינת ההכרויות האינטרנטיות), אלא בשל התיעוד המדוקדק בזמן אמת – המצלמה שם מהרגע הראשון, גם בזמן שהסיפור היה סטנדרתי לחלוטין. היא מצלמת כל רגע חשוב, היא נכנסת עם הגיבורים גם למים (?), והיא לא מפספסת אף פרט. כמה סרטים תעודיים יש שמספרים סיפור אמיתי, ומורכבים רק מצילומים "חיים" (בלי ראיונות בדיעבד או שחזורים).
יכול מאוד להיות גם שהסיפור עצמו אמיתי, אבל חלק מהסצינות שופצו/שוחזרו בדיעבד בתור קטעים דרמטיים.
גם מעניין איך אריאל שולמן והנרי ג'וסט קפצו מקאטפיש ל – Paranormal Activity 3 בפאראמאונט. אחלה סוכן יש להם.
ריאיון עם אנג'לה ב-ABC NEWS
http://abcnews.go.com/2020/catfish-woman-angela-wesselman-twisted-cyber-romance-abc/story?id=11831583
בלי קשר לכלום – שמעת שמשחזרים את קולנוע מוגרבי? http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1236494.html
עוד קולנוע אולד-סקול בת"א זה תמיד טוב.
גם בלי קשר –
http://www.youtube.com/watch?v=RCMBFGaqhrU
זה קליפ ממגמת תקשורת מודיעין שמאוד מאוד הרשים אותי לשיר "רמקולים" של להקת מוניקה סקס וחשבתי שגם אתה תתרשם. באמת מצולם, ערוך ומבויים מצוין לטעמי.
זה לא פיברוק! אני מכירה חברים קרובים של אריאל וניב שולמן [ הם אפילו מופיעים איתם בתמונה בסרט] שיחתמו לכל אחד שהכל קרה, וחוץ מזה עם כל הכבוד… הדוקומנטרי אפילו לא כזה מבריק רק נעשה ביעילות המעצבנת ונערך ככה שגם גם מה שאמיתי מרגיש פברוק
אני יודע שזה לא נאה להחליף נושא ככה סתם. אבל אני רואה סרטי אימה מסיבה מסויימת.ו:
1. אני מאוד סובל
2. בדיוק עכשיו הגיבורה מסתתרת
3. אני כותב לכם בעיקר כדי לא לראות.
אני יודע שמשחק (ובכלל, קולנוע) הוא עניין סובייקטיבי מאין כמוהו. אבל רוה ואיריס (בתגובה השניה), אני חייב לשאול – באמת חשבתם שהמשחק בסרט טוב? שניב שולמן הוא רוברט דה-נירו של זמננו? (ציטוט של הבמאי באחד הראיונות ששמעתי, אגב). כי בעיניי, הדבר הראשון שמסגיר את זיופו של הסרט הוא המשחק. ואני בכוונה כותב משחק כי לא קניתי את הסרט הזה לשניה. רק אני ראיתי שניב כובש חיוך בכל פעם שהוא אמור להיות רציני? שהתגובות שלו מאולצות עד כדי כך שאם אכן מדובר באדם אמיתי יש לו בעיות קשות, ברמת הנכות, של חיבור לרגשותיו? דעתי המעט מפורטת יותר בניק-לינק.
אכן חשבתי שהמשחק של ניב בסרט מושלם.
מי שדווקא לא היו אמינים היו חבריו- בכל פעם שהמצלמה צילמה אותם ב"מקרה" או שלא במקרה הם נראו נבוכים או קפואים, והשאלות שלהן נאמרו בטון לא משכנע.
אבל הייתי רוצה לחדד את המושג "משחק מושלם" בעיניי.
אם באמת מדובר במשחק, הרי שדווקא הניסיון "לכבוש חיוך" כהגדרתך הופך את הרגש לאמיתי יותר. בחיים האמיתיים, כששואלים אותך שאלות מביכות על מערכת יחסים אינטימיים אתה בדרך "כובש חיוך" ומנסה לענות ולא עונה בטון רציונאלי ושקול. (אם כבר, החיוך שלו היה פשוט כובש לבבות :)).
האילוץ בתגובות שלו היה בעיניי תגובה טבעית לכך שמאלצים אותו לענות על שאלות.
הא לך סובייקטיביות במיטבה- אתה ואני ראינו אותן סצינות ואותן מימיקות ובכל זאת אנחנו חושבים על כך הפוך לחלוטין…
לגבי החיבור של ניב כגבר לרגשותיו- אם אכן הוא אדם אמיתי, הוא באמת בבעיה גדולה, כי הוא התאהב במישהי אבל לא טרח לפגוש אותה במשך שבועות רבים. אכן, כדבריך, נכות ריגשית.
אהבתי את הביקורת.
האם זה באמת משנה אם הסיפור אמיתי או לא? הסרט השאיר אותי במתח ובציפייה לכל אורכו. לדעתי, לא מדובר בסיפור מפוברק… וגם אם כן, הנקודה החשובה היא שמדובר בסיפור שבהחלט יכול לקרות במציאות ובגלל זה הסרט זכה להצלחה מסחררת בעולם.