"סופר 8 ". או: כמעט מפורסמים

כתבתי כבר על "סופר 8 " התרשמות ראשונה כאן, אחרי שהוקרן בפתיחת פסטיבל ירושלים.

עכשיו אני רוצה להתחיל דווקא באחת המגרעות הבולטות של הסרט (הנהדר הזה, שנורא נורא חיבבתי), וממנו להגיע לדבר שכה חיבבתי בו. איכשהו הם קשורים זה בזה. כבר כתבתי ש"סופר 8 " הוא בעיקר מחווה ענקית לקולנוע של ספילברג. אבל כשספילברג מצלם ב"אי.טי" את השכונה הפרברית, הוא מצלם זכרון ילדות. ככה נראו הפרברים באוהיו, ניו ג'רזי, אריזונה וקליפורניה ביניהם נדד עם הוריו, לפני ואחרי שהתגרשו. אבל כשג'יי.ג'יי אברמס מצלם את אותם פרברים ממש, אין להם שום קשר לביוגרפיה שלו. הוא נולד, גדל וחי כל חייו בניו יורק. הוא מצלם זכרונות של אחרים. הוא מצלם פראפרזות. זו הסיבה שסרטיו המוקדמים של ספילברג נראים כל כך אמינים. למרות שהוא מספר על חלליות וחיזרים, ברור שהוא מדבר על הנוף הכי אישי והכי פנימי של הזכרונות והחוויות הרגשיות שלו. אצל אברמס הנוף הזה משתקף ממסך הקולנוע, זה בוודאי לא מקרי ש"סופר 8 " מתרחש בנופי ילדותו של ספילברג (פרברי אוהיו) ולא של אברמס. העניין הוא שבמידה מסוימת העולם הפנימי שלי קרוב הרבה יותר לזה של אברמס מאשר של ספילברג. כלומר, אני יותר קרוב לזה שהרגיש ש"אי.טי" מייצג אותו מאשר זה שאי.טי הוא סיפור חייו. זה עניין של עם-מרכאות ובלי-מרכאות.

לכן, הסרט בפילמוגרפיה של ספילברג שהכי קרוב באמת ברוחו ל"סופר 8 " הוא "הגוניס", סרט שספילברג הגה את הרעיון, מסר אותו לכריס קולומבוס שיכתוב את התסריט והעביר לריצ'רד דונר שיביים. זה רעיון שבא מהראש, ולא מהקישקע, פראפרזה על סרטים אחרים שלו, לכן מין הסתם לא היה לו קשה להעביר את הטיפול בו למישהו אחר. התוצאה היתה סרט הרפתקאות ילדותי ובכייני, עם מעט מדי רגעים של התרגשות אמיתית. ברגעיו החלשים, "סופר 8 " הוא סוג של "גוניס": נראה כמו מיזם שהגה ספילברג והעביר הלאה לקבלני ביצוע. בפועל, זה ההפך.

לכן, "סופר 8" הוא הד, ולא הצליל עצמו. ולכן, מצאתי לנכון לכתוב עליו יחד עם "פול" במדור שלי השבוע. שניהם מגיעים מאותו מוח בדיוק – ולשניהם יש באופן מדהים למדי עלילה כמעט זהה, ועם אותם הומאז'ים בדיוק – אבל "פול" עשוי מראש כמעין פארודיה, לכן הוא פחות יומרני מ"סופר 8 ". אבל לא יעזור, בסופו של דבר יש ב"סופר 8 " כמה רגעים נהדרים – חלקם של רגש אמיתי, חלקם של חיבור לנוסטלגיה בלבד.

אבל כאן אני עובר לדברי הזכות, כי למרות המגבלה הנ"ל מתברר שאברמס הוא יוצר חכם ומוכשר. הוא בעצמו מבין שהוא עושה כאן רפרודוקציה ולא אוריגינל. ולכן הוא מנצל את זה כדי ליצור במידה מסוימת מטה-סרט. גיבורי הסרט הם חבורת ילדים שרוצים ליצור סרט קצר במצלמת סופר 8. אבל כדי לעשות את זה, עליהם תחילה ללמוד איך עושים סרטים. כך, למשל, אחרי קריאה בספר הדרכה על עשיית סרטים מחליט הבמאי להוסיף עלילת משנה הקשורה באשה וסיפור אהבה. ולמה? כי זה יעורר את הזדהות הצופים, כך הם באמת ידאגו לגורלן של הדמויות ויהיה אכפת להם ממי שמת ומי ששורד. וכך, בכל פעם שעלילת "סופר 8 " פונה לכיוון תלאות הלב והתאהבות הראשונה של גיבור הסרט בנערה, צד מסוים בראשנו מקפיד להזכיר לנו: הסיפור הזה נמצא בסרט כדי שיהיה לנו אכפת. כלומר, הסרט עצמו נענה לכללים של הסרט-שבתוך-הסרט.

ויש את העניין הנוסף עם הבחורה: שהיא בעצם שם כי זו דרכם הגמלונית של הנערים לנסות לחזר אחריה, מישהי שבאופן מובהק נמצאת מחוץ לליגה שלהם, והדרך היחידה שאלילה כמוהה תתרועע עם גיקים כמותם תהיה רק אם הם יהפכו אותה לכוכבת. שזו אמירה שנונה למדי על היחס שבין כוכבות קולנוע לבין יוצרי קולנוע.

הנה עוד:

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.7.2011

בעוד עשרה חודשים – מאי 2012 – ימלאו 30 שנה לסרט "אי.טי" של סטיבן ספילברג, עדיין הסרט שאני מגדיר כאהוב עליי בכל הזמנים. ולמה? קודם כל, כי בכל פעם שאני נתקל בו, יש לסרט הזה איזשהו כישוף עליי שמרגש ומלהיב אותי מחדש. וגם כי זה הסרט שראיתי לראשונה בדיוק בגיל הנכון כדי שהוא גם ישפיע עליי: מאז שראיתי את הסרט הזה בגיל 14, ידעתי שחיי יהיו קשורים איכשהו בקולנוע, ושלושים שנה אחר כך אני עדיין שם. והעניין הוא, שלאורך השנים אני מגלה שאני לא לבד. טוב, זו לא חוכמה: במשך רוב שנות השמונים "אי.טי" היה הסרט הכי קופתי באמריקה ובעולם, כך שברור היה שהמוני אנשים ראו אותו. אבל מתברר שכמה וכמה אנשים גם הושפעו ממנו וכעת, כשבגרו, הם יוצרים בהשפעתו. אל בתי הקולנוע באמריקה יצאו בחודשים האחרונים שני סרטים שהופקו כמחווה מובהקת לקולנוע של סטיבן ספילברג בכלל, ול"אי.טי" בפרט: הראשון היה "פול", שכתבו סיימון פג וניק פרוסט וביים גרג מוטולה ("סופרבד"); השני הוא "סופר 8 ", שכתב וביים ג'יי.ג'יי אברמס. אברמס שיחק אותה: הוא השיג את ספילברג בכבודו ובעצמו כמפיק לסרטו, וסרטו הפך ללהיט בקופות ולכן הוא גם מגיע להקרנות מסחריות בארץ (אחרי שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים בתחילת החודש). "פול" לעומת זאת לא היה הצלחה מרשימה במיוחד ויציאתו בארץ נגנזה. עכשיו שימו לב לתסבוכת הבאה: על פי רוב, כשהפצתו של סרט נגנזת בארץ, תוך חודשים ספרים הוא מופץ בדי.וי.די. אבל "פול" הוא סרט של אולפי יוניברסל, וליוניברסל כבר שנתיים שאין מפיץ בדי.וי.די בארץ. כלומר שהדרך היחידה שלכם לראות את הסרט הזה היא או להוריד אותו באינטרנט (בעייתי מבחינה חוקית, אבל דומני שמוסרי בהתחשב בנסיבות שנוצרו), או לחכות שערוצי הסרטים בארץ יביאו אותו בבכורה אצלהם, מתישהו ברבעון הראשון של 2012. אם אז יצליחו לשדר את "פול" ואת "סופר 8 " גב-אל-גב, תתחוור האמת המצחיקה: שני הסרטים האלה נורא דומים בעלילתם. שניהם גרסה מעורבבת ל"מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי" של ספילברג. שניהם מצטטים את הסרטים האלה מפורשות. ושניהם באים מהעולם הקולנועי של תחילת שנות השמונים: "סופר 8 " עושה זאת במובהק (הסרט עוסק בחבורת נערים ב-1979), ו"פול" באופן משתמע יותר (הסרט מספר על שני אנשים בוגרים באמריקה של ימינו, אבל שנדמה שההתפתחות המנטלית של השניים נעצרה ב-1980). עד כמה הסרטים דומים? נגיד זאת כך: בפסקול של שניהם שניהם מתנגן בדיוק אותו שיר של אי.אל.או (זה).

באופן תמציתי, גם העלילות זהות: כאן וכאן הגיבורים הם גיקים חובבי סרטי מדע בדיוני ואימה, וגם כאן וגם כאן הם נתקלים פתאום בחיזר שנכנס בבום אדיר לתוך חייהם, חיזר שהיה אסיר מזה שנים אצל הצבא האמריקאי. וגם כאן וכאן, כל רשויות הממשלה הכי חשאיות רודפות את החיזר ואת גיבורינו, שיודעים יותר מדי, ממש כמו שהיה עם "אי.טי". ההבדל הוא שב"פול" החיזר הוא סטלן בטלן וגס רוח (בדיבובו של סת רוגן) ואילו ב"סופר 8" החיזר הוא… טוב, כאן זה כבר ספוילר. אז נניח לזה.

ובשעה ש"פול" הוא סרט מצחיק יותר, אני מודה בהכנעה שב"סופר 8 " אני מאוהב יותר. הסרט הזה הוא פשוט שיר אהבה לקולנוע של ספילברג. אברמס, בסרטו השלישי כבמאי (אחרי "משימה בלתי אפשרית 3" ו"סטאר טרק"), מפציץ עם זיקוקין דינור קולנועיים, ומזכיר שהסיבה שסרטיו של ספילברג כה נערצים אינם רק בזכות העובדה שיש בה תנופה קולנועית נפלאה, אלא כי הם תמיד מאוד מרגשים ומצליחים לנגוע באיזשהו נים פנימי מאוד, ואישי מאוד, שמתברר שהוא גם קולקטיבי.

קחו, למשל, את שוט הפתיחה של הסרט. מפעל פלדה אי שם במערב התיכון של אמריקה. המצלמה עולה לכיוון שלט הנמצא בפתח המפעל. השלט, מטעם אגף הבטיחות, מבשר שחלפו כבר 700 ומשהו ימים ללא אף תאונה במפעל. אלא שבמהלך השוט עולה על סולם פועל חפוי ראש, מוריד את המספר "700" ושם במקום את הספרה "1". עבר יום אחד מאז התאונה האחרונה. המוזיקה העצובה, תנועת המצלמה האיטית, וראשו השמוט של הפועל בתמונה מסגירים בשוט אחד, ללא מילים, שמשהו נורא קרה. עוד לפני שאנחנו מכירים את הדמויות, אנחנו כבר יודעים שאנחנו נכנסים לתוך עולם של אבל ואובדן. ומיד בשוט הבא אנחנו פוגשים את היתום. הילד שאיבד את אמו באותה תאונה. כאן כבר מצהיר אברמס שהוא מתנתק ממורשת אביו הרוחני: בסרטים של ספילברג זה לרוב האב שאיננו בחייו של הגיבור. ב"אי.טי", למשל, האב עזב את הבית ונסע למקסיקו עם בת זוג חדשה. אצל אברמס, גם ב"סופר 8 " וגם ב"סטאר טרק", הגיבור מאבד את האם, את הרכות בחייו, ונותר לגדול עם גבר סמכותי וקר.

ומה יש לנער שנפלה עליו טרגדיה כדי למלא את חייו? לברוח אל הסרטים. לכן קוראים לסרטים האלה "אסקפיסטיים", מלשון בריחה. הקולנוע אמור לברוא לנו עולמות שאנחנו מניחים שאינם קיימים במציאות, ובבטחון של הבלתי קיים אפשר להשליך את כל הסובלימציות של הפסיכולוגיה שלנו. הכל יהיה בסדר, כלום לא אמיתי. זו סיבת הקסם של הסרטים האלה. לכן גם כיום, כשאני כבר אבא ולא עוד ילד, אני עדיין מרגיש שדווקא בסרטי הפנטזיה, המדע בדיוני, עם החלליות והמפלצות, דווקא שם מסתתרת אמת עמוקה ואמיתית יותר מאשר בסרטים שמתיימרים להיות "ריאליסטיים". או לפחות אמת שנהירה לי יותר.

ובזה בדיוק עוסק "סופר 8"! מדובר בחבורת ילדים שלוקחת את מצלמת הסופר 8 של אבא של אחד מהם (תרגום: מצלמות סופר 8 היו לשנות השבעים והשמונים מה שמצלמות וידיאו היו לשנות התשעים והאלפיים ומה שטלפונים סלולריים לימינו). המטרה: לצלם סרט זומבים. אבל גם כשבאים לצלם סרט שכולו המצאה, עדיין עדשת המלצמה קולטת דברים שהם אמיתיים. זה העניין הכי אינהרנטי של אמנות הקולנוע: המצלמה רואה ומתעדת את מה שמולה, אלה בני האדם שמנסים להסתיר. אבל ככל שהסתרה גדולה יותר, גם רגעי החשיפה – גם אם בודדים ומעטים – יהיו עוצמתיים יותר. ברובד ה"דוקומנטרי" מגלים הילדים שמצלמתם קלטה בלי להתכוון קיומה של מזימה עצומה להסתרתו (וללכידתו) של חיזר. במובן הפנימי והעמוק יותר, המצלמה – והדימיקה שנוצרת סביבה – חושפת את האופי הפנימי של הילדים. בראש ובראשונה, את הרגשות שלהם. אהבה ראשונה. וגם קנאה ראשונה. והיחס האמביוולנטי להורים – רצון להתנתק, מול תלות; כעס, מול אסירות תודה. אבל גם אומץ, אחווה, חברות אמיתית.

זה הכוח של הקולנוע! לחשוף בתוכנו אמיתות שכאלה, של רגש, של מצפון, של תפיסת עולם. גם (ודווקא) מול סרט על חיזרים. זה קורה כשהמצלמה מולנו, אבל זה קורה גם כשאנחנו רק בתפקיד הצופים, והסרטים מצליחים ללחוץ לנו על כפתורי הרגש והנוסטלגיה. אם מתבוננים לעומק, מוצאים אמת. אברמס הלך ועשה סרט התבגרות/נעורים/הרפתקאות/מפלצות/חיזרים, אבל מרגע שהוא שם את המצלמה בתפקיד הראשי, הוא מכריח אותנו להתעמת עם העובדה, הלכאורה פרדוקסלית, שדווקא הקולנוע הכי שקרי טומן בחובו פוטנציאל לאמת גדולה. ונאמר אמן.

נ.ב: לאורך כל הסרט תהיתי איך יראה הסרט אותו מצלמים הנערים. אברמס, איש חמוד שכמוהו, נענה לציפיותי והסרט הביתי נמצא על כותרות הסיום. אל תחמיצו אותו.

ציוץ