31 יולי 2011 | 07:40 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

חוצי ישראל

משהו קורה בסינמטק תל אביב. הכניסה לאגף החדש של הסינמטק כבר פתוחה ונראה שמתנהלת שם תכונה ערה. מסעדת ג’ויה, שאמורה להיפתח בתוך הסינמטק, כבר מיקמה את השלט שלה. ובאתר הסינמטק מצוין שהספריה תהיה סגורה במהלך חודש אוגוסט לרגל המעבר לבניין החדש. ובהודעה לעיתונות לקראת הפסטיבל לסרטי ילדים ונוער שיתקיים בסוף אוקטובר כבר מובטח שהפסטיבל יתקיים באולם החדש של הסינמטק. היתכן? סוף סוף?

 

ועד אז, יש כמה דברים שכדאי לכם לראות שם השבוע. בסוף השבוע, למשל, יתחילו בסינמטק הקרנות סדירות של “ג’ו + בל” של רוני קידר, סרט פשע/מסע/מנוסה סופר שנון שאני ממש מצפה מכם שתהפכו אותו לסרט פולחן.

 

 

ויש גם את “מוסטאר, הלוך ושוב” של דוד פישר, עליו כתבתי לפני שבוע במדורי:

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 20.7.2011

 

 

לפני 11 שנים יצר דוד פישר את הסרט התיעודי הנהדר “רשימת אהבה”, בו תיעד פישר את אחיו יוצאים לחפש מה עלה בגורלה של אחות שמעולם לא ידעו שהיתה להם. על הדרך האחים עוברים דינמיקת גיבוש שחושפת משהו מהחיים של בני הדור השני לשואה, וגם מאפשרת הצצה למשפחה הזאת ממנה יצאו (לצד הבמאי) גם השחקן והמוזיקאי אמנון פישר (שהיה פעם אליל בני נוער לרגע), וגם העיתונאי, עורך הדין ואיש הטלוויזיה רונאל פישר (שהביא בסרט ההוא את הסצינה הכי מרשימה בו).

 

בשנים שחלפו מאז הסרט ההוא, שמו של דוד פישר היה מזוהה יותר דווקא עם אחורי הקלעים של ההפקה התיעודית בארץ בתור מנכ”ל הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה. כעת, משעזב את תפקידו, הוא חוזר בסרט חדש, שמוצג כחלק שני של הטרילוגיה המשפחתית של הפישרים. אם קודם צילם את אחיו, עתה הוא מתעד את בנו, יובל. בגיל 17 מחליט הבן ללכת ללמוד בתיכון הבינלאומי בעיר מוסטאר שבבוסניה. העיר שהתפרסמה כאחד המוקדים האלימים והטראגיים ביותר של מלחמת האזרחים בין הבוסנים לקרואטים בתחילת שנות ה-90, מארחת כיום בית ספר לתלמידים מכל העולם, עם התמחות לכאלה המגיעים מאיזורי סכסוך. וכך מוצא את עצמו יובל פישר – בכוונה? במקרה? – שותף לחדר עם סאלם, הערבי-ישראלי. שניהם נדדו חצי עולם כדי לברוח מהסתמיות הישראלית רק כדי להיתקע לתוכה אי שם בבוסניה. וזה, בעיניי, החלק הכי מוצלח של הסרט. כל עוד “מוסטאר, הלוך ושוב” מתבונן בתלמידי בית הספר (12 מהם מישראל) ובדינמיקות הטעונות שנרקמות ביניהן, יש בו משהו מקסים. ברגעיו המצוינים זה נראה כמו גרסה תיעודית לסרטי פנימיה למיניהם, סרטי התבגרות, ג’ון יוז בבוסניה. מקדימה רואים רק השתובבות, פלירטוטים, קונדסות ופריטה על גיטרה, אבל ברקע רואים מטענים כבדים יותר: סכסוך לאומי, מתחים דתיים, הגדרות זהות. והתובנה שאני מגלה שוב ושוב: כדי לנסות לפצח מה היא המהות שלנו כישראליים ו/או כיהודים, צריך לעשות את זה הרחק מישראל. רק שם הזהות שלנו – על כל הקונפליקטים המבלבלים שלה – מצטללת.

 

החלק השני של הסרט עוסק בניסיונותיו של האב (הבמאי) להתקרב לבנו, והוא משתמש בסרט כסוג של סדנה לאינטימיות. התמזל מזלו של פישר האב ובנו המתבגר מתגלה כצעיר חריף מאין כמוהו שיודע לזהות מראש את הטקטיקות של אביו – הן כאב והן כבמאי – ולדעת לשתף פעולה איתן רק כשנוח לו, ולבוא איתו חשבון עליהן (גם כאן, למטרות דרמה מצולמת). אלא שלהבדיל מ”רשימת אהבה”, החלקים המשפחתיים מ”מוסטאר” נראים כמו הצצה לסרטים המשפחתיים הפרטיים של משפחת פישר, ולא תמיד מרגישים כמו יצירה שזקוקה לקהל של זרים.

 

סיבה את להבדל העיקרי בין “מוסטאר” ובין “רשימת אהבה” היא העדרה של התעלומה. זהו, בסופו של דבר, מה שהחזיק את הסרט ההוא, כמו מה שמחזיק את רוב רובם של הסרטים העלילתיים והתיעודיים: קיומה של שאלה שגיבוריה מנסים לפענח, ושעל חוט השדרה הזה תלויים כל שאר הרגעים. יתכן ודווקא התבוננות ממוקדת יותר בפנימיה הבינלאומית, תוך השארת נוכחות הבמאי מאחורי הקלעים, היתה הופכת את הסרט לחזק יותר, וגם מטעין אותו בשלל משמעויות שכרגע רק נרמזות. למשל, כל הרעיון של מלחמת אזרחים. בין הבוסנים, בין הישראלים, בין בנים ובנות, ובין הורים וילדיהם.

 

למרות שפישר מצליח להוציא מבנו רגעים של כנות, לא יכולתי שלא לתהות (בפעם האלף) איך הצליח דוד פרלוב לצלם את בני משפחתו שעות על גבי שעות ולא לגרום ליצירתו “יומן” להיראות כמו סרט ביתי, בשעה שבמאים מוכשרים רבים מנסים ועדיין זה לא ממש מצליח. האם זו רק הקריינות הפיוטית של פרלוב? או שהיה שם דבר מה נוסף? כנראה שזה היה המבט. זה שפשוט רצה להתבונן, לעקוב, לבחון, ולא לחפש את הדרמה. מצד שני, פישר יודע היטב למצוא את הדרמה. וכשהיא נוכחת ומצטללת בסרטו, “מוסטאר” מצליח לחשוף אנשים ועולמות שמרגש להיתקל בהם.

נושאים: בשוטף

2 תגובות ל - “חוצי ישראל”

  1. רונן 31 יולי 2011 ב - 10:56 קישור ישיר

    השאלה הגדולה היא האם המעבר של הסינמטק לאולמות החדשים יביא גם תוכנייה ראויה.
    בניהול והתקצוב הנוכחיים של המוסד, התשובה היא כנראה לא
    נקווה לטוב

  2. שלום 1 אוגוסט 2011 ב - 22:16 קישור ישיר

    איזו המשכיות מדהימה – היה סינמטק מכוער ומקפידים לשמר את אות הסגנון.


השאירו תגובה