25 אוקטובר 2007 | 20:28 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

מיוזיקל וחומר

גרסת הדפוס נמצאת כאן. זו הגרסה המורחבת:

החיפושית השובבה

באיחור בלתי אלגנטי הגעתי רק בשבוע שעבר להשלים פערים של סרטים שהחמצתי באחרונה והלכתי לראות את “היירספריי”. מודה, הייתי סקפטי לגבי הסרט. גרסה קולנועית למיוזיקל הבימתי על פי הסרט של ג’ון ווטרס? האם לא למדנו מטעות “המפיקים”? וכך, כולי ספקות וציפיות נמוכות הלכתי לסרט ו… קרקפתי הועפה אל תקרת האולם. איזה סרט מבדר, מהנה, משעשע. כמה חן היפראקטיבי, המסתיר בחובו גם ביקורת חברתית ותיעוד ביקורתי של ההיסטוריה האמריקאית. הסרט הזה בידר אותי כהוגן. פתאום הבנתי למה הסרט הזה הרתיע אותי לפני הצפייה בו. חשבתי שיהיה מדובר במוצר קאמפי, טוויסט-על-טוויסט לחובבי ג’ון ווטרס, קריצה משולשת למוקירי דיוויין, והאמת שהפוסט-מודרניזם של שנות השמונים כבר קצת מעייף אותי. אבל ביושבי בסרט קלטתי מה סוד קסמו: זה סרט לילדות בנות 13. אם היתה לי ילדה בגיל הזה הייתי מדלג הביתה, כמו ג’ון טרבולטה בחליפת המשמנים שלו, שולף אותה מהמיטה ורץ איתה להצגה השנייה, שם היינו רוקדים בין הכסאות.


זאק אפרון ב”היירספריי”

למחרת, מעשה שטן, אני קורא את הידיעה הבאה: המיוזיקל החדש “מעבר ליקום” הפך ללהיט לא צפוי בקרב בנות 11 עד 13 שצופות בו שוב ושוב. ומוזר אף יותר: בדיוק באותו שבוע ראיתי סוף סוף (גם כן באיחור ניכר) את “היי סקול מיוזיקל”, סרט הטלוויזיה של ערוץ דיסני (ששודר בארץ בערוץ ג’טיקס) ושהפך לסנסציית רייטינג, ושסרט ההמשך שלו הניב אחוזי צפייה מרהיבים אף יותר. פעמון דינדן בראשי: קורה כאן משהו. אם עד כה המיוזיקלס ההוליוודיים של השנים האחרונות – ע”ע “שיקגו”, “רנט”, “המפיקים” – היו מזוהים עם קהל מבוגר, ובמידה מסוימת גם אמיד וסנובי, הרי שבשנה האחרונה נתגלה להם קהל חדש ובלתי צפוי. בנות ה-13.
מבין השלושה “היי סקול מיוזיקל” הוא ההצלחה הכי מרשימה. אולפני דיסני כנראה זיהו את צרכיו של הקהל הזה וקלעו בול. “היירספריי” הכניס בארצות הברית כמעט 120 מיליון דולר, סכום נאה בהחלט. “מעבר ליקום” נרשם ככישלון כלכלי, בעיקר אחרי סכסוך אימתני בין הבמאית ומפיקיה, שגרם לאולפן לאבד אמון במוצר ולהוציא אותו למסכים באופן מהוסס וגמלוני. גם הביקורות השליליות ברובן לא עזרו לו להגיע לקהל רחב ובוגר (הסרט ייצא בישראל בשבוע הבא, יהיה מעניין לראות איך הוא יתקבל כאן אצל הקהל והביקורת. אני בעדו). אלא שהדיווח ב”וראייטי” מראה שלפחות בדמוגרפיה מסוימת, הסרט זוכה להצלחה, מהסוג שגורם לצופיו לחזור לקולנוע שוב ושוב לצפיות חוזרות. במילים אחרות: “מעבר ליקום” לא הכניס הרבה כסף, אבל הוא מצליח למלא את מעט האולמות בהם הוא מוקרן.


מונטאז’ מתוך “מעבר ליקום”

עוד דבר משותף: שלושת הבמאים החתומים על הסרטים הגיעו מברודוויי, מעולם התיאטרון. קני אורטגה, הבמאי של “היי סקול מיוזיקל” ואדם שנקמן, הבמאי של “היירספריי”, התחילו את דרכם ככוריאוגרפים. הם גם אחראים על הכוריאוגרפיה בשני הסרטים האלה. ג’ולי טיימור היא במאית תיאטרון ואופרה שזכתה להצלחה כשעיבדה עבור דיסני את הסרט “מלך האריות” למיוזיקל בימתי. נקודה משותפת נוספת היא אווירת הסיקסטיז המוקדמים שעוטפת את הסרטים. “היירספריי” מתרחש ב-1962, “מעבר ליקום” מתרחש ב-1967 ו”היי סקול מיוזיקל” לכאורה מתרחש בהווה, אבל נראה כמו מיוזיקל כל-משפחתי נאיבי, מהזן שהיה פופולרי מסביב לעולם בתחילת שנות הששים, מ”ביי ביי בירדי” ועד “איי לייק מייק”. אבל כנראה הכי חשוב מבחינת קהל היעד הצעיר: בשלושת הסרטים הגיבורה היא תלמידת תיכון. שלושת הסרטים האלה, למרות שהם מצועצעים, פגומים, ילדותיים, ומאוד לא מתוחכמים, בהחלט מומלצים לצפייה. הנה למה.

“מעבר ליקום”. לכאורה, הכל שגוי במיוזיקל הדי משונה הזה, הלוקח המון שירים של הביטלס וסורג אותם יחד לסיפור רומנטי עם ניחוחות אפיים המשחזרים את קיץ האהבה של 67′, כשנערים נהרגו בווייטנאם כשחבריהם התמרדו, התפרעו, מחו ועשו אהבה חופשית במולדת. אבל בתום 130 דקותיו מתברר דבר משונה: הסרט הזה עובד. הוא מידבק. וכן, הוא גם מרגש. אז נכון, הוא משתמש בתחמושת לא חוקית: האם יש דרך לעמוד בשירים של הביטלס, גם אם אלה מוגשים שלא בביצועיהם המקוריים, ולא להתמוגג? אין. ועל כל נאמבר שנראה נדוש, מצליחה טיימור לנפק גם כמה רגעים מושלמים בהם המוזיקה יושבת יפה ובאופן מקורי על התמונה, ההתרחשות והעלילה. אבל הכי חשוב: לבני 13 הסרט הזה הוא בוודאי מבוא ראשוני לשירי הביטלס. לפני שניה הם שמעו כריסטינה אגילרה וחנה מונטנה, ובום – חייהם משתנים תוך שעתיים ועשר דקות עם מקבץ השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו. טהרנים יימחו שאת הביטלס יש לגלות אך ורק על ידי הגרסאות המקוריות. אבל אני מחזיר את עצמי לגיל 13 ונזכר שחוץ מסדרת הרדיו המופתית של יואב קוטנר, “מסע הקסם המסתורי”, הנוכחות היחידה של הביטלס ברדיו בתחילת שנות השמונים היתה המגה-מיקס “כוכבים על 45” שמיקסס בקצב בוני-אמי את שירי הביטלס למחרוזת אחת. בדיעבד, אני יודע להגיד שזו היתה אשפה מוזיקלית מביכה. אבל בזמן אמת קיבלתי ככה מנה דחוסה של שירי הביטלס ששיגרו אותי לחנות התקליטים לרכוש את כל אלבומיהם. “מעבר ליקום” יעשה דבר דומה.
ולא שאין בסרט רגעים של אכזבה, אבל הם מגיעים מנקודת המבט של מי שכבר שומע ביטלס 25 שנה ולא מוכן שמישהו אחר יגיש לו את הפרשנות שלו. הדבר הכי משונה הוא שב-1967 של הסרט הגיבורים אולי שרים ביטלס, אבל בעולם שלהם אין ביטלס. יש להם דמוי-ג’ימי הנדריקס ודמויית-ג’ניס ג’ופלין, אבל אין ג’ון לנון. הסרט מתרחש ב-1967 אבל באווירה הסכרינית שלו הוא נראה יותר כמו 1959. ויותר חמור: בגלל שהעלילה די נדושה היא לא פעם גורמת לשירי הביטלס להישמע די קיטשיים, או לפחות חד מימדיים. יופיים של השירים הוא בעושר האסוציאטיבי שלהם, שאפשר לגלגל אותו לכל מיני כיוונים, מהאבסטרקטי עד הקונקרטי. הפרשנויות של טיימור ותסריטאיה לחלק מהשירים גורם להם להישמע בנאליים למדי. אבל, וזה הקסם המסתורי של המסע, איכשהו העירבוב של השירים והתמונות עובד. הסרט הזה משכר.

“היירספריי”. מהסרט הראשון שלו כבמאי, “מארגנת החתונות”, שמתי לב שלאדם שנקמן יש גרוב. סרטיו קאמפיים, נוצצים, תמיד גיי-פרנדלי, אבל יש בהם ממזריות שמצליחה לעבוד גם בחומרים שנראים לחלוטין בנאליים. בעודי מניע ראשי מצד אל צד בהנאה בצפייה ב”היירספריי” הרגשתי צורך להתנצל בפניו על שלא האמנתי שאהנה בסרט. הוא עשה עבודה יפה להפליא: קודם כל בזכות השירים הסופר-פופיים, הקצביים והסוחפים שכתבו תומס מיהן ומרק שיימן, אבל בעיקר בזכות העובדה ששנקמן אחראי גם על הכוריאוגרפיה וגם על תנועות המצלמה. התוצאה קליידוסקופית להפליא. “היירספריי”, כמו צמר גפן מתוק בלונה פארק, הוא פשוט כיף סוכרי דביק.

“היי סקול מיוזיקל”. הסרט הזה, יש לומר, הוא כמעט פרודיה. אף אחד מגיבוריו לא נראה כמו בן נוער בשר ודם, ושחקניו נראים כאילו גולפו משעווה. מגוון הרגשות ושלל הקונפליקטים נראים כאילו נשלפו מטלנובלה ממוצעת. אבל גם קני אורטגה מבין על איזה צד מרוח הגרוב שלו, ובכל פעם שהסרט עוצר לאתנחתא מוזיקלית הוא דווקא מתעורר לחיים. אלא שיש לשים לב: את “היי סקול מיוזיקל” יש לראות לפני “מעבר ליקום”. אני בספק אם נער או נערה ימשיכו להתעניין בבאבל-גאם המוזיקלי הזה אחרי שייחשפו לעולם המוזיקלי והטקסטואלי העשיר של הביטלס.


ונסה האדג’נס וזאק אפרון ב”היי סקול מיוזיקל”

מתוך “פנאי פלוס”, 24.10.2007

נושאים: ארכיון, מוזיקה

7 תגובות ל - “מיוזיקל וחומר”

  1. גע"ס 25 אוקטובר 2007 ב - 20:57 קישור ישיר

    “גוד מורנינג בולטימור” הוא שיר הצעדה האהוב עליי. ואת “מעבר ליקום” טרם ראיתי, אבל אני מתקשה להאמין שאצליח לעמוד בפני שירי הביטלס, ולמעשה אני תוהה איך אצליח להתגבר על הדחף לשיר בקול רם באולם.

  2. דרורית 25 אוקטובר 2007 ב - 21:25 קישור ישיר

    כוכבים על 45 היו להיט המסיבות שלנו כל כך הרבה זמן, שעד היום שאני שומעת שירים מסויימים של הביטלס מהדהדים לי “החיבורים” של המיקס הזה.
    וכמו גע”ס מעלי, גוד מורנינג בולטימור בהתחלה היה השיר מהדיסק שהתנגן אצלי נון סטופ, עכשיו כבש את המקום הראשון without love של הרביעיה המעולה הזו.
    (:

  3. חי בסרט 26 אוקטובר 2007 ב - 1:00 קישור ישיר

    אבל רשמת כבר ביקורת על היירספריי ביום שזה יצא נתתה לו 2 כוכבים

    רוה לחי: מי? מה? איפה?

  4. יובל 26 אוקטובר 2007 ב - 13:07 קישור ישיר

    הביקורת הזאת מיולי, רשומה תחת השם שלך, למרות שבסופה כתוב בסוגריים ריקי אגמי.

    רוה ליובל: וגם כתוב מעל הביקורת “מבקר הצללים של המדור מדווח מ’היירספריי'”. (בגרסת הדפוס זה ברור יותר. איכשהו המדור שלי עובר לוויינט באופן מעט מקושקש). בגלל שאני מוחרם מהקרנות העיתונאים של פורום פילם אני משתדל לפרסם ביקורת בשבוע היציאה ממישהו (או מישהי…) שאני סומך על טעמו שכן היה בהקרנה, וחותם בשם בדוי (כדי שלא יוחרם להבא מההקרנות). ריקי אגמי בעברית זה ריקי לייק. שנינה שכזאת. כך קוראיי יקבלו דיווח על הסרט אם לא ממני לפחות מנציג המדור. אני משתדל שהעובדה שאני מוחרם מהקרנותיהם לפחות לא תפגע בעידכון השוטף של המדור (גם אם אני מדביק את הפערים באיחור).

  5. דין 27 אוקטובר 2007 ב - 23:03 קישור ישיר

    הייסקול *אין להגיד את שמו* אינו מתקרב להיות פארודיה. בתור אדם שדואג לראות טמטום מודע לעצמו כשצריך, הסרט הזה לא ניחן בטיפת מודעות עצמית. הדמויות שם נראות כאילו גולפו משעווה כי הם יפים, וזה מוכר. הוא נברא למטרה אחת: לשמש מקור לסגידה לילדות בנות 12-14. ולצערי הוא עושה את העבודה. לא באמת נראה לי שהבמאי חשב באותו רגע שהוא עושה דבר מזויף או טפשי, הוא מקבל את המציאות של הסרט כמובנת מאליו

  6. נוף 10 נובמבר 2008 ב - 16:12 קישור ישיר

    לגבי “מעבר ליקום”: ראיתי אותו בקולנוע פעמיים. אמנם אני כבר לא בת 13 (אבל גם לא עד כדי כך רחוקה מזה) ואכן העלילה פרומה וסכרינית. אבל בפעם הראשונה שצפיתי בו בקולנוע לא הצלחתי להפסיק לחייך, להתרגש ולשיר בקול רם (להגנתי, האולם היה כמעט ריק). יצאתי עם חיוך ענק ורצון עז ומביך לחבק את כל הנקרה בדרכי.
    בצפייה השניה כבר מעט השתעממתי ולא הצלחתי להתפעם כל כך מההברקות הויזואליות (לדוגמא I want you שהוא בעיני שיא הסרט), ובעיקר התחלתי לשים לב לכל מגרעותיו של התסריט, אבל כל זה לא משנה את העובדה שלמרות שזה לא סרט עמוק במיוחד או בעל אמירה: הוא פשוט מ ש מ ח. וגם כאלה צריך.
    חוץ מזה, רק אומרים לי ביטלס ואני שם.


השאירו תגובה