25 אוקטובר 2007 | 20:52 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

בדיקת דם

ספיישל “סימנים של כבוד”

1. הראיון שלי עם ויגו מורטנסן (כולל שלל טעויות קופי-פייסט של עורכי וויינט, אני מתנצל בשמם).

2. בונוס מהראיון:

את התסריט (הבעייתי, יש לומר) ל”סימנים של כבוד” כתב הבריטי סטיב נייט, שכבר עסק בעולם תחתון אפלולי בלונדון בסרט “דברים יפים מלוכלכים” של סטיבן פרירס. אבל יש עוד דבר שצריך לדעת על סטיב נייט.
– ידעת שסטיב נייט, התסריטאי שלכם, הוא האיש שהמציא את השעשועון “מי רוצה להיות מיליונר”?
“באמת? לא ידעתי. רק ידעתי על ‘דברים יפים מלוכלכים’. וגם שיש לו מבשלת בירה משלו בתוך הבית. הוא מכין בעצמו את הבירה שלו”.
– ואיך היא?
“לא רעה”.

3. אם אתם הולכים לראות את הסרט, אתם מוזמנים לעיין בדיון על מוטיב השחמט מאתמול וזיכרו את המשימה שלי אליכם.

4. והנה הביקורת:

היסטריה של אלימות
“סימנים של כבוד” מוכיח שוב: דיוויד קרוננברג מתעלה על עצמו דווקא בסרטי פשע לכאורה נדושים. התוצאה אדירה ועקובה מדם

עוצמתו של “סימנים של כבוד” אינה נחשפת מיד. להבדיל מסרטו הקודם, “היסטוריה של אלימות”, שלפת את צופיו בגרון פחות או יותר מהדקה הראשונה, “סימנים של כבוד” מתנועע בקצב מתון יותר. קרוננברג, המביים לראשונה סרט שלם מחוץ לארצו קנדה, התמזג היטב בנוף בו הוא פעל. הסרט הוא בה בעת גם בריטי מאוד, באופן הוא מתבונן באנשים ובהתנהלותם, אבל יש בו גם משהו רוסי מאוד. הקרוננברגיות שלו מתגלה רק בהמשך, מרגע שמתברר שזה לא הסיפור שצריך לעניין אותנו, אלא מי המספר אותו.
“סימנים של כבוד” הוא מאותם סרטים המוכיחים שבמאי הוא האיש החשוב ביותר בסט, ולא התסריטאי. למרות שסטיב נייט חתום על תסריט מוצלח ל”דברים יפים מלוכלכים”, ב”סימנים של כבוד” הוא עשה לעצמו עבודה קלה מדי. הסרט דומה מדי בעלילתו ללא מעט סרטי מאפיה, והוא עושה קיצורי דרך בעיצוב עולם שאמור להיות ריאליסטי, אבל אין בו הגיון. קחו למשל את פתיחת הסרט: נערה בהריון קורסת בבית מרקחת. היא מובהלת לבית החולים. המיילדת שלה (נעמי ווטס) מצליחה להציל את העובר, אבל האם מתה. בכליה היא מוצאת יומן הכתוב רוסית. המיילדת היא בת לאב רוסי, והיא מוסרת את היומן לדודה הרוסי שייתרגם אותו. כבר בנקודת המוצא הזאת יש כאן יותר מדי צירופי מקרים כדי שנרגיש שאנחנו בידיים טובות. אבל את קרוננברג כל זה לא מעניין. קרוננברג מביים כמו חוקר מקרי מוות – או כמו רוצח סדרתי. הוא מתעניין פחות בדמויות ויותר במנגנונים בתוכם הן פועלות. נייט כותב תסריט כבעל מאפיינים מיתיים, תנ”כיים, על נערה בתולה היולדת בסמוך לחג המולד, ועל תינוקת שכמעט מושלכת היאורה, סליחה – אל התמזה. אבל קרוננברג צונן לזה. הוא מתעניין במכאניזם הביולוגי של החיים ושל הנפש. הוא בודק מניעים מנקודת מבט של צרכים פיזיים ותורשתיים, לא הנמקות דרמטיות. זהו קרוננברג בשיא עקביותו, יוצר שגם כשהוא פועל במיינסטרים וגם כשהוא מלחך את השוליים מתעניין בדימויים קבועים, פתולוגיים, ובעיקר במפגש המדמם בין רקמת בשר אדם ובין כלים מתכתיים מושחזים.
כבר מהסצינה הראשונה הוא מבהיר מה מעניין אותו. חיסול של חייל במאפיה על ידי ספר – סוויני טוד הרוסי. לעומת החלקלקות הזורמת של הסצינה קשה שלא להבחין בשוט הבוטה של התער המנסה בכל כוחה לנסר את הצוואר עד שנפרץ אבי העורקים. בסצינה מאוחרת יותר, המתכתבת עם הסצינה הראשונה, הוא ידגים את ההבדל בין חיסול חובבני ובין חיסול מקצועי.
עבור הוליווד, בה האלימות תמיד מוסתרת כאילו היתה פורנוגרפיה קשה, קרוננברג הוא במאי קשה לעיכול. הוא מתעקש להציג את השלכותיה של האלימות, את העובדה שמוות, ממש כמו לידה, הוא עסק עקוב מדם. השילוב הזה, בין הפטיש הביולוגי העקבי של קרוננברג, עם סרטי גנגסטרים ז’אנריים, שלכאורה היו יכולים להיות מבוימים על ידי כל במאי הוליוודי או בריטי אחר, עזר לייצר כעת כבר שני סרטים רצופים שהם לא פחות ממבריקים, סרטים שהבימוי שלהם אומר הרבה יותר מהסיפור המילולי עצמו. קרוננברג, בטוויסט היצ’קוקיאני מרתק לקריירה הענפה שלו, לוקח נראטיביים ז’אנריים ונותן להם מגע ייחודי משלו.
וכך “היסטוריה של אלימות” ו”סימנים של כבוד” הם מעין סרטים אחים. הפכים המשלימים זה את זה. סרטים שמציגים דמות גברית ראשית (בשניהם זהו ויגו מורטנסן) שהפנים שלה והחוץ שלה הפוכים לגמרי, ושההתהפכות נעשית אל מול עינינו. המהפך ב”היסטוריה של אלימות” קרה בסצינת הסקס על המדרגות. ההתהפכות בסרט הזה מתחוללת בסצינת הקרב בבית המרחץ, בה הגיבור שלנו נלחם על חייו בעירום מלא. זו הסצינה המשמעותית והאדירה ביותר בסרט – וגם אחת הסצינות שהכי ייזכרו מהשנה הזאת. בסרט שעוסק במלחמה שבין הדורות, בו כל הדמויות בסרט מתנהלות ללא אב או אם, בסרט שעוסק בדמויות המסתירות את עצמן ואת זהותן, האישית והמינית, ובסרט העוסק באופן בו צלקות וקעקועים מספרים סיפור חיים, הסצינה הזאת מבטאת את כל זה, מבלי שתיאמר מילה אחת.

נושאים: ארכיון, ביקורת

21 תגובות ל - “בדיקת דם”

  1. דורון בעבודה 26 אוקטובר 2007 ב - 0:40 קישור ישיר

    לא הבנתי מה לא מתיישב לי בציטוט על סטיב נייט עד שהבנתי ששילבת שם בין “סימנים של כבוד” ל”הסטוריה של אלימות”…

    רוה לדורון: תוקן. תודה.

  2. אור 26 אוקטובר 2007 ב - 7:35 קישור ישיר

    אני לא מאמין ששניצר – מבכירי המבקרים בארץ – השווה את אחד השחקנים מ”וסרמיל” לסטיב מק’ווין ושני עמודים אח”כ קוטל את “איסטרן פרומיסס”.
    מתסכל קצת.

  3. יובל 26 אוקטובר 2007 ב - 13:21 קישור ישיר

    שניצר גם לא אהב את “היסטוריה של אלימות”. אני זוכר שהוא כתב מפסטיבל קאן 2005 שגם קרוננברג וגם ג’רמוש (שהציג שם את “פרחים שבורים”) הם יוצרים שהיו בעבר בעלי הבטחה, והיום איבדו את זה. אני חושב ששניצר איבד את זה מזמן, וכבר לא יודע להבחין בין סרט אמריקאי טוב לגרוע. אם הוא בא ממדינה אחרת, יש לו יותר סיכוי.

  4. יניב 26 אוקטובר 2007 ב - 16:34 קישור ישיר

    “סימנים של כבוד” הוא סרט בינוני של קרוננברג, איך אפשר להשוות סרט כזה ל”תאומי המריבה” ול”וידאודרום”?

    רוה ליניב: קשה מאוד להשוות הרבה סרטים ל”וידיאודרום”. אז זה אומר שנפסיק לראות סרטים כי מעטים מהם משתווים לו? אני חושב ששיאיו של קרוננברג הם ב”וידיאודרום” ו”ארוחה עירומה”. לעומת זאת אני חושב שהוא עושה בשני סרטים האחרונים להוליווד בית ספר לבימוי – כשהוא לוקח תסריטי ז’אנר שלכאורה רחוקים מעולמו המיידי – והופך אותם לשלו. והאיש לימד במו ידיו את ויגו מורטנסן משחק.

  5. אורון 26 אוקטובר 2007 ב - 18:46 קישור ישיר

    אור – אני לא יודע מה בקשר לסטיב מקווין, אבל “וסרמיל” סרט מעולה וראוי לשבחים. לא שקראתי את הביקורת של שניצר, אבל אני לא ממש מבין את התגובה שלך. בעיניי, המשחק הוא דווקא לא הצד החזק ביותר של הסרט, אבל מה הקשר בין לשבח את “וסרמיל” לבין לקטול את “סימנים של כבוד”? מה זה אומר על שניצר לדעתך?

    וגילוי נאות – עדיין לא ראיתי את “סימנים”, לכן האוף-טופיק… יתוקן המצב לאלתר.

  6. שירית 27 אוקטובר 2007 ב - 0:56 קישור ישיר

    ראיתי את הסרט Eastern Promises הערב. הסרט אכן מצוין. לעיתים אף הרגשתי שהוא עולה על “הסטוריה של אלימות”, למרות התסריט הפחות טוב לכאורה.
    ניסיתי לעקוב אחר תנועות המצלמה. נראה לי כי יאיר צודק ואין בו תנועות מעגליות. בגלוי נאות אומר שלעיתים הסרט כל כך סחף אותי ששכחתי לשים לב לענין.

    רוה לשירית: ואני מניח שלראות אותו בלונדון נותן לו גם טעם אחר.

  7. אור 27 אוקטובר 2007 ב - 2:43 קישור ישיר

    אורון, לא טענתי דבר בגנות “וסרמיל”.
    כל שאמרתי הוא שקצת הופתעתי מההשוואה הדרמטית בין השחקן של דימה (שבאמת עשה תפקיד מרשים יחסית) לבין סטיב מקווין ומכיוון שאהבתי מאוד את ‘איסטרן פרומיסס’, הקלות שבה שחקן חביב מושווה לאגדת מסך ובנוסף סרט מרשים נקטל על ידי אותו מבקר באותו עיתון היתה לי מוזרה .
    לטעמי. שוב, אך ורק לטעמי.
    מקווה שהובהר.

  8. אור 27 אוקטובר 2007 ב - 2:44 קישור ישיר

    ומה זה אומר על שניצר לדעתי?
    שכנראה אני והוא נוטים שלא להסכים. זה הכל.

  9. מיקי 27 אוקטובר 2007 ב - 2:54 קישור ישיר

    אוף טופיק לגמרי – הרהרתי האם “3:10 ליומה” יגיע לארץ..??
    מאוד מאוד נהנתי ממנו. מעבר לכך שקרואו ובייל הם שחקנים מצויינים ומנגולד מביים בצורה סוחפת ומלאת אהבה לז’אנר, עולה השאלה – האם בן פוסטר הוא הדבר הבא? (הריאן גוסלינג הבא?)

    בקשר לנושא – לא ראיתי את החדש של קרוננברג, למרות שמאוד רציתי ללכת אליו הערב (ו’). לא יצא. קטונתי, אבל אני ממש לא מסכים שקרוננברג עשה ממורטנסן שחקן. לדעתי הוא היה נקודת אור בוהקת ב”שר הטבעות”, במיוחד ברגעים שהפנטזיה של ג’קסון נראתה כמו מגלומניה נסחבת.
    למרות שאני מאוד אוהב את קרוננברג ואת סרטיו (אין וויכוח על גדולתו), אני חושב ש”ספיידר” עלה על “הסטוריה של אלימות” באיכות ונפל ממנו בהייפ. נכון שיש “בהסטוריה” את הטוויסט והחותמת המוכרת ונכון שהאמירה שלו דיי מהממת (ואקטואלית) – אבל מה לעשות, לא יצאתי ממנו חסר נשימה. כן, אני חושב שהוא לגמרי פומפם יתר על המידה.

    רוה למיקי: “3:10 ליומה” יגיע לישראל ב-29.11 לקולנוע לב.

  10. ברק 27 אוקטובר 2007 ב - 5:09 קישור ישיר

    אופ טופיק
    “גוד לאק צ’אק”, הפוסטר לסרט, זהה לגמרי ל- “ללכת על המים” הישראלי ?
    http://z.about.com/d/movies/1/0/1/f/P/goodluckchuckposter5.jpg

    (וג’סיקה אלבה צובעת את השיער לחום ?! …)

    רוה לברק: רגע, עשית קצת בלאגן. מה שאתה זוכר בקשר ל”ללכת על המים” שדומה לפוסטר הזה הוא לא כרזת הסרט אלא צילום השער של “טיים אאוט” בו ליאור אשכנזי בעירום צמוד לאיתן פוקס הלבוש. וגם הפוסטר של “גוד לאק צ’אק” וגם הצילום ההוא של פוקס ואשכנזי הם הומאז’ים לצילום של אנני לייבוביץ’ של ג’ון לנון ויוקו אונו שצולם לשער “רולינג סטון”.

  11. אורון 27 אוקטובר 2007 ב - 14:05 קישור ישיר

    אור – הובהר.
    חשבתי שטענת משהו בסגנון: ” איך אפשר לקחת ברצינות את דעתו על “וסרמיל”, כאשר אותו מבקר קוטל אחר-כך סרט כמו “סימנים של כבוד”? “.
    אגב, אני מעדיף השוואות דרמטיות של מבקרים, מאשר קטילות מוגזמות. אם כבר להפריז אז לכיוון החיובי. מה גם שכאשר משהו הלהיב אותך, הרבה יותר כיף ונחמד לקרוא על זה.
    דוגמה:
    אחרי שצפיתי אתמול ב”חקירה מעבר לקווים”, אני יכול לומר בפה מלא שיגאל נאור לא נופל במשחקו מאף כוכב הוליוודי מרשימת הקרדיטים (ג’ייק ג’ילנהול, ריס וויתרספון ומריל סטריפ), ולעיתים אף עולה עליהם. נשמע כמו הגזמה?

  12. עופר ליברגל 27 אוקטובר 2007 ב - 18:09 קישור ישיר

    “סימנים של כבוד” שהוא בהחלט מקרה בו במאי מבריק מציל תסריט בינוני (לא רק צירופי המקרים בעלילה, אלא גם רוב הדיאלוגים הם די בנאלים וקטעי היומן עמוסים בקלישאות). מלבד הסצנות האלימות, קורננברג יוצר אי נוחות לאורך כל הסרט והאווירה המטרידה לא עוזבת גם בסיום (ספוילר) שעל פניו הוא מתקתק. למרות שלדעתי “היסטוריה של אלימות” מטריד יותר ולכן גם טוב מעט יותר.

  13. דרורית 27 אוקטובר 2007 ב - 19:07 קישור ישיר

    הידד לאנגלית בצד.
    (:
    מקווה שזה מסמן את הבאות.

  14. שירית 27 אוקטובר 2007 ב - 19:19 קישור ישיר

    יאיר, ללא ספק לונדון הוסיפה לחוויה. העובדה שהמקומות בהם צולם הסרט מוכרים לי ושהכל מתרחש בעיר בה אני חיה העצימו את הרגשת הפחד הריאלית שחשתי בשעה שצפיתי בסרט.

    לעניין לונדון, שני רחובות ממני כרגע מצטלם סרט חדש עם דסטין הופמן ואמה תומפסון… נייס!

  15. Shai 27 אוקטובר 2007 ב - 19:26 קישור ישיר

    Off topic:

    The Diving Bell and The Butterfly

    The synopsis of the film sounded like a real tearjerker. And I actually went to watch the film with expectation to get a tearjerker. How wrong I was. I should have known that director Schnabel wouldn’t give me this. Schnable has decided to film the story in sort of “neutral” way. No comments. No emotional involvement(there are 2 or 3 very small scenes with some emotional charge-but they are very short and the emotional charge is not carried to the next scene). It make it very difficult to get in the story. On the other hand, the decision to shoot the first part of the film from the point view of its hero(the camera is the eye of Jean-Dominique Bauby, the camera blink when Bauby blink and you see things from his perspective, and hear his thoughts but you don’t actually see him until later in the film) do just that, get you in the story. The bottom line is that I liked the film though it could have been more emotional.

  16. אורי 1 27 אוקטובר 2007 ב - 22:13 קישור ישיר

    “סימנים של כבוד” – הפוסט מכיל ספוילרים:
    קודם כל, הסרט טוב מאוד. באוירה, בבימוי, בצילום ובעיקר השחקנים. ויגו מורטנסן, ארמין מולר שטהאל ווינסנט קאסל אדירים, נראים ונשמעים רוסים מלידה ואני מקווה שלפחות חלק מהם גם יהיו מועמדים לאוסקר על הסרט. אבל הנקודה החלשה היא ללא ספק האירועים שלקראת סוף הסרט. מהגילוי על הזהות של הדמות הראשית ישנם כמה מהלכים עלילתיים לא כל כך סבירים, ובעיקר הדמות של וינסנט קאסל לא פתורה. זה די אכזב אותי כי באמת שרוב הסרט טוב ומקנה אוירה ריאלסטית ודווקא הדקות האחרונות שלו מחלישות אותו.
    “סימנים של כבוד” הוא הסרט הלא ישראלי הראשון שאני רואה בקולנוע מזה כיותר מחצי שנה מאז “חיים של אחרים”. לדעתי שברתי שיא אישי בכמות הזמן בו לא ראיתי סרט לועזי בקולנוע.

  17. נדב 30 אוקטובר 2007 ב - 18:33 קישור ישיר

    אם להשוות אז היסטוריה של אלימות מדוייק, מקורי, עוצמתי ומרשים יותר מסימנים של כבוד. וגם כולם משחקים שם הרבה יותר טוב חוץ מוויליאם הארט אולי.

  18. דורון 2 נובמבר 2007 ב - 0:30 קישור ישיר

    ושוב אני חוזר על עמדתי לפיה קרוננברג קיבל איזשהו מעמד של “אוטר” ואני ממש לא מבין למה. סימנים של כבוד הוא בעיקר סרט לא טוב. אפילו ממש לא טוב, וברגעיו הגרועים באמת – הוא מגוחך לגמרי. נכון שזה מתחיל בתסריט שהמילה מרושל מרגישה כמחמאה ביחס אליו, אבל הבימוי של קרוננברג הוא רע רע רע.
    רציתי לנמק, אבל זה יוצא ארוך מאוד ואני חייב ללכת לישון. אולי מחר, ואולי אני אפילו אחזיר לחיים את הבלוג שלי כדי שלא להשתלט על המרחב כאן…

  19. דורון 2 נובמבר 2007 ב - 0:33 קישור ישיר

    ומייד אחרי שמערכת הבלוג תאשר את התגובה שלי, אני מבקש להבהיר שהכוונה שלי היא שקרוננברג הוא פשוט במאי מוערך יתר על המידה, ולא שאין לו סגנון ייחודי.
    ובאותה הזדמנות אשמח גם לדעת למה התגובות שלי נשלחות לאישור, אבל מילא, אני יכול לחיות עם זה…

  20. רונית 4 נובמבר 2007 ב - 1:15 קישור ישיר

    גם אני בתחושה תפלה מהסרט.
    אני מסכימה לגבי המפגש של הפכים, אבל בסרט הזה ההפכים הם יותר בין שתי צורות חיים, ה”נקיה” וה”מלוכלכת”. נעמי ווטס מול ויגו וחבריו. אמא שלה ודוד שלה אומרים לה כמה פעמים, כמו גם ניקולאי, אין לך מה לחפש בעולם שלנו. מזהירים אותה מלהיות מעורבת. והיא באמת לא ממש מתערבת. לא מספיק בשביל שהסרט יזוז לטעמי.
    סצינת הסקס המעולה על המדרגות היא ב”אלימות” נקודת המפגש של שני העולמות, ופה היא פשוט חסרה.
    כל הסרט אתה מחכה למפגש הזה, או לפחות לאיזשהוא איום של “זליגה” של עולם אחד לאחר, והוא לא ממש קורה. עזוב אותך מסקס, שהיה יכול להיות מפגש מחרמן מבחינתי גם פה. אנה לא מתלכלכת, ניקולאי כבר לא ממש נקי מבפנים. הדמות המלוכלכת מכולם דווקא מוצגת כל הסרט באור חביב, ולמרות שאנחנו שומעים על מעשיו מפי כמה דמויות, אנחנו לא חווים את סמיון כאיש אלים או לא מוסרי. הוא מאיים כדוד חביב על אנה, אבל נשאר דוד חביב ואבא מאוכזב.
    העלילה המוצלחת ביותר בעיני היא דווקא זו של קיריל, שבאופן מושלם אנחנו יודעים מהרגע הראשון שהוא מאוהב בניקולאי, וזה יודע. גם פה זה לא ממש מתפתח לשום כיוון.
    אולי כל זה היה אמור לעבוד בעדינות, בסבטקסטים מתוחכמים. לי זה הרגיש כמו מוסיקה מעולה שאני שומעת בווליום נמוך מידי. והשאלה היא האם מדובר על במאי גדול עם תסריט בינוני, או על תסריט שייקספירי כמעט שקמל בידיו של במאי בינוני.

  21. אורון 4 נובמבר 2007 ב - 17:56 קישור ישיר

    דורון, אתה לא לבד. גם אני נשלח לאישור כבר כמה זמן. פניתי ליאיר שהסביר כי ההגנה על הבלוג הוגברה בזמן האחרון, וחלק מהמגיבים “נתפסים בגדר”. אפשר לחיות עם הדיליי כמו שהצעת, או לשבות. שמעתי שזה פופולרי בזמן האחרון 🙂


השאירו תגובה